פרק 1: הודו יפתי, אנו שוב בדרך אליך….

שלוש בבוקר. מטוס חברת התעופה קטאר איירוויס חג מעל לעיר דלהי. אורותיה של העיר קורצים לי מלמטה. קוראים לי לזהות את המקומות המוכרים. השכונה הסמוכה לשדה – דווארקה – היא שכונת מגורים חדשה יחסית, עם בתים רבי קומות, אבל ברמת תחזוקה גרועה. אני רואה את השכונה הזו עכשיו? אולי. זה נראה כך. הרחובות הרחבים, השדרות, אורות הכביש. בשעה הזו כולם ישנים, הרחובות ריקים.

הדיילת מכריזה כי אנו עומדים לנחות בשדה התעופה על שם אינדירה גאנדי בדלהי. משהו מתהפך לי בבטן. עברו כל כך הרבה שנים מאז נחתי כאן לראשונה וכל כך הרבה פעמים מאז נחתי כאן שוב ושוב ועדיין ההתרגשות הזו לשמע המילה "דלהי", עובדת עלי.

הגלגלים נוגעים בקרקע, מישהו מוחא כפיים. אני מדביקה את האף לחלון האליפטי ומסתכלת על אורות השדה. עוד מעט אנחנו שם. אבל הפעם לא יוצאים החוצה מיד אל החום והלחות. יש לנו 8 שעות המתנה לטיסת הפנים שתיקח אותנו לבובנשוואר, בירתה של אוריסה. מדינה לא כל כך מתוירת במזרח הודו. עוד צפויות לנו כמה שעות מזגן נעימות.

נעימות? לא בטוח. מקדם הביטחון שלקחתי בין שתי הטיסות קצת היסטרי. היה אפשר לטוס בטיסה מוקדמת יותר. כך רמי אומר. אני עדיין סבורה שעדיף להמתין כמה שעות בשדה, מאשר להפסיד את טיסת ההמשך בגלל איחור של טיסה קודמת.

אבל שעות ההמתנה הארוכות, לאחר לילה ללא שינה, שוברות אותי לבסוף ואני נשבעת ששוב לא אעשה זאת. אולי אתכנן אחרת. בטיול ארוך יותר אפשר לקחת פסק זמן של יום בדלהי ולהמשיך לאחר מנוחה. הפעם, בגלל קוצר הזמן, נצטרך לסבול.

 

השעות עוברות באיטיות מרגיזה. אי אפשר לנוח. אחרי שעברו כארבע שעות הצלחנו להשתלט על כסאות שכיבה, אבל מי שתכנן אותם היה או פאקיר, או סתם אידיוט, שוברים את הגב.

אבל גם הדברים הרעים נגמרים לבסוף ואנו על הטיסה לבובנשוואר. אני מנסה לגלגל את השם על הלשון. מנסה לזכור איך אומרים זאת, מחלקת להברות: בובה-נה-שוואר. יותר קל לזכור.

 

השעה אחת וחצי בצהרים, שעון הודו. מטוס אייר אינדיה חג מעל לבובנשוואר. מבעד לחלון הכל ירוק, מאופק עד אופק. וואוו. מדהים. לא ידעתי שלירוק יכולים להיות כל כך הרבה גוונים.

אנחנו יוצאים אל אוויר מהביל, כבד. נושמים את הלחות. 36 מעלות צלסיוס, 100 אחוזי לחות. אין שרוול שמוביל אותך לאולם הנוסעים הנכנסים, אין אפילו אוטובוס שלוקח אותך לשם. אתה יורד במדרגות מתכת חורקות היישר אל האספלט שעליו נחת זה עתה המטוס שהביא אותך, מחכה עד שמטוס אחר יתמרן כדי להגיע לעמדת המראה ואז, עם כל קבוצת הנוסעים, מתחילים בהליכה ארוכה אל פתח האולם. חם. השמש יוקדת, שורפת את הראש. איפה הכובעים עכשיו? מי חשב להכין אותם מיד כשיורדים מהמטוס?

אחרי שהמזוודות מגיעות ואנחנו יוצאים בפתח השני של האולם מתנפלים עלינו נהגי המוניות. מקיפים אותנו ומציעים את עצמם. אנחנו שואלים למחיר כמה מהם ולבסוף, במי בוחרים? טוב, בראשון שניגש. מגיע לו.

הוא שמח, נוטל את שני התיקים הקטנים שלנו (למדנו לארוז מעט) ומוביל אותנו למכונית. הוא מדליק מזגן, כי כך הבטיח ואנו נושמים לרווחה. 250 רופי זה לא הרבה, אבל הדרך גם לא ארוכה מדי. כשאנחנו מגיעים למלון שהומלץ בלונלי פלנט אני מתנדבת לעלות ולבדוק את החדר. איכס. ריח של עובש, ציון ניקיון – אפס.

הנהג מתנדב לקחת אותנו למלון טוב יותר. בדרך כלל אני לא סומכת על נהגי המוניות, יש להם אינטרס, אבל בלית ברירה, מסכימה.

בהמשך הרחוב מגיעים למלון "מילאן פאלאס הוטל". החזית נראית מבטיחה. גם הקור שמקדם את פנינו ב"לובי" הקטן, שומר על ההבטחה. החדרים – פחות. אנחנו בוחרים ברע במיעוטו. המחיר, גבוה יחסית להודו. לאחר מיקוח – 1500 רופי, כולל מיסים, כולל ארוחת בוקר. בתרגום לשפתנו: 84 שקלים.

 

עולים לחדר, מחליפים את בגדי הנסיעה במשהו קל יותר ובניגוד להבטחה החד משמעית שהבטחתי לעצמי בשעות ההמתנה הארוכות בשדה התעופה בדלהי – ללכת מיד לישון, אנחנו מתמלאים אדרנלין ורצים למטה להתחיל את הטיול.

 

 

 

 

צעדים ראשונים באוריסה

 

הרחוב שהגענו אליו נראה רחוב מסחרי סואן. חנויות לממכר חלקי חילוף למכוניות – אחת אחרי השנייה. זה רחוב ה"חלקי חילוף". ה"מדרכות" לפני החנויות הם לוחות בטון המונחים מעל לתעלת ביוב, שמים מעופשים וריחניים זורמים בה. לפעמים חסר לוח פה, לוח שם וצריך לקפץ על החול הצידה ואז להמשיך הלאה. "תזהר לא ליפול לביוב" אני אומרת לרמי, כי לי זה קרה ועוד בכלכתה – בג'יפה של הג'יפה של העולם, יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.

 

אחרי כמה סיבובי היכרות במעלה הרחוב ובמורדו, אנחנו שואלים איך מגיעים למקדש לינגראג'. המקדש הכי מפורסם בעיר בת 500 המקדשים. מישהו אומר לנו לקחת מונית, כי זה רחוק ואנו עושים כדבריו. ריקשה ממונעת עושה את העבודה מצוין. אבל הנהג עושה את עצמו אוטיסט ולא מבין על מה סיכמנו: 80 רופי לכיוון אחד? לאדם אחד? או לכל הריקשה? כשמגיעים הוא דורש 200 ואנחנו נותנים לו מאה ומנפנפים אותו (ובצדק, כי אחר כך אנחנו למדים שגם 80 זה היה הרבה למרחק הזה).

המקדש מרשים מאוד, אבל אין כניסה ללא-הינדו. ואנחנו, כידוע לא הינדואים. מצלמים את הכניסה, עם כל הקבצנים מסביב, עם דוכני ה"פראסאד" (המנחות שמביאים למקדש ושנמכרים בחוץ). אני "נטפלת" לקבצנית עטופה בשארית בד עלובה ושואלת אותה אם אפשר לצלם. היא מסכימה ואני אומרת לה שהיא מאוד יפה. ואני מתכוונת לכך. היא זקנה ולבושה פיסת בד מלוכלכת, אבל היא יפה. היא מחייכת עם שתי שיניים ואומרת בתנועות ידיים: "איך יפה? עם הסמרטוט הזה שעלי?" ואני אומרת לה ואני לא יודעת אם היא מבינה: זה בכלל לא משנה, את יפה בכל זאת. לבסוף אני נותנת לה 20 רופי והיא מאושרת. היא מחזיקה את התרומה בשתי ידיים צמודות ומברכת אותי בכל עושרו של העולם.

 

את מקדש לינגראג' אפשר לראות מבחוץ, כשהולכים ימינה, מקיפים אותו, עולים על רחבה, פלטפורמה, בלשון המקומיים, משם אפשר לראות כמה מבנים ואת חצר המקדש. מרשים מאוד. זהו מקדש שגובהו 54 מטר, מוקדש לאל שלושת העולמות. המבנה הגדול, המוקף ביותר מ-50 מקדשים קטנים, נבנה בשנים 1090-1104 לספירה, אבל יש בו חלקים שנבנו לפני יותר מ-1400 שנה. בלונלי פלנט כתוב  שבתוך המקדש יש לוח גרניט שמסמל את האל הזה. את הלוח רוחצים הכוהנים כל יום במים, בחלב, ובמריחואנה(…)

עוד כתוב בלונלי שבבואנו לעלות על הפלטפורמה כדי לראות את המקדש, אנו צפויים לסחטנים שיבקשו תרומה כדי לעלות לשם ויגידו שהם כוהנים. לא לתת להם – אומר הלונלי. אבל אנחנו מסתכלים על הבחור היפהפה, לבוש אזור חלציים צבעוני וחושף גוף שרירי וחסון, שערו הארוך אסוף ב"קוקו" לאחור ושיניו הלבנות המושלמות מחייכות בשמחה לקראתנו – ואנחנו לא יכולים להגיד לו לא.

אני אומרת לו שכתוב בלונלי… וכו' והוא אומר: את לא מוכרחה, אני אתן לך לעלות בכל מקרה, אבל זה נחמד אם תתני משהו ואני לא עומדת בחיוך הזה שלו ונותנת לו 100 רופי. עבור שנינו. ואז נדחף עוד מישהו שלא שמנו לב, אבל כל הדרך הלך אחרינו ונתן לנו "עצות" ואנחנו חשבנו שהוא סתם נחמד ואומר: ואני, המדריך, לא מגיע לי גם? אנחנו מסתכלים אחד על השני במבט של "כאשר אבדנו, אבדנו" ונותנים גם לו 100 רופי. אחר כך ממשיכים בדרכנו באוטובוס ציבורי – סיטי באס – ומשלמים רק 14 רופי, כדי להגיע לעוד אתר מומלץ בתנ"ך שלנו – הלונלי – מסעדה בשם "טאנגרין 9", שבה, כך נאמר, יש אוכל מצוין. אחרי המון שאלות והמון הסתובבויות  סביב "סטיישן סקוור" מצאנו את המסעדה, אבל כשעלינו בשארית כוחותינו (לא לשכוח, אנחנו אחרי 30 שעות ערות מתישות), אמרו לנו שהמסעדה נפתחת רק בשבע בערב, כלומר, עוד שעה. איזה יאוש. אנחנו יורדים, מסתובבים שוב ברחוב, מוצאים בית קפה שמוכן למכור לנו שתייה ומחכים שם.

בשבע אנחנו מתייצבים שוב בפתח המסעדה ובדיוק בדקה שהמחוג הגדול מגיע ל-12, נותנים לנו להיכנס. קרציות.

ההמתנה הייתה שווה. האוכל טעים מאוד. אנחנו אוכלים פאניר בגריל, אורז לבן ותבשיל "נוואראטן קורמה" ומלקקים את האצבעות. איזה כיף. המחיר? מצחיק – 500 רופי, שהם, בשפתנו, 28 שקלים. לשנינו.

מאושרים ושבעים אנחנו מוצאים בקצה הרחוב נהג ריקשה. מראים את כרטיס המלון, שואלים למחיר – 80 רופי, מסכימים, וכשמגיעים נותנים לו 100 ומבקשים שישמור את העודף. החיוך שלו מלווה אותנו עד למיטה.

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: