פרק 3: הדרך לגן עדן עוברת בג'אגנאת מאנדיר

שעטות רגליהם של קופי הענק על גג ספריית רגהונאנדן, נשמעו כמו מכות הציקלון שהכה באוריסה לפני כמה שנים. פקיד הספרייה שהלך לפנינו במדרגות המובילות לגג, מצויד במקל גדול, ניסה להרגיע: אל תדאגי, איי אם יור בודי גארד. יופי, נהדר. עוד שומר ראש כזה ואבדנו. איש שמנמן, שתנועותיו מסורבלות, ובידו מקל, אמור להגן עלינו. מול קופי הענק, אותם ראיתי קודם מהרחוב, יכול לעזור רק אר פי ג'י.

הוא דפק בעוז על המדרגות, אני עליתי אחריו ואחריי רמי, מאוד מרוכז בלצלם את מה שהוא רואה.

רק מגג ספריית רגהונאנדן אפשר לראות את מקדש ג'אגנאת הענק אשר בפורי שבאוריסה. כאלה שאינם הינדו, לא יכולים להיכנס למקדש, אלא לראותו בלבד – ומבחוץ.

הדרך לספרייה הזו הייתה רצופת יסורים. אני חשבתי שהיא נסגרת בארבע אחר הצהרים (כך נדמה היה לי שקראתי בלונלי פלנט) וזרזתי את נהג הריקשה להגיע לפני שסוגרים. כשהגענו בשלוש, התברר שהיא רק נפתחת בארבע ויש לנו שעה להמתין בשמש היוקדת ובחום של 40 מעלות בצל – שאיננו.

צעדנו לאורך כביש הגישה למקדש, שהיה עמוס משני צדדיו דוכנים צבעוניים של מזכרות ומנחות לאל המקדש – ג'אגנאת. אי אפשר היה לחמוק מהשמש הנוראה ואי אפשר היה לבקש מנהג הריקשה שייקח אותנו עד למקדש. "אסור לי" טען, "אני חייב לחכות כאן". למרות זאת היו כמה ריקשות שנעו הלוך ושוב לאורך הרחוב. רק לא שלנו. כשהבנו שיש לנו שעת המתנה בחרנו לעשות אותה במסעדה ממוזגת ונעימה, עם ארוחה הודית של מנות שכבר ניסינו אותן ואהבנו מאוד – ביריאני או פולאו קשמירי, נתחי גבינת פאניר בגריל ותבשיל ירקות מוקרם – נווראטן קורמה הידוע. יאמי. חבל שאי אפשר לעשות משלוחים לארץ כל יום עם האוכל הזה.

מאוששים ושבעים יצאנו מהמסעדה בדרך חזרה אל ה"ספרייה", הממוקמת מול המקדש. תהינו איך נכנסים למבנה ההרוס שעמד לפנינו: בניין ענק, עתיק, בעל קשתות, עמודים וכרכובים מפוסלים, אבל עטור ירוקת, כשחלקים גדולים ממנו הרוסים לגמרי. שלטים קטנים מודפסים במדפסת של מחשב הורו את הדרך ואנחנו הלכנו בעקבותיהם, משתאים איך זה יכול להיות שאף אחד לא משקם בניין כל כך נפלא.

איש הספרייה שקיבל את פנינו בסוף אותה דרך (ארוכה), עמד בפתחו של אולם גדול ובו כמה ארונות ספרים מטים ליפול, עקומים וישנים ובהם כרכים על גבי כרכים של ספרים. אפילו שולחנות עיון וכסאות היו שם בתוך החורבה הזו.

על העמודים תלויות תמונות של האפיפיור, שבא לבקר וחתם בספר האורחים. (איך הוא עלה לבניין הזה במדרגות השחורות והמלוכלכות עם גלימתו הלבנה המפוארת?). הוא גם צולם יושב על כסא לפני שולחן הספרייה וחותם בספר האורחים. כאשר ביקש ממני הפקיד לחתום ב"ספר האורחים" שלו, היה לי הכבוד לשבת על אותו כסא עליו ישב האפיפיור.

כאשר גורשו כל הקופים הרעשניים עלינו אל הגג ומשם ראינו את הנוף המדהים של המקדש. יכולנו להציץ מרחוק על שיירת הנכנסים עם המנחות בידיהם, ממהרים לבקש מהאל ברכות. בפתח המקדש ישבה שורה של קבצנים בלבוש מינימלי, נשים וגברים וגם ילדים.

כאשר ירדנו למטה, התפתינו להוציא מתוך התרמיל את אחד הבלונים שלנו, כדי לנפח אותו ולתת לאחד הילדים.

תוך שנייה אחת היינו מוקפים בכל להקת הקבצנים, שדחפו ידיים וביקשו עוד ועוד. רמי חילק ואני צילמתי בטירוף. אחר כך לקחתי מידיו את הבלונים והרגשתי שעוד רגע אני נרמסת תחת ידיהם המושטות של עשרות אנשים. זה היה מחזה שקשה לתאר אותו ואם לא הייתם שם וראיתם, לא תוכלו להאמין כיצד זה נראה.

מהמקדש נסענו היישר אל חוף הים של פורי למקום שנקרא סווארגדוואר, הוא אתר לשריפת גופות המתים ההינדו. בלונלי פלנט כתוב שבמקום נשרפים בכל יום כ-40 גופות, אנשים שמתו בכל רחבי מזרח הודו מגיעים לכאן כדי להפוך לאפר.

נהג הריקשה הוריד אותנו על הכביש שלפני המשרפה. מצד אחד של הרחוב, מוקף בחומה לא גבוהה, היה אתר המשרפה.

בצד השני, לאורכו ורוחבו של החוף היו דוכנים של שוק שהציע הכל – החל מתיקים, בדים, כלי בית, תכשיטים וכלה בדוכני אוכל, עליהם צלו דגים ומאכלי ים. ריח שריפת הבשר בשני צידי הרחוב התערב זה בזה ואי אפשר היה לדעת מי מהם הוא ריחו של מי.

החוף היה מלא במטיילים, נופשים, תיירים הודים. היו כאלה שקנו, כאלה שאכלו וכאלה שסתם ישבו על החוף על כסאות פלסטיק ובהו בים.

משני צידי המשרפה שמעבר לכביש נבנו בתי מלון, מפוארים פחות ומפוארים יותר. מראה סוריאליסטי לכל הדעות. אחד מבתי המלון, הקרוב ביותר למשרפה נקרא "מלון גן עדן". כמה סימלי וכמה אירוני.

לצד המשרפה היה מקדש של האלה קאלי, האלה האכזרית המפוסלת תמיד עם שרשרת גולגלות על צווארה וסכין בידה האחת, מוכנה לערוף עוד ראש. מתחת לרגליה שוכב האל שיווה. קאלי היא אחת מגלגוליה של האלה דורגה.

נכנסנו לאתר עצמו וצעדנו על שבילי הבטון שנבנו בתוך האתר, על מנת שההולכים לא ידרכו על אפר שנשאר שם מגופות קודמות. את אפר המתים לא אוספים או מפנים משם. הוא נשאר במקום.

רוב מדורות השריפה היו לקראת סיום והעובדים ליבו את האש, כדי שהכל יישרף ולא יישארו שאריות עצמות, להן חיכו בתאווה הכלבים שהסתובבו במקום. בין המדורות הסתובבו גם פרות. הן לא אוכלות שאריות של גופות מתות. הן צמחוניות, כידוע, וניזונות שם מהפרחים שנזרקו הצידה וקודם כיסו את גופת המת, לפני שהונחה על המוקד. מדורות אחדות העלו עשן, אחרות עוד דלקו במלואן. גופה רזה שכבה מתחת לכיסוי סמרטוטים על אלונקה מאולתרת מעץ במבוק, מחכה לתורה.

הלכנו משם. זה היה מספיק בשבילנו. בשביל כל אחד. מספיק חומר למחשבה.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: