המסע למקורות הגנגס

עכשיו, כשאני יושבת לי לבטח בחדרי המפנק, במלון היפהפה שגילינו בוורנסי, העיר השוכנת לגדות הנהר הקדוש להינדים – הגנגס, מסתכלת בתמונות מהמסע המפרך שעשינו אל מקורות נביעתו של הנהר הזה, אני לא מאמינה איזו דרך ארוכה זו הייתה, מכל הבחינות, פיזית ונפשית. עלינו אליו, אל הקרחון ממנו הוא נובע בשצף קצף, צח, נקי, מימיו קפואים והגענו אתו עד כאן, בזרימה איטית, מזוהם, כשכל סנטימטר מעוקב ממנו מכיל מיליון וחצי קוליפורמים ועדיין הוא נחשב לקדוש, מטהר ונחשק בעיני מיליוני בני אדם.
הדרך ארוכה הייתה ורבה וגם קשה. צפון מדינת אוטראנצ'אל, בה מצויים מקורות הגנגס הוא אזור יפהפה, אבל אינו קל לטיול. הממשלה המקומית של המדינה, האמורה לדאוג לתשתיות הכבישים שלה, אינה נותנת, כנראה, עדיפות ראשונה לאזור הזה ולאחר כל עונת מונסונים, נעלמים כבישי ההרים המפותלים תחת מפולות אבנים, נפערים בהם בורות רבים והמעבר הופך אפשרי רק לרכבי שטח ולעיתים גם לא להם.
אנו, כאמור, החלטנו לא לעשות את הדרך בתחבורה ציבורית, הכוללת בדרך כלל אוטובוסים עמוסים, מרוטים ורעועים, שראו לפני שנים רבות ימים טובים יותר, או שירות ג'יפים, שאל תוך שבעת מקומות הישיבה בהם, דוחסים הנהגים 12 ויותר אנשים (מבלי להתחשב בהיקף הירכיים שלהם), היושבים איש על רעהו, גם אם זו הפעם הראשונה בחייהם שהם נפגשים (למרות שגם את כל אלה חווינו בסופו של דבר בדרך חזרה, לאחר ששחררנו את מיסטר נגי בגנגוטרי, אבל על כך – מאוחר יותר).
לקחנו את מיסטר נגי מדלהי, עם מכונית ה"טאטא אינדיקה" שלו, נסענו אתו דרך רישיקש ויצאנו למסע אל ההרים. שני לקחים כדאי ללמוד ממסענו, כדי לשפר את התנאים: אל תקחו "טאטא אינדיקה" למסע הזה, למרות שהייתי שמחה מאוד לנסוע במכונית המקסימה הזו בכבישי ארצנו. קחו ג'יפ ואל תקמצו בעניין המזגן. זה עולה יותר, אבל שווה כל רופי. המזגן חשוב בנסיעה הזו, לא משום שיהיה לכם כל כך חם, אלא כדי לחסוך את האבק הרב שכל רכב עובר ישלח אל ריאותיכם.
לאחר שעזבנו את בדרינאת, אחת מארבע ה"מקורות", התחלנו לרדת חזרה בדרך בה הגענו, כדי לעשות עיקוף ולהגיע לגנגוטרי, הנמצאת במרחק אווירי לא רב מבדרינאת – אילו אפשר היה לחצות את ההימלאיה במקומות האלה. את המרחק מבדרינאת לגנגוטרי עברנו בשלושה ימי נסיעה מלאים, כשאנו נאלצים לישון בדרך בעיירות אליהן הגענו, לעיתים בשעת ערב מאוחרת. אבל לא המטרה הייתה העיקר כאן, הדרך סיפקה מראות שאי אפשר היה שלא לעצור ולצלם, לחוות ולהנות מהם. החל מנופים, שקשה לתאר את יופיים במילים ועד בני אדם, נשים, ילדים וגברים, שפגשנו באמצע חייהם, באמצע עיסוקיהם – חתונה, הליכה לבית הספר, הליכה לשוק המקומי עם סל על הגב, ועבודה יומיומית, כמו סחיבת ערמות קש הנראות כאילו הולכות מעצמן על גבי רגליה של אשה המבצבצות מתחת.
העצירות בדרך לא היו תמיד מרצוננו, או תלויות בנו ולא תמיד לצורך אכילה במסעדת דרכים או מנוחה. לעיתים הן קרו בגלל עבודות בכביש, מפולות סלעים, סגירת קטע של כביש למעבר בשעות מסוימות והפיכתו לחד סיטרי, מסיבה שאינה ברורה לנו, מעבר של עדרי כבשים החוסמים את הדרך, פנצ'ר, שבזכותו הכרנו חבורת נשים הודיות עליזות על אם הדרך, שחיכו גם הן אצל הפנצ'ר מאכר שיתקן את רכבן ועוד.

 

מחכות אצל הפנצ'ר מאכר

הרבה פעמים שואלים אותי, איך יתכן שדרך בת 100 ק"מ בהודו לוקחת כ-7 שעות? אז אלה הן חלק מהסיבות והן קורות לעיתים קרובות מאוד.
לגנגוטרי הגענו, לא לפני שעצרנו בדרך בעיירה גנגנני, המפורסמת במעיינות החמים שלה, בהם טבלנו. כששמעתי על גנגנני לפני זמן רב, דמיינתי לי מקום בטבע, בריכות מים מינרליים הנובעים מתוך האדמה, מקום בו ארצה להישאר ימים ושבועות, אבל בפועל, המקום די מאכזב. כששהינו בעיירה גובינדגהאט ליד בדרינאת, ממנה התכוונו לעלות לעמק הפרחים, פגשנו זוג ישראלים בני גילנו שהגבר ביניהם מטייל רבות בהודו. הוא המליץ מאוד על גנגנני וסיפר כי הוא "נתקע" שם שלושה שבועות, עובדה שהוסיפה דלק לדמיוננו המשתולל על אודות המקום. (אגב, הזוג הזה המליץ לנו שלא לעלות לעמק הפרחים וטען שמסע קשה כזה צריך לעשות ביומיים ולא ביום אחד כמו שהתכוונו. אנו שמענו לעצתם וויתרנו הפעם על העמק ואנו לא מצטערים על כך. (הסיבות בהמשך). 

עירום בגנגנני

גנגנני היא עיירונת קטנה וחמודה, עם נוף עוצר נשימה של העמק וההרים. עוצרים ברחוב הראשי שלה, מול העלייה למעיינות החמים. עולים במדרגות תלולות אל רחוב נוסף ושם מוצאים בריכה אחת פתוחה בה מתרחצים הגברים ובריכה סגורה עם שער ברזל – לנשים, המתרחצות בעירום. אפשר להשקיף על הבריכה מכל חלון בבתים הנמצאים גבוה יותר, אבל לי זה לא הפריע במיוחד. היה נחמד, אבל לא יותר מאשר טבילה אחת ולהמשיך הלאה, למרות שאני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי בעניין זה.
גנגוטרי העיירה נמצאת כשלוש שעות נסיעה מגנגנני, זהו, סוף דרכנו עם מיסטר נגי. הוא נרגש, אנחנו נרגשים, נפרדים ממנו והוא מתרגש עוד יותר כשהוא רואה את הטיפ השמן שקיבל. הפרידה מהנהג משאירה אצלי תחושה של הקלה וחופש, לא עוד מישהו שצריך להיות תלויים בו, למרות כל היתרונות הטמונים בו.

מיסט נגי והטאטא אינדיקה

 

אנו מוצאים, מתוך מבחר צנוע ביותר, גסט האוס המשקיף אל נוף נפלא של נהר שוצף וצלע הר ירוקה, אבל מוטב להסתכל החוצה מאשר פנימה לתוך החדר. החדר מבאיש מלכלוך, הסדינים לא הוחלפו מאז נבנה המקום, השירותים לא ראו חומר ניקוי מאז הותקנו פה ואפילו שקע חשמלי אין בנמצא, כך שאני לא יכולה לכתוב על המחשב במהלך שהותי כאן.
לאחר מחצית היום ולילה אחד במקום, בהם עשינו היכרות עם העיירה בת הרחוב הראשי המלא חנויות ומזכיר קצת את מקלוד גאנג' ליד דרמסלה, החלטנו ש"לוקחים" את הטרק אל הגומוק – עשרים קילומטרים (כל כיוון) של הליכה, רכיבה על פרדות והגעה אל המקורות האמיתיים של הגנגס, המקום ממנו נובעים המים הקפואים בדרכם הארוכה אל מפרץ בנגל. המסע הזה אורך יומיים, כאשר במהלכו לנים בעמק גבוה, במרחק של כמה קילומטרים מהגומוק.
לאחר משא ומתן מייגע עם בעלי הפרדות יצאנו לדרך, ישובים על גבי האוכף, כשאני שוכחת לחלוטין את החוויות המזעזעות שעברתי במדבר תאר ברג'סטאן לפני כשלוש שנים, ברוכבי במשך יומיים על גמל. אולי פשוט חשבתי שפרדה זה לא גמל ורכיבה עליה תהיה פשוטה יותר? השעות הבאות הוכיחו לי עד כמה טעיתי וכאבי הישבן שנמשכו ימים רבים לאחר מכן, הזכירו לי זאת בכל פעם מחדש.
ההתחלה הייתה נפלאה. פוסעים בשביל צר במעלה ההר, מצד אחד צלע הר, מצד שני תהום עמוקה מאוד שבסופה מים רבים – נהר הבהגירטי, המתחבר בדרכו לאלקנדדה ולעוד יובלים של הגנגס בשמותיהם השונים, היוצרים את הגנגס, בסופו של דבר.
היו כמה רגעים נפלאים של אוויר צח, שמש חמימה ויופי של טבע מסביב, עד שהפרדה שלי החליטה שהיא רעבה וצריכה חטיף בדרך וגרוע מזה – שהחטיף נמצא על שפת התהום. הבהמה השפילה את ראשה כדי ללחך את העשב ואני נטיתי בצורה מסוכנת למדי לכיוון התהום, כשבראשי עוברות תמונות כיצד אני מתרסקת אל הסלע הקרוב, ממנו ממשיכה הלאה אל האבנים הגדולות שם מתחת ויכולתי אפילו להרגיש את קרירותם של המים, בסופו של דבר, מנחמת את הפצעים שצברתי בדרך אל גן עדן. כל מה שיכולתי לעשות הוא לצעוק: "אמא, אמא" והסייס, שבאותו רגע הייתי מוכנה לאמץ לי אותו לאם, מיהר אל הפרדה העקשנית ובקריאות "לוהי, לוהי, קוץ' קוץ'", הניא אותה מכוונותיה הנלוזות לאכול דווקא את השיח הצהבהב הצומח בחלק התהומי של הדרך. היא המשיכה בדרכה, מסתכלת עלי בעיניים רעות, כיצד הפרעתי לארוחתה, וחטפה מכאן ומשם בצד השני של השביל, כאילו היא אומרת לי: אוקיי, עכשיו נצחת, אבל עוד ניפגש בהמשך…
ובהחלט נפגשנו, חוץ מהפעמים שאני סרבתי לעלות עליה והחלטתי לעשות את הדרך ברגל, בעיקר בירידות. כי צריך לדעת, שהפרדה, לא חשוב לה מה בדיוק מונח לה על הגב, אם זה יצור אנוש חי, או ערימת חציר, היא אגואיסטית, חושבת רק על עצמה וכשהיא צריכה לחצות מים רבים זורמים, או לרדת בירידה תלולה מלאת אבנים גדולות, היא פשוט מדלגת לה כפי שנוח לה, מבלי לחשוב שבאותה הזדמנות היא מנערת אותי מעל גבה. אז בכל פעם שהיא עשתה את הצעדים הללו בזהירות, עודדתי אותה וליטפתי את צווארה, כדי שתדע שיש תמורה למאמציה, כך שעד סוף הדרך הפכנו לכמעט ידידות.
אבל עד סוף המסע יש לי עוד שעות רבות ולילה הזוי להעביר באשראם שבעמק הגבוה והקפוא, על הרצפה המרופדת שמיכות ומתחת לערימת שמיכות נוספת, ללא ארוחת ערב, כי כל מה שרציתי הוא לתת מנוח לגוף הכואב כולו.
אם היו שואלים אותי אם הייתי עושה זאת שוב, הייתי עונה שכן, כי כך חשבתי באחת החניות בדרך. כל כמה קילומטרים לאורך הדרך אל הגומוק ממוקמות חושות עשויות בדים ופלסטיק, מרופדות במזרנים, ובעליהן מבשלים צ'אי חם ואטריות העשויות מ"מנה חמה" תוצרת הודו. בכל חושה כזו עוצרים ונחים ובדרך כלל נזרקים היישר מגב הפרדה אל המזרון בחושה, חסרי אונים ורצון לחיות, שוכבים שם עד שהסייסים מזרזים אותנו להמשיך. כששכבתי באחת החושות האלה חשבתי לעצמי: איפה היית רוצה להיות עכשיו יותר מכל – כאן, או בבית? והתשובה החד משמעית הייתה – כאן.
כי "כאן" זה אמר – נוף בראשיתי של פסגות מושלגות שהולכות ומתקרבות אליך ככל שאתה מתקרב אליהן, אוויר חסר חמצן אולי (כי הגובה הוא מעל 4000 מטר) , אבל צח ונקי ובהיר, מדרונות ההרים הנמוכים יותר מנוקדים בשיחים אדומים וצהובים וההרים הגבוהים צחיחים וראשיהם מעוטרים לבן. למטה, בסוף התהום זורם הנהר בין סלעי ענק לבנים ועגולים והתחושה היא של חוויה חד פעמית, שלאחר מכן תישאר שנים בזכרונך, אז התוצאה בהחלט שווה את המאמץ.

טרק גומוק – מה שרואים משם…

 

וזה שווה את המאמץ, גם אם בסופו של דבר הגומוק, המכונה "פי הפרה", המקום ממנו נובע הגנגס והמטרה שלשמה הגענו לכאן, אינו מצדיק את הדרך, כי מה שרואים שם אינו מרשים במיוחד, אבל הדרך לשם היא העיקר ועליה אסור לוותר.
יש העושים את הדרך כולה ברגל, מבלי להעזר בפרדות, אבל זה קשה, בעיקר למי שיש קשיי נשימה ואינו צעיר במיוחד. האוויר הדליל בחמצן בגבהים, גם אם כבר התרגלת אליו, כי עלית לשם בהדרגה, עדיין מקשה על הנשימה וכל מאמץ מגביר את הקושי. השיעול הנובע מהאבק הרב שספגנו בדרך וגם מהאבק שעושים הפרדות והאנשים ההולכים בשביל, גם הוא אינו מקל. אבל אם אתם צעירים, בריאים, בעלי כושר גופני טוב, הרבה יותר קל יהיה לכם לעשות את הדרך לגומוק ברגל.
ואני שמחה שלא עשינו את "עמק הפרחים" ליד בדרינאת, משום שאם היינו מתנסים במסע פרדות כזה פעם אחת, אני לא יודעת אם הייתי עושה זאת שוב בהפרש כל כך קצר של זמן.
יום נוסף בגנגטורי למנוחה ואנו בדרכנו חזרה לרישיקש, שם נשהה כמה ימים, נצפה בטקסים על הגנגס וננוח בפינוק של ה"בנדרי סוויס קוטג'", קומפלקס של גסט האוסים, בתי קפה ואינטרנט, המקל על חייך בהודו.
אבל הדרך לרישיקש, שהייתה אמורה להמשך שעות רבות עוד התארכה יותר. כאשר ויתרנו על מיסטר נגי, ידענו שנצטרך לעשותה בתחבורה הציבורית, אז התחלנו באוטובוס שאמור היה לנסוע מגנגוטרי לאוטרקאשי כחמש שעות, משם היינו אמורים לקחת אוטובוס נוסף לרישיקש. לאחר כשעתיים של ירידה בכביש/שביל אבנים, שהיא דרך המלך מגנגוטרי לאוטרקאשי, נעצר האוטובוס בתוך שיירה של כמה כלי רכב. מה קורה? שואלים ומקבלים תשובה: אי אפשר להמשיך כי סלע גדול התדרדר אל הכביש וחסם אותו (עכשיו אני מבינה את פחדיו של מיסטר נגי שכל הזמן הסתכל אל צד ההר לראות אם לא נופלות עליו אבנים וחשבתי שהוא פרנואיד קצת).
יורדים מהאוטובוס והולכים לראות מה קורה. סלע ענק חסם את הכביש. אפשר לעבור ברגל ואולי בקטנוע, אבל שום רכב לא יזוז מכאן עד שיבואו כלים כבדים ויפנו את הסלע ואומרים לנו שזה יכול לקחת יום שלם ואנו כבר רואים איך יום נגרע מתוכנית הטיול שלנו. נוסעי האוטובוס והרכבים האחרים יוצאים מהרכבים, מתיישבים בצידי הדרך, מול הנוף שמילים לא יכולות לתאר, מוציאים אוכל, פירות, חטיפים וממתקים. עושים פיקניק. אני מתחברת לנגן שלי ושומעת מוסיקה ישראלית, מוסיקה לועזית, שירים שבזמנו ליקטתי לי. שומעת את להקת בון ג'ובי עם Its my life ושמחה שאלו הם חיי ושאני יודעת לחיות אותם. שומעת את you think that I cant live whithout your love של מדונה וחושבת שאף אחד לא יגרום לי לא לחיות את חיי רק בגלל שהפסיק לאהוב אותי. שומעת את שירו של חיים משה "את כבר לא איתי" וחושבת על אלה שהייתי אתם ומקווה שהם מצטערים כמו חיים משה, שאני כבר לא. נערות הודיות מביטות בי בסקרנות, תוהות על האוזניות הצמודות והחיוך המרוח על פניי.

קש על רגליים נשיות

 

כעבור שעה תזוזה. מסתבר שהאוטובוס מחליט לחזור לגנגוטרי. הנהג מציע לנו לקחת את חפצינו, לעבור רגלית לצד השני של הסלע ולנסות למצוא רכב שייקח אותנו לאוטרקאשי. אנו עושים כעצתו ועוברים את המכשול. בדרך אנו רואים פועלים עולים לכיוון הסלע עם מכושים, אתים ופטישים. הזוי קצת, לא? אנו מחפשים רכב, מוצאים נהג ג'יפ שמוכן לעשות חלק מהדרך, נוסעים אתו, מגיעים לאיזו עיירה, לוקחים ג'יפ נוסף וכעבור שעות ארוכות מגיעים לאוטרקאשי, שהיא עדיין בתחילת הדרך לרישיקש. משם מחפשים ומוצאים עוד ג'יפ, משלמים לו יותר כדי שיקח פחות אנשים, כדי שיהיה לנו יותר נוח ולא יישבו לנו על הברכיים. מתרווחים בספסל האמצעי ומגיעים לרישיקש בשעת לילה מאוחרת. תם המסע הגדול למקורות הגנגס.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לימור  ביום אוקטובר 9, 2006 בשעה 2:30 am

    לקרוא את חוויותייך מהמסע הנוכחי והנה נפעמתי שוב והתמלאתי קנאה רבה
    את פשוט מלכה !!!
    לימור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: