הדרך ממדינת אוריסה לשכנתה צ'אטיסגר עוברת בתוך נופים שנראה כאילו נלקחו מציור. מזג האוויר שהיה עד עכשיו כל כך חם באוריסה החל להשתנות ככל שעלינו בגובה אל היערות של הרי הגת וככל שהתרחקנו מהים. גם הלחות נמוכה יותר ועומס החום לא מורגש כל כך.
נראה כאילו אנחנו נוסעים בתוך חלום. ערפילים מטשטשים את האופק, השמיים אפורים וגשם דק יורד בלי הפסקה. דוקר בפנים כשפותחים את החלון.
הכל רטוב מסביב. האדמה הדשנה, עלי העצים, האנשים, הבתים.
אנחנו נוסעים בכביש-שביל חום אדום, סביבנו צמחייה טרופית צפופה. עצים גבוהים בעלי עלים ענקיים, כמוהם אפשר לראות רק באזורים טרופיים. שרכים מטפסים ומתנדנדים מעל העצים הגבוהים. פה ושם מנוקד הירוק בצמחי לנטנה כתומים. זה נראה כמו ציור של ואך גוך.
מבין העצים מציצים מדי פעם בתי כפר עשויים בוץ וגג מקש המגיע כמעט עד לרצפה. פה ושם הופכת דרך העפר לכביש משובש מגשמי המונסונים שירדו בחודשים האחרונים וחוזרת להיות דרך בוצית. קישור לא מוריד את הרגל מהגז. למרות שהכביש משובש הוא נוסע ומקפץ. אני מרגישה שהמעיים שלי מחליפים מקום עם הכליות והטחול עם הכבד, שלא לדבר על מה שהטילטולים האלה גורמים לשלד שלי.
איש הולך לאורך הדרך, לבוש סמרטוט באזור החלציים ושאר גופו ערום לגמרי. הוא נושא מקל ארוך שבשני קצותיו תלויים דליים על חבל. בין בתי הבוץ של הכפר אפשר לראות פה ושם אנטנות לווין. כאן מתגוררים שבטים שהתרבות כבר הגיעה אליהם, יחד עם החשמל שמספקת ממשלת הודו.
עוברים בתוך כפר. אישה רוחצת כלים ליד הבאר במקום אחד. במקום אחר גבר מתרחץ במים הנשאבים מהבאר המרכזית של הכפר. ילדים ערומים מתרוצצים כשרק שרשרת קשורה להם סביב המותן. מהחלון הפתוח של מכונית הארבע-על-ארבע שלנו עולה ריח של אדמה רטובה. ריח שמזכיר לי תמיד חורף. ריח שאני אוהבת.
יוצאים מהיער הסבוך ועוברים בין שדות אורז ירוקים בהירים, כמעט צהובים, המשתרעים מאופק עד אופק. פה ושם רואים נקודות צבעוניות בתוך הירקרק הזה. אלה הם בגדי הנשים העובדות בשדה. ישנם שדות מנוקדים בלבן. אלה הן אנפות שכנראה ניזונות מהאורז הגדל שם.
אנחנו זוללים קוקוס שרמי קנה באחד השווקים וכעת מוציא את תוכנו בעזרת אולר קטן. אני מושיטה יד ומקבלת חתיכת קוקוס, מכניסה לפה וממשיכה להביט בנוף. רמי עסוק בחיתוך הקוקוס.
קישור נוהג כמו מטורף ברגע שהכביש מאפשר לו זאת. אבל לפתע הוא עוצר בבת אחת. הגענו ל"מקדש" של בני השבטים. זהו מקדש הממוקם בתוך חורשת עצים וכולו שטח מגודר בלוחות צפחה תקועים באדמה. בתוך המתחם המגודר ישנו מבנה פתוח בתוכו כנראה מתכנסים המתפללים. לפניו מעין נדנדה עשויה ממסמרים כמו מיטת פאקיר, מכוסה בסמרטוט לבן. קישור שואל את הנוכחים, הכפריים, והם מספרים שעל הנדנדה הזו יושב הכהן שמנהל את טקס התפילה. הם מזמינים אותנו לבוא בערב לראות את הטקס, אבל קישור אומר שזה יהיה מאוחר מדי.
ליד ה"נדנדה" ישנה סככה נוספת ובתוכה יושבים נגנים. שני מתופפים ואחד תוקע בחצוצרה מנגינה נוגה. הם מתאמנים לקראת הערב. אומרים לנו שכל בני השבטים מהכפרים בסביבה יבואו לטקס הערב. חבל שאנחנו לא.
קישור, שעכשיו הוא גם נהג וגם מדריך, לוקח מאוד ברצינות את תפקיד המדריך. הוא מתחקר את הכפריים בשפתם ומנסה באנגלית רצוצה לספר לנו מה הם אמרו לו.
הוא שמח לבשר לנו שגילה כי יש כמה שווקים בסביבה והוא ייקח אותנו לכולם לראות את בני השבטים. אנחנו נוסעים קילומטרים רבים בתוך הנוף הקסום הזה ועוברים בין כמה שווקים. כולם נראים אותו דבר: כמה שבילי בוץ טובעני שגם אנחנו טובעים בו עד הקרסוליים, ובשני צידי השבילים סככות, דוכנים, סתם יושבים על הרצפה ומוכרים החל מירקות ועד אלכוהול, כדים, דברי סידקית, דגים, בדים וקטניות. בין השבילים המון רב צבעוני מאוד של נשים, גברים וילדים. וגשם דק מטפטף ללא הרף עד שמפסיקים להרגיש בו. כאן מותר לנו לצלם ואנחנו "מתפרעים" בכמות הצילומים, מתוך תיסכול על החסך שנגרם לנו באוריסה.
מצד שני האטרקציה המרכזית בשוק הם דווקא… אנחנו. כולם בוהים בנו במבטים תמהים, מנסים להבין מה השניים האלה עושים בשוק שלהם. למי מהם שיש טלפון סלולרי, הוא שולף אותו ומצלם אותנו.
צ'אי שופ של פנינה 