שבט הבונדה, החי במרומי הרי הגת שבאוריסה, הוא אחד השבטים האלימים והמפחידים ביותר באזור. מספרים על גברי השבט כי הם מתהלכים שיכורים כל הזמן ולא צריך הרבה כדי לעורר את רצונם להשתמש בקשת ובחיצים או בחניתות שלהם.
נירא, המדריך שלנו, אסר עלינו להביא את המצלמות לשוק באונקדלי, לשם יורדים בני שבט הבונדה מההרים בכל יום חמישי. הם מוכרים כאן את הסחורה שהביאו איתם, יושבים בקצה השוק, שותים אלכוהול, מביטים בעוברים ושבים במבטים אטומים ומחפשים סיבה לריב.
הוא אסר להביא את המצלמות לא רק משום שממשלת אוריסה חוקקה חוקים חדשים לפיהם אסור לצלם בשוק, אלא משום שזה מסוכן לצלם, אמר וסיפר את מה שקרה לו: "באחד הימים הגעתי לכאן עם קבוצת תיירים. אז עוד לא אסרה הממשלה על צילום בשוק. ישבנו לנוח בצל אחד העצים מחוץ לשוק ואני התעסקתי במצלמה שלי, העברתי את התמונות שצילמתי והסתכלתי בהן. ראיתי בזוית העין קבוצה של גברי שבט בונדה, לבושים רק סמרטוט סביב אזור החלציים שלהם, מתקרבת לעברי. הם הקיפו אותי ואחד מהם אמר שהם רוצים כסף, כי צילמתי אותם. אמרתי להם שלא צילמתי ואני יכול להראות להם את התמונות. הם לא רצו לראות את התמונות וחזרו על דרישתם לקבל כסף. אמרתי להם שלא יקבלו כלום, כי לא צילמתי ואז הם התחילו להתקרב אלי באיום. חשבתי שעדיף לשלם ולסגור עניין ושאלתי כמה הם רוצים. הם אמרו 200 רופי. אמרתי שאתן להם 100 רופי והם צחקו ואמרו: 200 רופי לכל אחד מאיתנו. אמרתי להם שאין לי כל כך הרבה כסף ואז אחד מהם ניגש לערימת הנשק שהם הניחו בצד, הרים חץ וקשת וירה את החץ לעברי. ברחתי והסתתרתי מאחורי עץ המנגו והחץ לא פגע בי. מאז אני לא לוקח איתי מצלמה לשוק הזה".
שאלתי את נירא למה אני לא רואה שוטרים כאן כדי שישמרו על הסדר והוא ענה בלחישה: השוטרים פוחדים לבוא לכאן, הם לא רוצים להתעמת עם בני הבונדה.
אנשי השבט ישבו בשורה סביב כיכר השוק. הנשים בחבורה אחת, לבושות פיסת בד סביב הישבן ואת החזה מכסות שרשרות מאלמוגים וחרוזים בצבעי כתום וצהוב. ראשן של בנות הבונדה מגולח וסביבו אותן שרשרות שמכסות את החזה. סביב כתפיהן הן מניחות פיסת בד לשם הצניעות, אבל קשה שלא לראות פה ושם את הבטן, שד מציץ או רגליים חשופות עד למקום שממנו הן מתחילות.
הן ישבו ולפניהן כדי האלכוהול, מוכנות למכור לתוך כלי שאנשים מביאים מהבית. הגברים ישבו קצת בנפרד מהנשים, אבל השגיחו שאיש לא יעז לצלם את בנות השבט. הגברים קטנים ורזים, אבל המבט הקשוח בעיניהם והידיעה שהם עלולים, בכל רגע, ללא סיבה נראית לעין, להתפרץ באלימות, ושיש להם נשק, הביאה אותנו לכך שנעדיף לזוז הלאה.
הרחק מהגברים שלהן היו נשות הבונדה קצת יותר חביבות. ברגע שנירא עזב אותנו להסתובב קצת לבד בשוק, תפסה אחת מהן ביד שלי והובילה אותי אחריה. ניסיתי להבין מה היא רוצה ולא התנגדתי להיות מובלת. רמי הלך אחרינו והיא משכה ומשכה אותי עד לאחת החנויות בצד הדרך. היא הצביעה על שקית ניילון ובה משהו לא מזוהה. הבנתי שהיא רוצה שאקנה לה את זה. שאלתי את המוכר והוא אמר: 10 רופי. קניתי. מישהי אחרת שראתה את זה ביקשה גם היא. שילמתי שוב ואז הן הלכו.
לאחר מכן נכנסנו לחנות כי רצינו לקנות קוקוס. המוכר הביא לי כסא נמוך בזמן שרמי בחר קוקוס. כשאני מוסתרת בחשכת החנות, ראיתי בחוץ, ליד הדוכן, אישה משבט הבונדה עם תינוק בידה. הוצאתי את הטלפון הסלולרי, שלמרבה המזל נשאר בתיק שלי ועשיתי את עצמי משחקת בו. כיוונתי וצילמתי אותה כארבעה צילומים. התסכול שאתה עובר כל כך הרבה קילומטרים כדי לראות משהו ואתה לא יכול לצלם, הומתק קצת בזכות הצילומים ה"גנובים" שעשיתי מתוך החנות.
בדרך לכפר של אנשי הפאראג'ה עברנו בפרויקט שמקים בובו סוכן הנסיעות מפורי. הוא מקים מעין בית הארחה, שבו יעבדו אנשי השבט מהכפר הסמוך. מלבד היכרות עם התיירים שיבואו להתארח, יגדלו אנשי הכפר בתחום בית ההארחה את הירקות בגינת הירק, יבשלו עבור האורחים וייצרו קשר בלתי אמצעי, על מנת שהאורחים יכירו וילמדו על התרבות הנכחדת של בני השבט.
אנחנו הוזמנו לארוחת צהרים שהוגשה על גבי עלי בננה גדולים ואכלנו, כמו כולם, עם אצבעות הידיים את האורז, הירקות המבושלים ורוטב העדשים.
לאחר הארוחה עלינו אל הכפר ותוך כדי כך שאנו מטיילים בין בתי הבוץ עם גגות הקש ומקבלים הסבר מאחד מבני הכפר שעובד בפרויקט של בובו, התארגנה קבוצת צעירים שהציבה את כלי הנגינה שלה בכיכר הכפר והחלה לנגן ולרקוד לכבודנו. כל מי שהיה בכפר יצא מביתו ובא לכיכר כדי לראות את הריקודים ולברך את האורחים. הנערים ניגנו והמוסיקה חיממה את הלב.
לעת ערב נפרדנו מנירא. הוא נשאר בתחומי אוריסה ואנחנו המשכנו למחרת עם קישור הנהג לעבר המדינה השכנה צ'אטיסגר שבה נמצאת אוכלוסיית שבטים גדולה. שבטים שונים מאלה שבאוריסה באורח החיים, בלבוש וביכולת שלהם לתקשר עם ההודים ועם אורחים מהמערב.
צ'אי שופ של פנינה 