מרישיקש לוורנסי, שתי ערים קדושות

רישיקש היא מקום שאליו אני מוכנה לחזור תמיד. עיר נעימה, קרובה יחסית לדלהי (חמש שעות נסיעה ברכבת), בעלת מוקדי עניין המתחדשים כל הזמן. עיר שבה אפשר לשבת שעות במקום אחד, לדוגמא בכניסה ללקשמן ג'ולה, אחד מגשרי הנהר, ולהביט באלפי עולי הרגל העוברים ושבים, על מטלטליהם הרבים, בגדיהם הצבעוניים והאווירה החגיגית האופפת אותם. אפשר ללכת לראות את פוג'ת הערב, הארטי פוג'ה – טקס האש, המתקיים על גדות הגנגס ליד גשר אחר – גשר הראם ג'ולה. הארטי פוג'ה ברישיקש מרשים מאוד. עשרות אנשים מתקבצים על הגאהט – המדרגות היורדות אל המים. הכהנים לבושי הכתום ותלמידיהם נערכים על המדרגות ופוצחים בשירת תפילה, מדליקים את האש, מעבירים אותה מאחד לשני ולאחר מכן בתוך הקהל ומברכים את כולם. הפוג'ה נערכת בשעת ערב, קצת לפני השקיעה והגנגס הופך כולו כתום. כשמתחיל להחשיך שולחים אנשים בקהל אל המים סירות קטנטנות עשויות מעלי בננה ובהן מנחה לנהר – ממתקים, פרח, נר קטן אותו מדליקים לפני שמניחים על פני המים והנהר נדלק בעשרות אורות קטנים שטים עם הזרם המהיר.
הלכנו לשם, נהנינו מהטקס ולאחר מכן, בדרכנו חזרה אל הגשר, מצאנו באחת מהמסעדות המקומיות המטגנות "חטיפים" הודיים שונים – מעדן בלתי רגיל: כיסונים מטוגנים מבצק פריך, ממולאים בתפוחים, צימוקים וקינמון, חידוש מעניין למבחר המטוגנים שאנו רגילים לאכול בכל דוכן בדרך.

ורנסי – על גדות הגנגס – מכבסים, מתרחצים, זורקים את אפר המתים ושותים את המים

 

התוכנית הייתה לשהות כמה ימים ברישיקש, לנוח קצת מהמסע המפרך למקורות הגנגס, ולהמשיך ברכבת לילה לוורנסי (18 שעות), עיר קדושה נוספת שאליה רצינו מאוד להגיע. מאחר ואני יודעת שכרטיסים לרכבת צריך להזמין מראש, פנינו מיד עם הגיענו לרישיקש לסוכנות הנסיעות שליד הסוויס בנדרי קוטג' וביקשנו לרכוש כרטיסים. כעבור שעות אחדות הודיע לנו הסוכן שלא ניתן למצוא מקומות פנויים ברכבות לוורנסי למשך השבועיים הקרובים. מדוע? "יש לנו פסטיבל", אמר האיש ואני ידעתי שאפסו כל התקוות. "פסטיבל" הוא כינוי לימי חג, חגיגות או חופשות שהודו משופעת בהם. נראה לי שמחצית מימות השנה הם "פסטיבלים" בהודו ואלה הימים בהם הודו נמצאת על גלגלים, בעיקר על גלגלי הרכבת ואין להשיג מקומות פנויים, לעיתים שבועות רבים מראש.
לא ידענו מה לעשות. הברירה היחידה שעמדה לרשותנו היא לקחת שוב מכונית עם נהג ולעבור את הדרך הזו ביומיים שלושה, כי אי אפשר לעשות זאת ביום אחד.
חשבנו ושקלנו והגענו למסקנה שאם כבר אז אולי ננצל את המצב לראות עוד כמה מקומות בדרך. ומה יש בדרך? יש את אגרה (והטאג' מאהאל) ויש את קג'וראהו (והמקדשים עם הפסלים האירוטיים). המחיר לשלושת הימים ו-1300 הקילומטרים הוא – כ-350 דולר, ברכב לא ממוזג.
בשש בבוקר ביום המיועד, התייצבנו בפתח הגסט האוס וחיכינו לנהג. שש ורבע, שש וחצי, רבע לשבע, שבע. לא מכונית ולא נהג. הערנו את האחראי על הסוכנות וביקשנו לדעת מה הבעיה. טלפונים רצו לכל הכיוונים וההסבר שהניבו: בבוקר התגלתה תקלה ברכב והנהג נסע אתו למכונאי. חיכינו ארבע שעות עד שהרכב הגיע לבסוף וכפיצוי קיבלנו מזגן לכל הנסיעה. ההטבה עלתה לסוכן כשלושת אלפים רופי ואני סוף סוף קיבלתי הזדמנות להבין מה ההבדל בין לנסוע עם מזגן בהודו ובלעדיו. עד עתה, בכל פעם ששכרתי רכב, ויתרתי על המזגן מטעמי חסכון, אבל מסתבר שבדרכים בהודו, שבחלקים רבים מהם הכביש הופך לדרך עפר לעיתים קרובות, המזגן הוא ההגנה היחידה מפני האבק הרב שנושמים מבעד לחלונות פתוחים, שלא לדבר על העשן שפולטים המשאיות והאוטובוסים היישר לתוך הריאות שלך, כשהם עוברים על פני חלונות הרכב.
שלושת ימי הנסיעה היו קשים, רוב הזמן שהינו בתוך המכונית, מתגלגלים בדרכים לא דרכים, כאלה שאמורות להיות "היי ווויי" הודי, הפכו מדי פעם לשבילים מאובקים מלאי אבנים קטנות, כשבשולי הדרך מתנהלים להם לאיטם רכבים חקלאיים, שוורים רתומים לעגלות, אופניים והולכי רגל.

האיי וויי – ה"כביש המהיר" ההודי הופך לדרך עפר

 

לעיר אגרה הגענו בשעת לילה מאוחרת. ידענו שזו עיר מסוכנת, שאנשיה הם מן התחמנים הגדולים ביותר בהודו (הסיפור על הרעלת המזון המסופר ב"לונלי פלנט", מבהיר היטב את אופיים של אנשי אגרה. מסופר שם שרופאי העיר ומסעדניה עשו יד אחת כדי להרוויח כסף מתיירים. המסעדנים הרעילו את האוכל שהגישו לתיירים והרופאים טיפלו ובדמי הטיפול התחלקו אלה וגם אלה, עד שחברות הביטוח עלו על הסיפור).
כשהמכונית נכנסה לתחומי העיר והנהג התמים שלנו עצר כדי לשאול על אזור הטאג' בו רצינו למצוא חדר, נטפלו אלינו כמה "סוכני מלונות" ולא רצו להרפות. כשאמרנו לנהג להמשיך בנסיעה הם השיגו אופנוע ורדפו אחרינו כשהם מנסים לפתות אותנו תוך כדי נסיעה, מבעד לחלונות הרכב. פתאום עצר הנהג בצד ואמר שיש לו פנצ'ר בגלגל. הם נעצרו לידינו ואנו היינו בטוחים שהפנצ'ר הזה לא היה מקרי ויש סבירות גבוהה שהם גרמו אותו. זה לא היה נעים לשבת בצד הדרך בעיר חשוכה, כשהנהג עסוק בהחלפת גלגל ושני נוכלים מנסים לעבוד עלינו.
לבסוף מצאנו חדר סביר ומוקדם בבוקר יצאנו לראות את הטאג' (כשלי זו הפעם השנייה וכמו שאמרתי – ראיתי את הטאג' פעמיים יותר מדי). בפעם הראשונה ראיתי אותו לפני כחמש שנים, בביקורי הראשון בהודו. אז נסעתי עם "טיול מאורגן" של יום מדלהי לאגרה וכשהגענו לטאג' לא היו מים בבריכות בהן אמור הבניין להשתקף, הוא נראה מאובק ולא שווה את 960 הרופי ששילמתי אז כדי לראותו.
הפעם היו מים בבריכות, אבל הם היו עכורים כל כך וההתרשמות שלי מהמקום נשארה כשהייתה – אל תבזבזו ימי טיול ו-750 רופי דמי כניסה, חבל על הזמן. הטאג' נראה טוב יותר בתמונות.

הטאג' – יותר יפה בתמונות

 

מיד עם תום הסיור יצאנו שוב לדרכים. ורק בשעת לילה מאוחרת הצלחנו להגיע לעיירת המקדשים האירוטיים קאג'וראהו. די מהר מצאנו מלון סביר שהומלץ בלונלי פלנט ואת המקדשים יצאנו לראות עם בוקר. גם כאן הייתה אכזבה מסוימת. אולי זה נעוץ באיך אתה מדמיין לך את מה שאתה הולך לראות. אני חשבתי על מקדשים רבים המצויים אחד ליד השני, שהפסלים האירוטיים המאפיינים אותם בולטים מאוד. בפועל ישנם שניים שלושה אתרים מרוחקים אחד מהשני. באתר המרכזי ישנם כמה מקדשים ובאתרים המרוחקים מקדש אחד בכל אתר. המקדשים דומים מאוד לאלו שראיתי בדרום הודו בהאליביד ובוולור הסמוכים לעיר מייסור. מקדשים יפים ומרשימים, אבל מי שמחפש סצינות אירוטיות יצטרך לחפש אותן היטב, כי הסצינות האירוטיות המפוסלות כאן נחבאות או בגבהים או בתוך נישות בין פסלים המתארים סצינות תמימות לחלוטין.

קאג'וראהו – סצינה אירוטית נחבאת בגובה המקדש

 

היום השלישי לנסיעה הארוכה הזו הסתיים בוורנסי. העיר השוכנת על גדות הגנגס, שכאן הוא מזוהם ברמות שאינן מומלצות לאנשים מהמערב. ורנסי היא אחת הערים הקדושות ביותר להינדים. הם מאמינים שמי שנפטר ונשרף כאן ואפרו מפוזר אל תוך הגנגס במקום הזה, יגיע עד מהרה לנירוונה ולא יחזור יותר להתגלגל בגוף ולא יסבול יותר את חיי העולם הזה. אי לכך רבים הם החולים והגוססים המגיעים לכאן כדי למות בעיר הזו ולהישרף בה. זוהי עיר קשה לעיכול ועל כן לא מומלץ להגיע אליה בתחילת הביקור בהודו. אני קראתי לה פעם "הודו בתרכיז", כי כאן הלכלוך מלוכלך יותר, הרעש גדול יותר, זיהום האוויר רב יותר, הפרות שמנות יותר והחום והלחות מתישים יותר מאשר בכל מקום בהודו. הטקסים על הגנגס מרשימים ביותר והמראות של גאהט השריפה, בה נשרפות בכל יום כ-300 גופות, הם מראות מזעזעים ביותר, החובטים בך היישר בבטן. אתה יושב בסירה מול הגאהט ואתה נגעל ומזדעזע מהפשטות והיומיומיות בהם מתבצעות פעולות השריפה: מביאים את הגופה על אלונקה מקושטת, טובלים אותה יחד עם האלונקה במי הגנגס הנושקים למדרגות הגאהט ואז מונחת הגופה על המדרגות ומחכה שם לתורה להישרף. כשמתפנה מוקד שריפה, עורמים את העצים, מניחים את הגופה, מבצעים את הטקסים והברכות ומציתים אותה. לוקח לגופה אחת להישרף במשך שעות ארוכות, לכן, לא תמיד יש לעובדים במקום, בני כת הטמאים, סבלנות רבה מדי לחכות שכל הגופה תישרף והם מתחילים לטאטא את השיירים אל תוך הגנגס כשהכלבים הרבים במקום רודפים אחרי העצמות המפוחמות ומכרסמים בהן.

מלון דיויה בורנסי – אי של שפיות

 

כן, זוהי ורנסי. על כן, טוב תעשו אם כמונו, תמצאו לכם מלון הגון, כדי שיהיה לכם מקום מפלט סביר מהתופת שבחוץ. אנו מצאנו ממש במזל את מלון דיוויה, ליד מלון חיפה על האסי גאהט – אחת הגאהטות השקטות והנעימות של ורנסי (נו, בסדר, יחסית). המלון הוא מלון חדש, בן שנה בלבד ויש בו צוות נחמד, מסעדה נעימה עם אוכל טעים, חדרים נקיים, מגבות, סבון, נייר טוואלט, לובי מזמין ויפה, וחזית מרשימה מאוד. ממש הרגשתי לרגע קצת אירופה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Uzi  ביום אוגוסט 11, 2007 בשעה 8:19 pm

    ממש חוויה לקרא את זה, מרישיקש לוורנסי, מקווה שאני אקח את עצמי פעם להודו ולחלק מהמקומות הללו.
    תודה
    עוזי שמיר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: