מי שחשב שפסלים ארוטיים בהודו אפשר למצוא רק במקדשי קג'וראהו המפורסמים – טעה. מקדש השמש בקונארק שבאוריסה עולה עליהם פי כמה במספר הפסלים ובתנוחות שהם מתארים, תנוחות שונות ומשונות לפי מיטב המסורת של הקאמה סוטרה.
המדריך האנרגטי בן ה-88 ששכרנו ברחבה שלפני המקדש אולי כבר שכח את טעמה ותחושתה של תנוחת ה-69, אבל הוא יודע היטב להסביר עליה ולהראות את התבליטים שמציגים אותה במקדש.
44 שנים הוא מדריך כאן, במקדש השמש בקונארק, עיירה השוכנת לחופו של מפרץ בנגל.
מקדש השמש שנבנה לכבודו של האל סוריה, אל השמש, נכלל ברשימת אתרי מורשת העולם של אונסקו. הוא אחד המקדשים המרשימים ביותר בהודו. נבנה במאה ה-13 והסיפורים סביבו בנויים לרוב מאגדות.
כמו זו שהמדריך הקשיש שלנו סיפר לנו. הוא אמר שצריח המקדש, שאיננו כעת, היה בנוי ממגנט רב עוצמה, אשר החזיק קורות ברזל עצומים שתמכו בקירות המקדש. הוא טען שהבריטים הורידו את המגנט וברגע שעשו זאת קרס כל הצריח.
בלונלי פלנט כתוב כי לא ברור מי היה זה שבזז את הנחושת ממנה היה הצריח בנוי וכי זה נעשה ככל הנראה במאה ה-16 ומאז הצריח נפל.
מה שנשאר שם ואפשר לראות גם היום, אלה הם התבליטים המפוסלים על קירות המקדש. הם מתארים את חייהם של בני שושלת קאלינגה ששלטה באזור לפני כמה מאות שנים.
נראה שבני אותה שושלת חיו חיים פעילים ודי פרועים. מתוארות שם סצינות רגילות של חיי יום יום, של נשים מבשלות וגברים במסעות צייד, לצד חיי מין פעילים וסצנות סקס מגוונות של נשים עם נשים, גברים עם אישה אחת ושתי נשים עם גבר אחד, כמו גם אישה הנהנית מליקוקיו של כלב ואפילו גבר המטפל במחלת מין שבה לקה (איך לא?). מדריכנו הנמרץ שש להראות לנו כל פסל ופסל ולא פסח על אף אחד מהם. זה שהיינו צריכים לעמוד בשמש הקופחת מעל לראש, לא כל כך עניין אותו. הוא את תפקידו צריך לעשות תמורת 250 הרופי שקיבל מאיתנו.
לאחר ששחררנו אותו לדרכו, ישבנו לנוח ולהירגע מהמראות המעוררים, בצילו של עץ פיקוס ענק, מתחתיו ישבו קבוצות גדולות של תיירים מקומיים. עוד אנחנו מנגבים את הזיעה שנזלה פלגים פלגים מהשיער על הפנים ובמורד הגב, מרטיבה את הגוף עד לתחתונים, ניגשו אלינו נער ונערה מחויכים וצוהלים ובאנגלית של בית ספר פתחו בשיחה. "מאיפה אתם?" שאלו את שאלת השאלות שכל הודי שואל איש זר הנקרה בדרכו.
כששמעו שאנחנו ישראלים אורו פניהם בשמחה. "קראתי את אקסודוס אמרה הנערה ואני מאוד אוהבת את ישראל ואת הישראלים ואני שמחה לפגוש אתכם", אמרה ורצה לקרוא להוריה, כדי שיכירו את הישראלים החדשים שגילתה.
תוך חמש דקות הוזמנו לביתם שבכלכתה, בפעם הבאה שנגיע לעירם ולא נראה לי שזה יהיה בקרוב.
בדרך חזרה לריקשה שלנו, עצרנו ליד כמה קבצנים וילדים והתחלנו שוב בחלוקת בלונים ובצילומים. לשמחה הצטרפו גם כמה נזירים סגפנים (סדהואים) שישבו על הרצפה עם תלבושתם המיוחדת (ובעצם רק עם אזור חלציים וראסטות בשיער).
צ'אי שופ של פנינה 