פרק 5: הרכבת בהודו – לא לבעלי קיבה רגישה

עוד רבע שעה והרכבת לראיאגאדה צריכה להיכנס לתחנה. אנחנו כבר בהיסטריה. יש כאן שישה רציפים וכדי לעבור ביניהם צריך לעלות במדרגות ברזל רעועות, לדלג מעל הודים ישנים, לקפץ בין צרורות ענק של חבילות ומזוודות, לרוץ על הגשר ולרדת לצד השני. חושך, מהומה בתחנה. מאות אנשים מסתובבים הלוך ושוב. שרידי הגשם שירד לא מזמן ממלא שלוליות ובוץ ניתז לכל עבר בכל צעד, שלא לדבר על גרירת מזוודה.

שלוש מאות פעם כבר שאלתי את מנהל התחנה מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלנו והוא באדישות מטריפה אומר לי שהוא עדיין לא יודע. "עוד מעט נגיד בכריזה, את תשמעי". נהדר. וברגע שאני אשמע אצטרך לרוץ לרציף הנכון, למצוא את הקרון שלי בתוך רכבת של 50 קרונות ולרוץ אליו וכל זה בחמש דקות שהרכבת מתעכבת בתחנה. איך עושים את זה?

אבל איזו ברירה יש לי?

חמש דקות לפני כניסת הרכבת לתחנה והם עדיין לא יודעים לאיזה רציף היא תכנס. הודו.

פתאום שומעים את הכריזה. קולה הצפצפני של הפקידה מכריז על הרכבת שלנו. היא תיכנס לרציף 6. טוב, מתחילים לרוץ. המזוודה מקרטעת בין השלוליות, רצים על המדרגות, אלה שיושבים שם בתנוחות שינה לא מתכוונים לפנות מקום וצריך לדלג עליהם בקפיצות.

הגענו לרציף, הרכבת מתקרבת לאיטה. אנחנו מנסים לקרוא את מספרי הקרונות אבל לא כל כך מצליחים. בסופו של דבר מוצאים סבל ושואלים אותו, וכן, לפי כל חוקי מרפי, הוא שולח אותנו לצד השני. עוברים 50 קרונות ומתחילים לרוץ חזרה, בדיוק להתחלת הרכבת. דקה לפני שהיא מתחילה בתנועה איטית ביציאה מהתחנה אנחנו על הקרון.

מחלקה A3. מחלקה ממוזגת, נחשבת לאחת המחלקות הטובות ברכבת ההודית. מסדרון צר, מצד אחד תאים עם שישה דרגשים, שלושה בכל צד. הרווח ביניהם כשישים ס"מ, בקושי מספיק לאדם לשכב בלי לזוז. מצידו השני של המסדרון עוד שני דרגשים אחד מעל השני. הצפיפות איומה. הריחות עוד יותר. מאחר והגענו אחרונים וזו גם לא התחנה הראשונה של הרכבת הזו, היו כבר כאלה שהורידו נעליים וריח זיעת הגרביים ממלא את הקרון עד מחנק. וילונות כחולים שלא כובסו כבר חמישים שנה, מאז נבנה הקרון, מפרידים בין התאים למסדרון וקולות הישנים (נחירות, הוצאת גזים בלתי מבוקרת) עוברים לאורך המסדרון. אני מתמקמת על הדרגש האמצעי (העליון גבוה לי מדי, לא מסוגלת לטפס לשם על ה"כאילו" סולם שמוביל אליו). רמי על העליון, הוא קצת יותר אתלטי ממני. מתחתי אישה הודית, ממולה גבר שכבר ישן ונוחר ומפליץ לסירוגין, מעליו – ממולי – בחור צעיר שלא מפסיק ללחוש לטלפון שלו ומעליו דרגש ריק. בצד השני של המסדרון אישה ותינוק מיילל ומעליה ולצידיה בחורים צעירים עם מחשב נייד שרואים סרט או מתקתקים בסמארטפון שלהם.

כיף חיים, לא?

במיוחד שאנחנו, שנינו, בעיתוי מדהים, אחרי יום של קלקול קיבה חמור, הקאות, שלשולים, שכיבה כמו זומבים במיטה במלון והחלטה לא לדחות את הנסיעה המסויטת הזו בכל זאת.

אני נרדמת ונדמה לי שגם רמי. בחמש בבוקר אנחנו צריכים לרדת מהרכבת וגם אז יש לנו חמש דקות לעשות זאת, כי היא ממשיכה בדרכה.

חצי שעה לפני הירידה אנחנו מתמקמים ליד דלת היציאה, עם המזוודות והתיקים. הראש כבד. הגוף חלש, אבל יש תקווה: שם, בחוץ, מחכים לנו נהג עם מכונית ארבע על ארבע ומדריך. אנחנו שלהם והם שלנו למשך הימים הבאים. הם ייקחו אותנו ממקום למקום, יפתחו לנו את הדרך לליבם ולכפריהם של השבטים הפרימיטיביים של אוריסה. הכל אפשרי בהודו. זה רק עניין של מחיר. ושילמנו מחיר לא רע עבור התענוג הזה, בלית ברירה. כי אחרת אי אפשר לראות את מה שאנחנו כל כך רוצים: את האנשים המיוחדים האלה, על חייהם שנעצרו בזמן של לפני כמה מאות שנים. אנשים שחיים בתנאים בהם חיו אבותינו והם, כמו שאמר לנו נירא המדריך מאוחר יותר, הם עשירים מאוד בתרבות ועניים בחומר.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: