פאראסוראם אקספרס

ממרפסת החדר בחוף אנג'ונה בגואה, בשעה שבע בבוקר, הכל נראה אחרת. יש כאן שתי שורות של ביתנים, עם חדרים די מעופשים, אבל עם חצר חיצונית נהדרת ובחזיתה מסעדה המשקיפה אל הים. אל החצר עולות מדרגות שלרגליהן מגיע הים בשעות הלילה, וביום הוא נסוג לכדי עשרים מטרים אחורה, כשהוא מגלה סלעים חומים משוננים. השמש זרחה כבר, אבל היא עוד לא מורגשת על החוף וצינה של בוקר תופסת אותי כשאני יורדת לשבת על סלע, יחד עם כלבי החוף ולהתבונן במים ב"בריכות" הקטנות שיצרו הסלעים, ובסרטנים בצבע החול, המתרוצצים בתוך הבריכות. הכלבה שאימצה אותי דורשת עוד ועוד ליטופים וכדי למצוא חן היא משתכשכת לה בתוך הבריכה הקטנה ומרימה אלי עיניים משועשעות ונבונות כאומרת: איך אני?

שקיעה באנג'ונה

הודו של גואה היא הודו מרוככת, שונה לחלוטין מכל מקום בתת היבשת ובשבילי היא מציינת את סוף הטיול. זה המקום לנוח. כאן יש אוכל טוב ושירותי תיירות נוחים. הגואנים הם אנשים, שעיסוק של שנים בענף התיירות המשגשג, הפך אותם כבר מזמן למערביים ומי שמחפש את הודו האמיתית, אין לו הרבה מה לעשות כאן. את הודו ההיא השארנו מאחורינו במדוראי בעיקר, אבל גם באלפי, קוצ'ין, קניאקומרי ורוב המקומות מהם הגענו לכאן, למובלעת המערבית.
את הודו האמיתית, על מנהגיה הזרים לנו כל כך, פגשנו לדוגמא ברכבת ה"אקספרס" שהביאה אותנו מקוצ'ין לקנור.
"פאראסוראם אקספרס" הוא שמה של הרכבת והיא נוסעת בין העיר טריוונדרום, בירת מדינת קרלה, הנמצאת בדרום המדינה, עד לעיר מנגלור הצפונית, השייכת למדינת קרנטקה. נסענו בה שבע שעות למרחק של כ-300 ק"מ. השם "אקספרס", שצורף לשמו של הקו הזה הוא שם מקרי, שאינו משקף דבר. "פאראסוראם אקספרס" עוצרת בכל תחנה וכפר בדרך ואת השם היפה הזה נתנו לה, כנראה, בשביל ההרגשה הטובה של הנוסעים.
כשרכשנו את כרטיסי הרכבת, שבוע קודם לכן, בתחנה המרכזית של ארנקולאם (שהוא החלק החדש של העיר קוצ'ין) ביקשנו מחלקת AC. לא מיזוג האוויר הוא שהיה משאת נפשנו, אלא העובדה שמחלקות ה-AC הן בדרך כלל מחלקות סגורות, טובות יותר משאר קרונות הרכבת. במחלקות אלו נוסע קהל שנעים לך לשבת איתו שעות, אבל נעימות זו וקוץ בה. ברגע שבחרת במחלקת AC הנכספת, אתה צריך להצטייד בסוודר עבה וצעיף חם, למרות החום והלחות בחוץ, שכן כאן אתה עלול לקפוא למוות. במקרה האחרון לקח לי שבוע ימים לרפא את הנזלת שחטפתי שם.
"פאראסוראם אקספרס" הגיעה באיחור "קל" של 25 דקות והקהל שהצטבר בעשר הדקות האחרונות לפני בואה גרם לי לתהות, מהיכן יודעים המקומיים שהרכבת אמורה לאחר? האם יש להם חושים מיוחדים לעניין, או שמקור אינפורמציה עלום מספק להם מידע שאינו זמין לנו? אין לי עד עתה תשובה לכך.
מצאנו די בקלות את מקומנו ברכבת, למרות שהסבלים שאני שוכרת בדרך כלל, כדי שינחו אותי למקומות הנכונים, היו עסוקים בהעמסת סחורות בקצה הרחוק של המסילה ואיש מהם לא היה פנוי עבור הנוסעים. אחד ממנהלי התחנה, לובש את מדיו וחובש כובעו בגאווה רבה, התנדב להראות לנו את הקרון. היה זה קרון מושבים, כמו במטוס ומקומותינו היו תפוסים על ידי נוסעים שעלו לפנינו. הם ביקשו בנימוס רב שנרשה להם להישאר שם, כי הם רוצים לשבת יחד ותחת זאת נשב במקומם, שהיה שורה אחת קודם. הסכמנו, כמובן, מה זה משנה?
ישבנו בשורה בת שלושה מושבים והנחנו במושב האמצעי את התיקים הגדולים, אבל עד מהרה הובהר לנו שהקרון הזה הולך להיות עמוס כל כך, שנצטרך להוריד את התיקים למקום שבו אנו מניחים את רגלינו (כי אי אפשר היה להעמיסם על המדף, הקצר והקטן מדי והמעבר היה מספיק רחב לגודלו של איש הודי קטן, לכן גם הוא לא היה אופציה מתאימה). בתחנה הבאה עלתה בחורה הודית צעירה, בג'ינס וחולצת בד קלילה ואמרה שהאמצע הוא מקומה. שמחנו, כי היא הייתה כל כך עדינה וקטנה וכמעט לא מורגשת על המושב.

צבעוניות של מכנסי הדייגים לילדים בדוכן באנג'ונה

 עד מהרה התפתחה שיחה ערה בינה לבינינו. היא סיפרה שהיא עובדת במנגלור, כאחראית על כמה סניפי דואר. היא אקדמאית, שעברה לא מכבר את המבחנים הקשים של שירות המדינה ההודי והיא גאה בכך מאוד. היא דיברה ודיברה והרצתה על הינדואיזם וכלכלה ומצבה של מדינת קרלה כמדינה שאין בה, שלא כמו במדינות אחרות בהודו, השקעות זרות, בשל העובדה, אולי, שזו מדינה הנשלטת על ידי מפלגה קומוניסטית. לכן, אמרה, רבים מתושביה עוזבים אותה כדי לעבוד במדינות המפרץ, שם הם מרוויחים לא רע בכלל. היא גילתה בקיאות במצב הפוליטי בישראל, התעניינה בשלומו של ראש הממשלה, שאלה שאלות קשות.
היא הייתה בבירור בחורה מאוד אינטיליגנטית. האנגלית שבפיה הייתה מעולה, הלבוש שלה היה מערבי לחלוטין וכל גינוניה כאלה. כשהגיעה שעת ארוחת הצהרים והבחורה הזמינה את מנת האורז שלה מהאיש המספק ארוחות ברכבת, לא יכולנו לגרוע את עינינו מתנועותיה.
לאט היא הרימה את מכסה נייר האלומיניום מעל הצלחת המלבנית החד פעמית והגדולה, העשויה מקליפת עץ. מתחת לנייר התגלה הר של אורז לבן ועליו כמה שקיות ניילון. בכל אחת מהן רוטב כלשהו, בצבע אחר. הבחורה פתחה את כל אחת משקיות הניילון והניחה אותה בצד. לבסוף לקחה אחת מהן, זרתה מעט רוטב על אחת מפינותיו של הר האורז, מוללה באצבעותיה את הפינה, הפכה ומוללה שוב, אספה באצבעותיה את האורז המעורב באותו רוטב והכניסה לפיה. כשנגמר הרוטב משקית אחת שפכה מהשקית השנייה ושוב ערבבה באצבעות, מוללה, פוררה, לשה ואספה והכניסה לפיה. הבטנו בה מרותקות. ראינו אמנם בחודש האחרון רבים מבני קרלה וטמיל נאדו האוכלים בידיהם, אבל משום מה, לא ציפינו לזה מאותה בחורה, שכל מנהגיה מערביים. בשלב מסוים שאלה אותה אליס אם זה לא מפריע לה שאחר כך היא תישאר עם ידיים דביקות בגרגרי אורז ומה אם לא יהיו מים לרחוץ את הידיים. הבחורה רק חייכה ואמרה: אין שום בעיה, אני אנגב אותן…

מראה מהמסעדה של הגסט האוס אל חוף אנג'ונה

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מאיה  ביום פברואר 5, 2006 בשעה 11:21 am

    אך… אנג'ונה… גואה
    תמיד ישארו געגועים

    תמשיכי להנות לולחלוק איתנו את חוויותייך המדהימות

    נשיקות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: