פרק 7: מה אפשר לעשות עם עשרה רופי

לפני כמה עשרות שנים בלבד היו בני דנגארייה, שבט אנשי הגבעות, המתגוררים בלב הרי הגת שבאוריסה, מקריבים קורבנות אדם לאלת האדמה.

פעם בשנה היה השמאן של השבט נכנס לטראנס, במהלכו היה מקבל מסר מעולמות אחרים, ובו הוראות מיוחדות כיצד למצוא את הקורבן הבא שיועלה לאלה.

הוא ידע לתאר את מראהו, את גילו, היכן יעבור ומתי, כדי שיוכלו ללכוד אותו. הוא הורה ללוחמי השבט היכן להתמקם ולארוב לאיש.

הקורבן היה תמיד מישהו זר, שלא מאנשי השבט. הוא היה אדם צעיר ובריא, שהרי אלת האדמה לא רוצה מישהו זקן וחולה, שאינו ראוי להיות קורבן.

הם היו אורבים ביערות שבשולי הכפר, וכשהאיש היה עובר שם, היו תופסים אותו, קושרים ומביאים לכפר. שם היו מלבישים אותו במיטב המחלצות ומשחררים אותו למשך שבועיים להסתובב בכפר כרצונו. הוא לא יכול היה לצאת מתחומי הכפר, אבל יכול היה לבקש כל דבר אחר. כל מה שרצה לאכול, כל גחמה שעלתה בדעתו, כל אישה בכפר שבה חמד. במשך שבועיים הוא היה יותר ממלך. הוא היה אל.

בתום הזמן הזה, התכנס כל הכפר לטקס המארייה, טקס העלאת הקורבן. האיש נקשר בשרשראות ואזיקים והובל אל המזבח, שם הותז ראשו מעליו ודמו נאסף.

טקסי המארייה נאסרו בהודו על ידי הבריטים במהלך המאה ה-19 ומאז נאלצים בני דאנגרייה להשתמש בבקר או תרנגולות לצורך העלאת קרבנות. אבל על גולגלות האדם שהעלו כקורבן לפני עשרות שנים, הם עדיין שומרים במקום נסתר בכפריהם. כך לפחות סיפר לנו נירא, המדריך, בדרכנו לפגוש את בני דאנגרייה החביבים ברדתם לשוק בצ'איטקונה, המתקיים פעם בשבוע בימי רביעי.

 

השלטונות באוריסה לא כל כך רוצים שתיירים יסתובבו באזורי המחייה של השבטים הפרימיטיביים במדינה. מהי הסיבה ? זוהי תעלומה עבורי, אותה לא הצלחתי עדיין לפענח.

מהרגע הראשון שבו הבעתי רצון להגיע למקום הזה, היה מי שניסה למנוע בעדנו. זה התחיל עוד בעיר הבירה, כשביקשנו לקבל פרמיט מיוחד. זה המשיך בשיחות עם אנשים ברחוב, בקפה אינטרנט, במוזיאון.

היו שאמרו שזהו אזור בשליטת המורדים המאואיסטים וממשלת הודו לא רוצה שתיירים יסתובבו שם. היו שטענו כי בני השבטים אלימים ורצח בשבילם הוא דבר של מה בכך ולכן זה מסוכן בשבילנו.

אחד התירוצים התמוהים ביותר ששמעתי היה מפיו של בובו, סוכן נסיעות בפורי. הוא אמנם לא ויתר על עמלתו כשסידר בשבילנו את כל הניירת, כדי להגיע לאזור השבטים, אבל אמר שממשלת הודו לא רוצה שתיירים יצלמו שם והשביע אותנו שלא נצלם אף תמונה. זאת משום שקבוצת תיירים שביקרה במקום בעבר צילמה את בני השבטים רוקדים, כשהם בלבוש מינימאלי ופרסמה את הסרטים ביו-טיוב. ממשלת הודו לא רוצה שבמערב יחשבו שזאת הודו, כי הודו היא הרבה יותר מזה…. כך אמר. לכן נחקקו חוקים חדשים, זה עניין של כמה חודשים בלבד, אבל ממשלת הודו אוכפת את החוקים האלה וכדאי מאוד שלא נפר אותם.

הוא שלח אותנו עם מדריך מוסמך, המדבר בשפתם של בני המקום ועם נהג שהוא עצמו יליד אחד השבטים, מתוך מגמה שיותר מאשר יעזרו לנו – הם ישגיחו שנעמוד בתנאים.

כשנירא, המדריך וקישור הנהג לקחו אותנו לשוק בצ'אטיקונה, שליד ראיאגאדה, הם עצרו לפני מחסום. שם התבקשנו לרדת ולהיכנס לתחנת ביקורת. לאחר שהוצגו הניירות שנירא הכין מבעוד מועד, התבקשנו למלא פרטים ולחתום. עוד חיכינו לשוטר מיוחד שיבוא ויאשר את כניסתנו ורק אז הורשינו להמשיך.

מנקודת הביקורת המשכנו ברגל. המכונית נשארה שם ובתוכה המצלמות שלנו. זה היה התנאי לכניסה. שלא ננסה לצלם בסתר. כדי להמחיש את חומרת המעשה, אם ייעשה, הסבירו לנו שלא מזמן ביקרה במקום חבורה של אוסטרלים, ללא פרמיט ועם מצלמות וכולם נכנסו ביחד לכלא.

לאחר שהורשינו להיכנס לשטח, היה צורך בהליכה לא מעטה עד לשוק עצמו. בדרך ראינו קבוצות של נשים בעיקר, מגיעות מכל עבר, לבושות פיסת בד סביב גופן ועל ראשיהן סלים מלאים כל טוב למכירה בשוק. על אפיהן נזמים ופניהן מעוטרות בכתובות קעקע. לחלקן היו קשורים במנשא של בד תוצרת בית, תינוקות בני חודשים מעטים, פיותיהם צמודים לשד של אמא, או מביטים סביב בסקרנות של תינוק ובעיניים צבועות בכחל נגד עין הרע.

נשות שבט הדאנגרייה באות לשוק עם דברי אמנות שבני הכפרים מכינים, בעיקר פסלי ארד של חיות ודמויות בני השבט רוקדים, רוכבים על פילים, נשים מניקות, גברים עם כלי נשקם ועוד. הן מביאות כדים מלאים אלכוהול שנעשה בהפקה ביתית, ירקות שקטפו ושורשים שליקטו ואת כל הכבודה הזו הן שוטחות לפניהן על פיסת בד, יושבות ומחכות לקונים. הן קונות בשוק לפני חזרתן לכפר, מרחק של קילומטרים, דגים מיובשים, סלים, מלח, אורז, ירקות ועוד.

כשראו אותנו, הזרים, ביקשו למכור לנו בעיקר את פסלי הארד שלהן. נירא היה המתווך בינינו לבינן, אבל לא רצה להתערב במשא ומתן על המחיר. קנינו כמה פסלים, כי אי אפשר היה לעמוד בפניהם וחילקנו לקבוצה מבנות השבט שישבה שם בחבורה ופטפטה – סיכות ראש צבעוניות שהבאנו מהארץ. לילדים הקטנים ניפחנו בלונים ונתנו ביד והשמחה הייתה רבה. רק לצלם לא יכולנו. הגברים ישבו בחבורות נפרדות והם בעיקר היו אלה שסחרו בתרנגולות מקרקרות צבעוניות להפליא, שהסתובבו או שכבו על הרצפה קשורות ברגליהן.

נירא שוחח עם הנשים, הסביר לנו על פרטי הלבוש שלהן, כשהוא מצביע על כל צמיד, עגיל, או סיכת שיער ואחת הבנות הסכימה למכור לי את אחת מסיכות שערה שנראית כמו מגל קטן בעל ידית מעוטרת, פריט יפה להפליא. היא הוציאה אותו משיערה וקיבלה עבורו 100 רופי (5.5 שקלים).

משוק צ'יטאקונה המשכנו בדרכנו בין שדות האורז והנופים הירוקים לאחד הכפרים של בני השבטים. בני הכפר בהאטפור קיבלו את פנינו בחיוכים ובשמחה והכניסו אותנו היישר לכיתת גן אותה מנהלת אישה מארגון הדואג לרווחתם של ילדים ואמהות באזור הכפרי.

הילדים בכיתת הגן הזו מקבלים כל יום ארוחה חמה ושלוש פעמים בשבוע ביצה קשה ואבקה המכילה ויטמינים ומינרלים, כדי שלא יחסרו להם בתקופה הקריטית של הגדילה שלהם. הילדים היו בני שנתיים עד שש, ישבו על רצפת הכיתה, החזיקו בידיהם חוברות צביעה והביטו בנו בעיניים גדולות וסקרניות.

המורות קראו לנו להיכנס לכיתה ואנחנו שמחנו שיש לנו בתיק כמות גדולה של עטים. את העטים נתנו לנירא שיחלק בין ילדי הכיתה. הילדים ישבו בשקט וחיכו כל אחד לתורו לקבל עט. הם נראו מאושרים ורציניים מאוד. המורות ואולי גם כמה אמהות סקרניות שרצו לדעת מה הזרים האלה עושים בכיתת הגן של הכפר, עמדו בצד ועודדו את הילדים להודות לנו על המתנות. לקטנים שהיו על זרועות האימהות חילקנו בלונים.

את בני השבטים פאראג'ה ומאלי ראינו בשוק הבא – שוק פודאגאדה. הם היו לבושים בלבוש האופייני לבני השבט שלהם: פיסת בד צבעונית עוטפת את הגוף ומשאירה כתף אחת חשופה, נזם באף, שרשראות ועגילים וכתובות קעקע על הידיים. הן הביטו בנו בסקרנות, אבל לא ניסו ליצור קשר או למכור לנו משהו, למעט אישה אחת צעירה עם תינוק מתוק, שינק וינק משדה בהתלהבות ומאוד כעס כשהיא הוציאה את השד מפיו וכיסתה אותו, כדי לדבר איתנו. היא ראתה שאנחנו קונים סיכות ראש (כדי לחלק לילדות בכפרים הבאים) וביקשה שנקנה לה זוג עגילים. היא הביטה בעגילים בערגה ואנחנו כמובן הסכמנו. חיוך האושר שעלה על פניה כשהחזיקה את העגילים בידיה ילווה אותי עוד הרבה זמן. מה זה 10 רופי? אלוהים אדירים. עם כל כך מעט אפשר לגרום לשמחה כל כך רבה.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: