קול געייה של פרה סמוך לאוזן שלי, העיר אותי משינה עמוקה. ברגע הראשון לא הבנתי היכן אני נמצאת, אבל שנייה לאחר מכן, עם המו-הו- מו-הו השני והשלישי, ירד האסימון: אני נמצאת בבקתת בוץ, בכפר מרוחק כשש שעות הליכה מתישה בהרים ובשדות אורז, מהכביש העובר בין קטמנדו לפוקרה שבנפאל.
התהפכתי לצד השני במיטה הקשה וניסיתי להירדם שוב, כשאני מושכת את שולי שק השינה מעל לראש. עדיין הרגשתי עייפה. כל הגוף כאב. הגב, הרגליים, הירכיים. בכל תזוזה הרגשתי כאב חד בחלק אחר של הגוף.
כשנכנסתי למיטה הזו, הלילה רק ירד ועתה, עוד מעט יעלה השחר ואני עדיין ישנה. כשתים עשרה שעות. בלילה, כשהגעתי, לא יכולתי לראות דבר בגלל החשיכה וגם לא רציתי לראות כלום. לא ידעתי כי מעבר לקיר החדר נמצאת מכלאת פרות ועזים. קולות הגעייה נשמעו כל כך קרוב בשעת בוקר מוקדמת זו, שניתן היה לחשוב כי הן נמצאות יחד איתי במיטה. הריחות שעמדו באוויר לא הבטיחו שאין זה כך. אבל לי לא היה איכפת, רציתי רק לישון.
קוף אחרי בודהה
מה אני עושה כאן בעצם? ולמה הגעתי בכלל לנפאל?
כשאיה, האחראית על קבוצת המתנדבים בקטמנדו, התקשרה אלי לטלפון הסלולרי, לפני כחודשיים ואמרה שהתקבלתי לקבוצה, היא הוסיפה: קחי לך שבוע לחשוב ותודיעי לנו אם את מצטרפת.
"אני לא צריכה שבוע, אני מודיעה לך עכשיו", אמרתי וקפצתי משמחה. כל כך רציתי להצטרף לפרויקט הזה. מרגע ששמעתי עליו, התפללתי שאתקבל ולא האמנתי שזה אכן קורה.
פרויקט ההתנדבות בנפאל מאורגן על ידי עמותת "תבל בצדק". במסגרת הפרויקט נבחרה קבוצה של 18 ישראלים, ברובם אנשים צעירים, שהביעו רצון לתרום שלושה וחצי חודשים מזמנם בקטמנדו, בירת נפאל. במסגרת הזמן הזה אמורים אנשי הקבוצה ללמוד את השפה הנפאלית, לשמוע הרצאות על התרבות והמצב הפוליטי בנפאל, להיפגש עם ארגוני מתנדבים מקומיים ובמסגרתם להתנדב לעזור בתחומים שונים כמו עבודה בבתי יתומים, בתי ספר, עבודה עם אלמנות, ילדי רחוב והתנדבות בכפרים.
אני הגעתי לקטמנדו כעשרה ימים לפני הקבוצה והיה לי המון זמן להתרגל לבית שבו אנו אמורים לגור, לעשות היכרות עם סביבת המגורים ולנוח. הייתי זקוקה למנוחה הזו לאחר טיול אינטנסיבי בוויטנאם.
הבית בקטמנדו נמצא בשכונת סוואימבו, אחת השכונות הטובות של העיר, לא הרחק ממקדש הקופים, שבפי המקומיים מוכר כ"סוואימבו טמפל". זהו בית בן ארבע קומות, מוקף גינה, עם המון מרפסות, עמודים מסוגננים, רצפת שיש וחדרי שירותים ואמבטיה מודרניים ונקיים.
בבית נמצאות שתי "דידיות" – כינוי בנפאלי שפירושו "אחיות" – סיטה וצ'מפה. סיטה ממש גרה אתנו וצ'מפה גרה בשכנות. הן מנהלות את משק הבית, מבשלות, מנקות, עורכות קניות ואחראיות שבמיכל המים הממוקם בגינה ומשמש את כל צרכי הבית לא יחסרו מים, ואם כן, הן מזמינות את מכלית הענק שמגיעה, סוגרת את הסמטה הצרה שבה נמצא ביתנו למשך דקות ארוכות לכל רוחבה וממלאת את המיכל.
מוכרות פרחים בכיכר דורבר בקטמנדו
בעשרת הימים ששהיתי בקטמנדו, לפני הגעת שאר חברי הקבוצה, טיילתי ברחבי העיר, בעיקר ברגל, עשיתי היכרות עם השכונה וגיליתי מקדשים נסתרים ואת פארק בודהה, עם שלושת פסלי בודהה הענקיים והמוזהבים. בדקתי את כל המסעדות ברחוב הראשי של השכונה, מסעדות שברובן הן טיבטיות ומאחר והן מיועדות בעיקר לקהל המקומי, גם זולות להפליא. אכלתי מומו וטוקפה וצ'ופ סואי ומרק ירקות מופלא, כל זאת במחיר של כשלושה עד חמישה שקלים לארוחת צהרים או ערב. ביקרתי גם בטאמל, אזור התיירים והתרמילאים של קטמנדו, מעין בועה, שונה כל כך מקטמנדו העיר. רחובותיו מרוצפים, חנויות הבגדים הצבעוניות מציעות מוצרי אמנות, פסלים, תמונות, מוצרים המיועדים לטרקים. האזור מוצף במסעדות מערביות, סייברס-קפה ואפילו מועדוני ג'ז אפשר למצוא שם, עם חיי לילה פעילים ותוססים. אכלתי בטאמל ארוחות במחיר גבוה פי עשרה מזה שבשכונת סוואימבו, כי במקום המיועד לתיירים מותר לעשוק תיירים, כמו בכל העולם.
ב-16 באוקטובר הגיעו כל חברי הקבוצה לבית בסוואימבו. ההתרגשות הייתה גדולה ותוכנית ההתנדבות החלה.
בשבועות הראשונים אנו לומדים את השפה הנפאלית ושומעים הרצאות מעשירות על התרבות והדת ההינדית. מקיימים סיורים בעיר ובכפרים שבסביבתה וזוכים לביקורים של אנשים חשובים, כמו שגריר ישראל בקטמנדו, למשל. הנסיעה הנוכחית לכפר המרוחק הייתה שונה לחלוטין מכל מה שעברנו עד עתה.
לפני שיצאנו להרפתקה הזו אמרו לנו שאנו הולכים לשהות חמישה ימים באחד הכפרים בהרים שבין קטמנדו לפוקרה. המטרה היא ללמוד על חייהם של הכפריים, ללמוד מה צורכיהם ובמה נוכל לעזור. הבחירה בכפר מרוחק, עם נגישות קשה, הייתה בחירה טובה. זה אמור להמחיש לנו דרך הרגליים את הקשיים בפניהם עומדים הכפריים.
לפני היציאה אמרו שהדרך לכפר נחלקת לשניים: נסיעה באוטובוס מקומי שאורכת כשלוש שעות ועוד שלוש שעות של הליכה עד הכפר. יצאנו בשבע וחצי בבוקר והגענו אל ביתו של מקונדה, האיש מן הכפר, שהוביל אותנו כל הדרך, רק בשש בערב. כמעט אחת עשרה שעות, מתוכן ארבע שעות-חמש נסיעה וכל השאר הליכה קשה.
כשמקונדה אמר שההליכה אמורה לקחת כשלוש שעות, הוא חישב כנראה את הזמן לפי שעת הליכה של עז הרים, לא של בני אדם. הוא עצמו טען שהוא עושה את הדרך הזו בשעה וחצי.
המסע התחיל בכביש הטבעת שליד פארק בודהה, בשכונת סוואימבו, השכונה שלנו. עלינו על אוטובוס מקומי וחלק גדול מהחבר'ה טיפסו אל הגג. אני תפסתי מקום ליד החלון בתוך האוטובוס, על ספסל מרופד שראה ימים טובים הרבה יותר כשהאוטובוס הזה יוצר, לפני כעשרים שנה. כל פיסת מתכת באוטובוס הרעוע רעדה וחרקה, עם כל מהמורה בכביש. וכאלה היו רבות. בכל עצירה איימו ברגיו החלודים לסיים סוף סוף את התפקיד שיועד להם ביום הרחוק ההוא, כשעוד היו נוצצים וחדשים. אבל כל זה לא הפריע לנהג ולעוזריו להעלות עוד ועוד בני אדם על הגרוטאה הנוסעת וכאשר הוא עצר בתחנה, ולמטה המתינו כעשרים איש להיכנס פנימה, תהיתי היכן עוד אפשר להכניס כאן אפילו סיכה אחת. ובכל זאת הנמצאים בפנים צמצמו עצמם עוד ועוד וכאילו יש לאוטובוס הזה גמישות מיוחדת, כל עשרים האיש נקלטו בו ולא נודע כי באו אל קירבו. התמונה חזרה על עצמה בכל תחנה בדרך. עוד עשרים איש ועוד עשרים.
החבר'ה על גג האוטובוס
האוטובוס חרק והוציא עשן מחניק ולקח לו שעה שלמה לצאת מן העיר בפקקים של קטמנדו. מרחבי שדות אורז ירוקים, הרים גבוהים באופק וכפרים קטנים המרפדים את מדרונות ההרים חלפו על פנינו כשעזבנו את העיר. הכביש הבינעירוני שבו נסענו הוא אחד הכבישים המרכזיים בנפאל, המחברים בין שני המקומות המתוירים ביותר במדינה.
לאחר כשלוש שעות ירד האוטובוס מדרך המלך והחל לעשות דרכו בשבילי עפר מלאי אבנים ובורות. הוא קרטע מצד לצד עם עשרות נוסעיו שהצטופפו בתוכו, על הגג, מחוץ לדלת ועל הסולם העולה לגג. בכל פעם שנטה על צדו הימני, והוא עשה זאת הרבה כי נסע לעיתים עם שני הגלגלים הימניים בתוך תעלת הביוב לצד הדרך, חשבתי שעוד שנייה אחת הוא מתהפך וניסיתי לחשב למי יש יותר סיכויים לצאת חי מהתהפכות כזו. לאלה היושבים בתוך האוטובוס, או לאלה היושבים על הגג.
המסקנה הייתה שכל עוד הוא נוסע כשמימינו ההר, הסיכויים שכולם ייצאו בחיים די גבוהים, כי לא היה הרבה מקום להתהפך, אבל כשנסע במקום פתוח, הסכנה גברה ובכל פעם שנטה כך ימינה קפץ לי הלב. רוחב השביל היה כרוחב האוטובוס ולאורך הדרך חשבתי מה יקרה אם מכונית תבוא ממול. בעודי מהרהרת בכך צצה לה, לא סתם מכונית, אלא משאית.
הנהג שלנו עצר. חשב כמה שניות והחל נוסע לאחור. עד לאן? חזרה אל הכביש, מרחק של כחצי שעת נסיעה? אבל לא, במקום מסוים הוא נצמד אל ההר והמשאית עברה לאט, לאט כמה סנטימטרים מהחלונות שלנו מצד אחד ומהתהום מהצד השני.
ככל שחלף הזמן והנסיעה נמשכה, היה חם, מסריח וצפוף בתוך האוטובוס ואני חשבתי מתי כבר נרד ממנו ונתחיל בהליכה באוויר הצח. לא ידעתי שכל גופי עוד יתגעגע לישיבה הצפופה הזו.
הנסיעה הגיעה לקיצה בנקודה מסוימת, בה עבר גשר כבלים ארוך מעל לנהר, כמו אלה שרואים הרבה בתמונות פרסומת על נפאל. גשר מתנדנד בגובה עצום, שהנהר וסלעיו הענקיים מתחתיו נראים כגמדים. ירדנו מהאוטובוס ועברנו על פני הגשר לצד השני של הנהר. בתחילת הדרך עוד סחבתי את התרמיל שלי על הגב, אבל עד מהרה מסרתי אותו לכמה מהבחורים החסונים והצעירים שנמצאים בקבוצה שלנו. אחרי הכל, יש לי פריבילגיות, אני המבוגרת בין כל חברי הקבוצה, זקנת השבט.
ההליכה ברגל, שאמורה הייתה להמשך שלוש שעות, נמשכה כשש שעות. עם הרבה הפסקות, שאני בעיקר יזמתי, כי ככל שהתקדמנו, הרגשתי את עצמותיי חורקות עם כל צעד וחשתי שעוד רגע הן מתפרקות ואני נמרחת על הדרך כמו מריונטה שמישהו עזב את החוטים המחזיקים אותה.
בעליות הלכתי עקב בצד אגודל, כדי לשלוט בנשימה והיו עליות רבות וארוכות, למרות שמקונדה הבטיח שיש רק אחת או שתיים. במחצית השעה האחרונה כמעט ונשברתי. רציתי להתיישב על האדמה ולהגיד – עד כאן, אני לא יכולה יותר, אבל ידעתי שאין לי ברירה. עוד מעט ירד הערב וההליכה בשבילי העזים, שרוחבם, ברוב המקרים, אינו עולה על רוחבו של אדם ממוצע, כשתהום עמוקה משמאל, לא תהיה נעימה, בלשון המעטה. בעיקר בחשכה מוחלטת וללא פנסים. הפנס שלי היה בתרמיל שנלקח על ידי אחד החבר'ה הרחק קדימה ונעלם מהעין. אז המשכתי והמשכתי, כשאני גוררת רגל כואבת אחר רגל כואבת וחשבתי עד כמה כוח הרצון יכול להניע אותנו קדימה ועד כמה אנו לא יודעים מהו הגבול של כוח הסבל שלנו.
בתום העלייה האחרונה וכשהייתי בטוחה שצרותי הסתיימו, הלכנו בתוך שדה אורז. למי שלא יודע, שדות אורז מלאים מים. הם כעין בריכות לא עמוקות שבהן שותלים את האורז. את הבריכות תוחמים "גדרות" נמוכות, בגובה שבין עשרים לחמישים סנטימטרים. רוחבן בערך כרוחב נעל ממוצעת, טיפה יותר. הליכה על גדת שדה אורז, כשהיא בוצית והגדות היו כאלה, היא סכנת נפשות של ממש. בעיקר כשהשדות נמצאים לא במישור אחד, אלא בטרסות. אתה, כהולך על חבל דק, משתדל לא ליפול, בעיקר לטרסה התחתונה, הנמצאת כשני מטרים, שלושה מטרים מתחת.
פעם אחת החלקתי והתיישבתי על ה"גדר" הבוצית כשרגל אחת שקעה בשדה הגבוה יותר והרגל השנייה היטלטלה מעל לשדה הנמוך. הנזק, במקרה זה, הסתכם במכנסיים מלאי בוץ.
הליכה כזו, במשך עשר דקות, גורמת לך לסחרחורת, כי אתה צריך להקפיד כל הזמן לשמור על שיווי משקל ולהסתכל אך ורק למטה, לראות היכן תניח את הרגל בצעד הבא.
כשהגענו לשולי הכפר והחושך החל לרדת, היו מי שאמרו שכדי להגיע לביתו של מקונדה, שם התכנסו כולם, צריך לעלות עוד קצת, כי הכפר בנוי על צלע ההר. בשלב זה אני נעצרתי, הסתכלתי בחרדה על השביל התלול המוביל מעלה וכמעט פרצתי בבכי. זהו, עד כאן. לא יכולה יותר, התעקשתי. אז כמו במקסם שווא, צץ מעבר לשביל צדדי אחד החבר'ה שהלכו לפנינו ואמר – לא, לא צריך לעלות. בואו לכאן בשביל הזה. הלכנו עוד כמה צעדים והגענו. צנחתי על גדר אבנים וישבתי שם, עד שאמרו לי שזה בסדר, כאן אני נשארת, בביתו של מקונדה. שאר החבר'ה חולקו בבתים אחרים בכפר, גם כאלה הנמצאים במרחק עלייה של עוד כמחצית השעה. מקונדה הצביע על החדר שלי – בדיוק ממול למקום שבו ישבתי, רק עוד שני צעדים וזהו. אזרתי כוחות, עברתי את שני הצעדים כשקריאותיהם של החבר'ה הצעירים מלוות אותי: "כל הכבוד לך", "אימא שלי לא הייתה עושה את זה". השעה הייתה שש בערב, בערך. צנחתי על המיטה, ממנה, כאמור, לא קמתי, אלא לאחר כשתים עשרה שעות.
הבית של מקונדה
המשך בפרק הבא
צ'אי שופ של פנינה 