פאלולים – הבית שלפני הנסיעה הביתה

לגימה אחת ממיץ האבטיח האדום, המתוק והקר, תוך התבוננות מעבר לסככת הקש, המצלה מפני השמש החזקה, לעבר הים הכחול, המלחך בגלים רכים את החול והתחושה המיידית שאופפת אותי היא: הגעתי הביתה. חוף פאלולים בגואה הוא כמו בית בשבילי. עוד קודם, כשהצלחתי לקבל את החדר שבו התגוררתי לפני שנה, בגסט האוס שמאחורי המסעדה שעל החוף, צהלתי משמחה, כמו ילדה קטנה, וסיפרתי לבחור שפתח לי את הדלת כי אני מרגישה בבית. הוא חייך בחמימות, כי זכר אותי מאז ואפילו שאל מדוע הפעם אני לבד ואיפה הן שותפותי לטיול מהשנה שעברה.
מאוחר יותר ישבתי במסעדה הפונה אל הים והתבוננתי בחוף האהוב, שכל השבועות שעברו עלי בהודו התאוויתי אליו והשוויתי כל חוף וכל פיסת ים שפגשתי בדרך, באופן לא הוגן למדי, לחוף הזה הרחב והארוך, המסתיים באי קטן הסוגר עליו בצד אחד וסלעים גדולים ושחורים תוחמים אותו בצידו השני.

החוף הרחב של פאלולים

אי אפשר להסביר למה מקום אחד אהוב עליך יותר מהשני. לעיתים קרובות זו החברה שאיתה בילית את ימיך לראשונה באותו מקום ולפעמים אולי יש בו צירוף של דברים שבשבילך הם גן עדן ובשביל האחרים לא. כבר אמרתי על פאלולים בשנה שעברה שהוא גן עדן בשבילי, ולא שיניתי את דעתי, למרות שבכל זאת, משהו השתנה כאן במהלך הזמן שחלף.
פגשתי בפאלולים ישראלים שהיו במקום לפני שנים והם מספרים עד כמה השתנה החוף. היו כאן, בעבר רק מסעדות בודדות, חנות אחת או שתיים וכמה גסט האוסים פזורים והיום לא נשארה פיסת חוף בתולית. ביתני קש ומסעדות ממלאים את כל השטח המוצל שבין הדקלים והים. אם משווים את פאלולים לחוף מוזאפילנאגאד ליד קנור שבקרלה, רואים מה יקרה, אולי, למוזפילנאגאד בעוד כמה שנים. אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה, כדברי השיר, לא לגבי פאלולים. ובשבילי אם הוא יישאר כמו שהוא עכשיו, הוא עדיין יהיה גן עדן.

ביתנים חדשים בחוף פאלולים

מיד כשהגעתי לכאן ירדה עלי מין שלווה שכזו. לא רציתי כלום, רק לצאת אל החוף, לטייל ליד המים לעת שקיעה, או בשעת בוקר מוקדמת. לנשום עמוק את אוויר הים המלוח, להיכנס אל המים המזמינים, השקטים כמו בריכה או אמבטיה, שמין זוהר עולה מהם לאחר שקיעת השמש והם הופכים לכסופים וחלקים. לעצום את העיניים בלילה, לפני השינה, ולהקשיב לגלים ולקרקור העורבים. לאכול ארוחת בוקר מצוינת באחת המסעדות אל מול הים, וארוחת ערב באחת מאלה הפזורות לאורך הרחוב הראשי, סתם כך, כדי לשנות. אפשר למצוא כאן אוכל ברמת גורמה מכל העולם – איטלקי וצרפתי וסיני והודי כמובן, ומאכלי ים בלי כתובת, אבל בגיוון מושלם, ואפילו אוכל אורגני וכל אלה במחצית ממחירם של כוס קפה ועוגה בבית הקפה השכונתי שלנו.

מפרצון קטן בין הסלעים. עוד יש מקומות שקטים בפאלולים

וכך עוברים להם הימים (הקצבתי לפאלולים שבוע) וכבר אני שזופה וכבר טיילתי לכל אורכו של החוף וראיתי עד כמה התמלאו החללים שהיו בשנה שעברה בין הביתנים ונוספו עוד מסעדות וביתני קש ואפילו יותר סירות דייגים יש מבשנה שעברה ואולי אלה הן הסירות המציעות סיורים לראות דולפינים וטיול לאי הפרפר ובעליהן רודפים אחר כל עובר ושב על החוף ומציעים "בטרפליי איילנד, מאדאם?", ועוד מעט זה יסתיים והיום אני כבר צריכה לעשות "קונפירמישיין" לטיסה שלי לארץ, מה שאומר שהנה זה בא ועוד טיול אחד בהודו הולך ומסתיים לו ובפעם הבאה לאן? 

שקיעה, אחת מיני רבות, בפאלולים

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חנה  ביום פברואר 8, 2006 בשעה 8:56 pm

    אני קוראת ודמעות זולגות מתוך עיני, בכלל לא בצחוק.לראות שוב את המקום שאני כל כך אוהבת שהייתי בו איתך בשנה שעברה אחותי, זה פשוט אושר גדול.עד היום כל פעם שאני מנסה להרדם בלילה ורוצה לחשוב על מקום שליו שממלא את ריאותי באויר ושעושה לי טוב, זה פאלולים.
    אני ממליצה לכל מי שעדיין לא היה שם, אל תפסחו על המקום הזה

  • אלירן  ביום ספטמבר 2, 2006 בשעה 5:13 pm

    אני יושב לי ברישקש שבהודו.. מבואס מכל הגשם שהולך פה ותוקע את כל האנשים שמטיילים עם אופנועים..מאוס כבר מצפון הודו אחרי שעשיתי אותו פעמיים ואפילו שלוש בטיול אחד..אחרי 7 וחצי חודשי טיול..רוצה כבר לראות את גואה את הדרום וכמובן את פאלולים..
    ובאמת הכתבה הזאת עשתה לי רק טוב על הלב וציפיה לעוד חודשיים 🙂

  • שאנקאר ג'י  ביום אוקטובר 5, 2006 בשעה 5:54 pm

    פנינה,
    כנראה שהסטנדרטים שלך זה הטוסטים של חוף מציצים. אחרת איך אפשר לומר על המסעדות בחוף פאלולם "מסעדות גורמה מכל העולם". האוכל מצויין יחסית לפינות אחרות בהודו, אבל מכאן ועד גורמה…המרחק רחוק כמעט כמו המרחק בין להכיר באמת את הודו לבין להסתובב במקומות הכי מתויירים ונוחים בהודו ולכתוב לארץ כאילו את מסתובבת במקומות אקזוטיים בעולם….
    פאלולם מקום מגעיל מהתחת, ולפני 12 שנה הוא היה גסט האוס ממשלתי מאוהלים גדולים, וכמה חדרים אצל המשפחות בכפר. זה הכל….מסעדת פול מון נפתחה שנתיים אחר כך והוותה מהפכה בפני עצמה. אני ברחתי משם ללא חזור מאז 1998 ,עת הגיעו היזמים מבומביי, והגיעו איתם גם תיירים משעממים כמוך….מאז החוף נראה ג'יפה, ללא פינת טבע, והררי זבל, פלסטיק ואספלט….
    אז יאללה להתעורר ולהפסיק להשלות אחרים בסיפורים פלסטייייים…..
    סעי לאדי קאילאש, שבי בכפר שם בגובה 5000 מטר ותביני מה המהות של הודו….היא בטח לא "מיץ רימונים סחוט על שפת הג'יפה של פאלולם…"
    יאללה הרא אום…
    שאנקאר ג'י

  • מוצ'ילרית  ביום דצמבר 14, 2006 בשעה 2:27 pm

    "הבית היהודי" בפאלולים.
    כל מילה נוספת, מיותרת.
    אוכל, אווירה, פשוט חוויה.
    ל א ל פ ס פ ס ….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: