הודו עדיין מחכה לי

המאוורר המסתובב קרוב לתקרה, משתיק את הרעשים המגיעים מבחוץ ומפזר לי לתוך השערות את הברחשים שהצליחו להסתנן לחדר, למרות הרשתות המכסות את החלונות. החיות הקטנות מקשטות את הסדין בנקודות שחורות קטנטנות, מתאבדות ברווחים שבין מקשי המחשב הנייד ומטיילות על המסך המואר שלו.
החדר בגסט האוס אליו נכנסנו בשעת ערב דומה לכל החדרים, בכל הגסט האוסים ברחבי הודו, ואינו מסגיר את מיקומו – בעיירה קטנה, שכוחת אל, בשם רודרפראיאג במדינת אוטראנצ'ל שבצפון הודו. דומה – זה אומר רצפת בטון אפורה, קירות שצבעם מוסתר תחת מעטה כבד של לכלוך, מיטה כפולה רחבה עם מזרנים דקים וסדינים שכאשר אתה מבקש להחליף אותם, כי הם נראים לך משומשים, אומר לך בעל הבית כי אתה יכול להפוך אותם וזה יהיה בסדר.

ילדה נושאת תינוק

זהו בסך הכל היום השני שלנו בהודו ונראה כאילו הגענו לכאן לפני כחודש. זה התחיל במסע ארוך ומייגע בצומת כפר שמריהו, שם נאספנו אל האוטובוס המפנק שהעמידה לרשותנו חברת פליי איסט. החברה מפעילה דיל נסיעות זול ומשתלם למזרח, אשר לוקח אותך באוטובוס לעמאן שבירדן, משם אתה עולה על טיסת גולף אייר לבחריין, ממתין חמש, שש, שבע שעות בנמל התעופה בין שייחים סעודים ונשותיהם עטויות הרעלות השחורות, משוחח עם ערביות בתלבושת מסורתית מאבו דאבי, ועם כמה חבר'ה שהולכים לעבוד שם ומוצאם בשטחים בישראל וכשאתה מתבונן במקרה בכרטיס הטיסה שלך, אתה מגלה שבעצם כתוב בו שארץ המוצא שלך היא – פלשתין. מה זו פשרה קטנה על שמה של המולדת שלך, לעומת חסכון של כמה ירוקים?
הדיל של פליי איסט הוא דיל לא רע, באמת, אני לא אומרת את זה בציניות. אם לחוצים בכסף, אבל לא בזמן, ואם המתנה ממושכת בשדות תעופה היא אחד התחביבים הנסתרים שלכם – לכו על זה. נסיעה שיכולה להסתכם בכחמש שעות טיסה, נמשכת כ-24 שעות, אבל אתם מספיקים לראות קצת את שכנתנו ירדן מבעד לחלונות האוטובוס בתחילת הדרך ובהמשכה להציץ מבעד לחלונות הדיוטי פרי המפואר על שדה התעופה של בחריין, אחת ממדינות המפרץ ואפילו לראות קצת ממנה מהאוויר והכי חשוב – להחשב להרפתקנים ואמיצים, כשכל אחד אומר לכם שהשתגעתם לגמרי, כי אתם נוסעים דרך מדינה מוסלמית עוינת, אבל אתם מחייכים בידענות ובסיפוק – הרי חסכתם את מחירו של כמעט כרטיס טיסה נוסף.
אז הגענו לדלהי סחוטים והרוסים, אבל הגענו, ואפילו עם עוד כ-400 דולר בכיס (החסכון מהכרטיס). משם מהרנו למיין באזאר, כדי לבדוק אפשרות להמשך הנסיעה עוד באותו יום לכיוון רישיקש (כן, פשוט השתגענו לגמרי).
טוב, אולי לא לגמרי, כי בסופו של דבר החלטנו לא לנסוע ברכבת, אלא להתפנק ולקחת מכונית פלוס נהג ולטייל אתו בחלק מהמסלול שתכננו לערי המקדשים הבנויות סמוך למקורות הנהרות הקדושים להינדים באוטראנצ'ל. בדקנו מחירים, ומבלי להתקלח, מלבד התרעננות קלה בשירותים של בית חב"ד בהארי ראמה (גסט האוס ידוע לישראלים במיין באזאר, דלהי), העמסנו את תיקינו על המכונית ויצאנו לדרך לכיוון רישיקש.
כשהגענו אליה עם רדת החשיכה (כן, אחרי 36 שעות בדרכים – מצומת כפר שמריהו היישר לרישיקש) התעקשתי למצוא את הגסט האוס הבנוי מעל לגנגס, ואשר המרפסת שלו מסורגת בגלל הקופים המסתננים לחדרים לגנוב אוכל. טרטרתי קצת את הנהג, אבל מצאתי, ושוב, מבלי להתקלח, רק זרקנו את התיקים בחדר, מיהרנו ל"ג'רמן באקרי", שמעל ללקשמן ג'ולה, המקום עם האוכל הנפלא ביותר בעיר ועם הנוף הבלתי נשכח של הגשר והמקדשים ברקע שלו. רק כאן, לאחר שהתרווחתי בכסא העץ, נשמתי נשימה עמוקה מהאוויר המבושם של עיר הקודש רישיקש, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. זהו, פעם שביעית בהודו והפעם לשלושה חודשים, שאני יודעת היכן אני מתחילה אותם, אבל בהחלט לא יודעת היכן הם יסתיימו.

 

הדשא של אולי ירוק יותר

מאחר והאיזור אליו בחרנו לנסוע הפעם אחרי צאתנו את רישיקש אינו מתויר במיוחד, אי אפשר למצוא בעיירות הקטנות בהן אנחנו עוברים אוכל מערבי, בוודאי שלא תפריטים בעברית, כמו בכמה מקומות בהודו ומחשב עם אינטרנט הוא מחזה נדיר. אז מתרגלים לאכול אוכל הודי חריף, לנסות לרענן את ההינדי הנשכחת שלמדתי פעם בקורס של חודש ממורה פרטי, ולוותר על אינטרנט יומיומי כמו שהייתי רגילה בעבר. זו הסיבה גם שהפרקים באתר יהיו נדירים יותר ויכללו בכל פעם יותר חוויות וימים מאשר בעבר.

 

אנשים נחמדים באמצע הדרך

מרישיקש יצאנו עם בוקר עם מיסטר נגי הנהג, שתמורת פחות מ-300 דולר לשבעה ימים, כולל דלק, לקח את תפקידו ברצינות תהומית ושיחק כנהגם של מהארג'ות: פותח דלתות, סוגר דלתות, נושא מזוודות, מתנדב לחפש מקום לאכול, רץ לבדוק גסט האוסים ועוד. היעד שקבענו להגיע אליו בתוך היומיים הבאים הוא עיירת המקדש הצפונית באדרינת, כשבדרך אנו מתכוונים לעבור בעמק אלקננדה, בו זורם נהר האלקננדה ומתחבר בסופו של דבר לגנגס הקדוש.
אם הייתם כבר בכל העולם וראיתם את המקומות שתמיד אמרתם עליהם שהם הכי הכי, זהו הזמן לקפוץ לעמק אלקננדה, כי אז תגלו שיש עוד מקומות "הכי" שעוד לא ראיתם. עמק קסום, הרים גבוהים ירוקים, מעליהם פסגות לבנות נישאות ברוב הוד. עמוק בתוך הערוץ זורם לו בעוצמה רבה נהר האלקננדה, המתחיל אי שם בהרי ההימלאיה ובדרכו מתחבר לנהרות נוספים הניזונים ממי השלגים הנמסים, ומתחברים בסופו של דבר לנהר הקדוש מכולם – הגנגס.
הדרך הנושאת אותנו אל אחד ממקורות הנהר היא דרך המלך העוברת מרישיקש לבדרינאת. בדרך הזו נוסעת כל התחבורה של האיזור, משאיות, אוטובוסים, רכבים פרטיים. אבל כשהדרך הופכת מהר מאוד לשביל אבנים, בורות ואבק, אתה תוהה אם לא נקלעת לשביל צדדי של טרק המיועד לרכבי ארבע על ארבע בלבד. ה"טאטא אינדיקה" הקטנטנה הנהוגה בידי מיסטר נגי מפלסת את דרכה בין אבנים ומי מפלים הזורמים על הקרקע ומרשימה מאוד בביצועיה, אבל אבק הדרך הנישא מכלי הרכב הכבדים החולפים על פנינו בקולות צפירה רמים, נכנס אל תוך הריאות, האוזניים, הפה, הבגדים והנשמה וגורם לי לשיעול מטריד במשך ימים.

 

המקדש בבדרינאת

לבדרינאת הגענו בשעת ערב מאוחרת. הגסט האוס היחיד שהציע חדרים סבירים היה זה של ה"גברמנט", כלומר, הממשלה, ונראה שלבחור המשגיח על המקום לא בדיוק מותר היה לתת לנו לשהות שם, אבל אנחנו היינו עייפים וחנוקים מן הדרך הארוכה, ולא אכפת היה לנו אם הוא מנסה להרוויח קצת כסף "מהצד", מבלי שהממונים עליו ידעו למי הוא משכיר חדרים, העיקר שיהיה לנו היכן לישון. ככל שחלפו השעות והתקרבו הפסגות המושלגות, כך הלך וגבר הקור והחדר הממשלתי שקיבלנו נראה מחסה מתאים וחמים.
הבוקר הצח והשמשי גילה לנו את יופייה של בדרינאת, ואת המקדש שלשמו נבנתה העיירה. מקדש צבעוני ותוסס שעולי רגל הינדים מגיעים אליו לפחות פעם בחיים, כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל למקומות הקדושים. הם טובלים בבריכות הטרמליות הצמודות למקדש, עולים יחפים עם מנחות צלחות העלים העמוסות קוקוסים, ממתקים ופרחים אל המקדש, מקבלים את הברכה מהפנדיט (הכהן) המקומי ויורדים גאים ועטורי טיקה אדומה על המצח במדרגות המובילות אל הגשר העובר מעל האלקננדה. בקצה הגשר חיכינו להם, מצוידים במצלמות והנצחנו את הטיפוסים הצבעוניים והמוזרים שעברו בו.

 

עמק אלקננדה

את הלילה הבא בילינו בעיר הקרובה ג'ושימת (במרחק של כארבע שעות), כאשר לפני כן עוד עלינו לכפר מאנא, מעל בדרינת, על גבול הודו-סין, כפר של תושבים הנראים כמו טיבטים. הסתובבנו ביניהם ושימחנו אותם עם צילומי הוידאו ומצלמת הסטילס הדיגיטלית שצילמנו אותם. מג'ושימת עלינו למחרת לאתר הסקי ההודי – אולי, ברכבל הנוסע במשך כעשרים דקות עד חצי שעה, נסיעה חווייתית המגלה בכל דקה של עלייה עוד ועוד מהפסגות המושלגות של ההימלאיה הסובבים את אתר הסקי. למעלה, בגובה של כארבעת אלפים וחמש מאות מטרים, כשאני נושמת בקושי רב, מחוסר חמצן, השתרעתי על הדשא הטבעי שצמח כאן וספגתי את כל האנרגיה לה הייתי זקוקה – במגע ישיר עם האדמה הקרירה.
על המשך הדרך, הנסיעה ההזויה לגנגוטרי והטרק לגומוק – כעשרים קילומטרים של רכיבה על פרדות והליכה בשביל הפרדות הצר התלוי מעל התהום – בפעם הבאה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מאיה  ביום אוקטובר 3, 2006 בשעה 8:16 pm

    יש!!!! איזה כיף שחזרת
    כמובן, מצפה לשמוע עוד ועוד
    נשיקות

  • שירלי/שירקייס  ביום אוקטובר 4, 2006 בשעה 9:01 am

    זה בדיוק האיזור שאני חולמת להגיע אליו אלקנאנדה ואלי ובאדרינאת היה מאוד כיף לקרוא את החוויות סתם שאלה (אם את זוכרת מחלת גבהים שהיתה לי) מה גובהה של באדרינאת?

    אני טסה עוד 60 יום

    שיהיה מסע מדהים
    באהבה
    שירלי

  • לשעברית בהודו  ביום אוקטובר 5, 2006 בשעה 2:32 am

    תנשמי גם עבורי את הודו. מקום אהוב במיוחד

  • עופר  ביום אוקטובר 6, 2006 בשעה 8:22 am

    היתי מוכר את נשמתי לשטן עבור שבועים שם
    ועד שיבוא, שיהיה לך טיול מדהים
    וספרי לנו קצת על המקומיים בצידי הדרך, האם הם בודהיסטים באזור זה? והאם הקרבה לסין עושה אותם שונים מאזורים אחרים בהודו

  • ישראל  ביום דצמבר 31, 2006 בשעה 11:30 am

    היי פנינה
    אני לא יודע אם זה מקובל אבל הייתי רוצה לשוחח איתך באמצעות טלפון על מנת לנסות לעזור לי לבנות מסלול לחודש להודו .נכון להרגע ואין בידי כרטיס אני חושב לסוע בפברואר
    בתודה ישראל

  • אסף  ביום אוגוסט 3, 2007 בשעה 11:52 am

    אז ככה הכתבות ברמה מאוד ירודה מבחינת אינפורמטיבית ועדיך לקרוא לונלי פלאנט שגם מדייק יותר ממך וגם לא משתמש בדיומיום זולים וכתיבה לא יצרתית …
    כמו כן לראות את הודו עם נהג פרטי מזגן וחדרים ממוזגים אפשר גם מהבית במסע עולמי עם אייל פלד אחת החוויות בהודו היא האוטובוס לוקל ורכבת במחלקה ירודה יחסית אי אפשר לברוח מזה זה שם ולא משנה אם המלון הכי יקר או האוטו הכי טוב החומריות שלך הגיעה עד להודו ובכתיבה הדלה והלא אמיתית שלך את מונעת מהאשניםן לרצות או להאמין ב"קסם ההודי" בקיצור טעון שיפור רב
    אסף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: