פרק 6: קבלת פנים חמה אצל בני השבט

האוויר בראיאגאדה נעים וצלול. גשם ירד כאן כל היום הקודם וכשאנחנו יוצאים מהרכבת בחמש בבוקר אל חושך רטוב, פוסעים עם המזוודות על הרציף המנוקד בגופות ישנות של אנשים שמחכים כנראה לרכבת הבוקר, אנחנו רואים מולנו שני בחורים מחייכים ומושיטים ידיים. לא קשה לזהות אותנו. זוג תיירים מערביים יש כאן רק אחד בתוך מאות האנשים. זהו קישור הנהג המשופם ונירא המדריך המיניאטורי והחייכן.

וולקאם, וולקאם הם קוראים אלינו. קישור לוקח מידי את המזוודה ונירא אומר: בואו למכונית. הם מביאים אותנו למלון הכי טוב בעיר, אבל "הכי טוב" זה לא אומר שזה באמת טוב לפי מושגים מערביים. המקום חשוך. חוסכים חשמל. איך אפשר לראות חדר בחושך? ריח העובש זורק אותי החוצה מהחדר ואני אומרת: "לא רוצה". לוקחים אותנו לחדר אחר ורק אחרי שנירא מסביר לי שכאן זה ראיאגאדה ויותר טוב מזה אין, אני מתרצה. אני כבר רוצה לשים את הראש על הכרית ולישון. לישון בשקט.

באור היום המלון לא נראה כל כך נורא. אנחנו ישנים כמה שעות, אוכלים ארוחת בוקר הכלולה במחיר (לא זול. אוריסה יקרה מאוד יחסית לשאר הודו), ואז מתחילים את היום. נירא נמרץ ומסביר שהוא לוקח אותנו לכפר, לראות חלק מהשבטים, אלה שכבר התקדמו קצת ועוסקים בחקלאות, לא בצייד וליקוט מזון ביער. מגדלים בעלי חיים, הם בעלי אדמות וחקלאים, אבל עדיין מאמינים בכוחו של הטבע וסוגדים לאדמה, לשמש ולרוחות השמיים.

עובדה: הבתים שלהם, הבנויים ברובם מבוץ וקש, הם בעלי גגות משופעים היורדים עד לגובה של כשישים ס"מ. כדי להיכנס לבית צריך להתכופף. נירא מסביר שזה משום שבכל פעם שאתה נכנס לבית, אתה קד קידה לאימא אדמה על הטוב שהיא משפיעה עלינו ועל מה שהיא נותנת לנו – מזון וחומרי בנייה. לכן אנחנו צריכים להודות לה על כך ולזכור את זה תמיד.

קישור נוהג בארבע על ארבע שלו בין שדות האורז הירוקים בהירים ועובר מדי פעם על פני נשים נושאות חבילות עצים על ראשיהן, בין גברים מובילים עדר באפלו וילדים ערומים למחצה מתרוצצים בין השדות לבין הכביש. בשלב מסוים נירא מחליט לאפשר לנו ללכת קצת ברגל וכשמתקרבים לכפר הוא שולח את קישור עם המכונית קדימה ומוציא אותנו אל הטבע. מזג האויר נעים, אבל אחרי הליכה של כמה דקות השמש די מציקה. אבל נירא לא מוותר. זה לא רחוק הוא אומר ואנחנו מבינים שהוא החליט להעביר אותנו סדרת כושר.

הכפר של בני השבט הזה, כמו כל השבטים האחרים באזור הוא "רחוב" אחד ראשי ומשני צידיו בתים. בחלקם בתי בוץ וקש ובחלקם בתי לבנים עם גגות אסבסט, או רעפים אדומים. בקצה הכפר ישנה באר ובמרכז הכפר מבנה קטן ולא מרשים, שנירא מסביר לנו שהוא בעצם מקדש לא פעיל בדרך כלל, אלא רק בימי חגים ופסטיבלים.

ברגע שאנו מגיעים אל הבית הראשון בכפר הוא מורה לנו לשבת בצל, על מיטת החבלים העומדת בפתח הבית. מולנו יושבת בעלת הבית ומביטה בנו בסקרנות ובחשדנות. לא מחייכת. אני מבקשת מנירא רשות לצלם והוא אומר: עוד לא. אתם צריכים קודם כל להתקבל על ידי אנשי הכפר. כמה דקות אחר כך אני מבינה למה הוא מתכוון כשהוא אומר "להתקבל". מאי שם מגיעה אחת מבנות הכפר ובידיה צלחת. היא מתקרבת אלינו, מחייכת בכל גופה ופניה ומשמיעה קולות צהלולים. שאר הנשים מצטרפות אליה. היא מסמנת טיקה אדומה על מצחנו, שמה פרח סגול מאחורי כל אחת מאוזנינו ומפזרת עלינו פרחים לבנים קטנים, או אולי עלי כותרת של פרחים לבנים, לא ראיתי כי הייתי מלאה בהם.

כולם שמחים וטובי לב. כל הכפר מתקבץ סביבנו. ילדים בלבוש מינימלי, נשים (בעיקר. מעט מאוד גברים היו שם), לבושות סארי, אבל לחלקן נזמי זהב באפן ועגילים ושרשראות מוזהבים, כנראה מה שמראה על מעמדן הגבוה יותר לעומת האחרות.

אנחנו, מצידנו, הוצאנו את הבלונים שהבאנו איתנו והתחלנו לנפח ולתת לכל אחד מעשרות הילדים שהיו שם. האימהות דחפו אותם אלינו, רמי ניפח וקשר בסרט סגול ואני צילמתי וצילמתי. האווירה הייתה נפלאה.

לאחר מכן הוביל אותנו נירא לסיור בכפר, הוא הראה את הבתים, הסביר על שיטות בנייה, הראה את מחסני המזון, הרשה להציץ פנימה אל תוך הבית. ראינו גדיים בני יומם, ועיזים ליקקו את המלח שהיה על הזרועות שלנו, זה שנשאר שם מהזיעה הרבה.

בבית האחרון הזמינו אותנו פנימה, בעלת הבית הכינה משקה עשוי מאורז ומים מורתחים ואנחנו לא ידענו אם כדאי לסכן שוב את הקיבה שרק החלה להחלים מהקילקול האחרון. נירא סימן לנו שזה בסדר ואין סכנה ואני אמרתי לרמי שאני מקווה שלא נתחרט על כך אחר כך, אבל אי אפשר להעליב את בעלת הבית. שתינו לגימה אחר לגימה. נירא הסביר שזה משקה אנרגיה שעוזר לחקלאים להגן על עצמם מהשמש הקשה שמייבשת את גופם בשדה.

אחר כך הביאו לנו בירה מקומית, אותה הם סוחטים מעץ דקל מיוחד הגדל באזור. גם כאן טעמנו מעט. זה היה טעים. רמי ביקש תוספת וכשקמנו ללכת הוא הרגיש אותה.

בדרך חזרה, כשעברנו את הכפר לאורכו, שמענו תיפופי תופים ונעצרנו ליד מקום ההתקהלות, ליד המקדש של הכפר. ישבו שם מתופפים שהכו בתופי מתכת ואישה שרקדה באקסטזה. נירא אמר שזה לכבוד פסטיבל כלשהו שמתקיים היום ואנחנו חשבנו שהריקודים לכבודנו.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: