Category Archives: התנדבות בנפאל

תפילות לפעמים גם עוזרות

הבוקר, כמו כל בוקר, חודש לאחר שחזרתי מנפאל, פתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי ומצאתי בה מכתב יקר, מבחור יקר, ששמו בן, אחד מאנשי הצוות של הקבוצה שלנו, קבוצת המתנדבים. הקבוצה כבר התפזרה, חלקם חזרו הביתה, חלקם ממשיכים לטייל במזרח – נפאל, הודו, תאילנד.

בן נשאר בנפאל, ממשיך בפעילות ההתנדבותית שלו. הוא כתב לי משהו שגרם לי לבכות ואני חייבת לשתף את קוראי האתר, שעקבו אחר הפרקים האחרונים העצובים, בבשורה הנפלאה: שקטי חי. בן ביקר בבאל מאנדיר, בית היתומים בו התנדבתי ומצא בחדר התינוקות את שקטי, חי, מחייך, בריא. אני כותבת את זה וגוש חונק לי בגרון, בכי של שמחה והקלה. שקטי חי.

מאז שנאלצתי לעזוב את נפאל באופן בהול, לא צפוי ולא מתוכנן, בשל פטירתו של אבי, פחדתי לבקש מאלה שנשארו אחריי לבדוק מה קורה עם שקטי. לא רציתי לדעת. לא רציתי שיגידו לי שהוא נפטר. זכרתי את עיניו הגדולות מביטות בי וקיויתי שה"שיחה"  שהיתה לי איתו על מיטת בית החולים, עזרה לחזק אותו ולתת לו כוחות להבריא.

ידעתי, ממחקרים שקראתי באינטרנט, מחקרים שנעשו בבתי יתומים ברחבי העולם, שחוסר באהבה, חום ומגע, אצל תינוקות הגדלים בבתי יתומים הוא אחד הגורמים העיקריים למות רבים מהם. באחד המחקרים שנעשה בבית יתומים ברומניה, נאמר כי אחוז התמותה בקרב התינוקות ששכבו לבדם במיטה במשך שעות רבות, ללא מגע וללא אהבה, הוא 50 אחוז (!!!). לאחר שנעשה שינוי ובית היתומים קיבל תוספת כוח אדם, של מטפלים וכאלה ששהו עם התינוקות זמן רב, חיבקו ואהבו אותם, ירד אחוז התמותה שם ל-2-3 אחוזים.

אז אני לא יודעת עד כמה תרמתי לכך ששקטי חי היום. אולי לא הרבה, ואולי לא הייתי היחידה. אבל אני בטוחה שהתפילות שלי ושל אלה שקראו והגיבו כאן, לשלומו של שקטי, תרמו לא מעט.

אני ואחד התינוקות בבאל מאנדיר

מודעות פרסומת

כל מה שנשאר זה להתפלל

המילה הראשונה שתינוק לומד לומר בבית היתומים בקטמנדו היא לא "אימא" או "אבא", כמו כל ילד אחר בעולם. אולי כי אלה הן שתי מילים שסביר להניח שלא יהיו שימושיות עבורו במהלך חייו. כאן המילה הראשונה שהמטפלת מלמדת אותו להגיד, היא: "נמסטה". היא מראה לו את התנועה הנלווית לברכה, שתי ידיים צמודות אחת לשנייה סמוך למצח.
טרילוק, בן השמונה חודשים, מרים את שתי כפות ידיו השמנמנות אל מצחו. הוא לא מצמיד אותן ממש כמו שצריך, יד צמודה ליד, אלא תופס את קצות האצבעות ופורס את שתי הידיים על המצח. ממש לבטא את המילה "נמסטה", הוא עוד לא יודע, אבל בינתיים הוא מכיר את התנועה. טרילוק הוא ילד הפלא של חדר התינוקות מספר 1, החדר של התינוקות הקטנים ביותר בבית היתומים, בני אפס עד שנה. הוא חכם והוא שרמנטי ואי אפשר פשוט לעמוד בפניו. כשאני רוצה שמישהו יגרום לי לחייך בתוך כל העצב שיש שם, אני הולכת לטרילוק ומשחקת אתו קצת. הוא כמעט אף פעם לא מכזיב. בכל בוקר, כשאני נכנסת לחדר הוא מביט בי כמופתע ומיד לאחר מכן הוא מורח חיוך מאוזן לאוזן. זאת, ללמדני שהוא אף פעם לא מצפה לכלום ולא מקבל שום דבר כמובן מאליו. זו גם דרכו לשמוח כל יום מחדש וללמד אותי משהו קטן על החיים, שעדיין לא למדתי.
לפני יומיים הגיע תינוק חדש לבית היתומים. יצור זעיר ומקסים בן שלושה ימים, עם שארית חבל הטבור צמודה לו עדיין לבטנו. עוד לא מצאתי מי שיוכל לספר לי את סיפורו, איך הוא הגיע לבית יתומים, מדוע אמו נטשה אותו, ואולי היא בכלל מתה בלידה. גם שם עוד אין לו, אבל יש לו צהבת ומטפלים בו על ידי אמבטיות שמש. כשהוא הגיע עורו היה לבן במיוחד וביומיים האחרונים כבר הפך לשחום. עכשיו אני מבינה למה אנשי המזרח הם כהי עור. הייתכן שהם צולים את תינוקותיהם כך במשך כל הדורות ובעצם הם בכלל נולדים לבנים? זה, לפחות, הרושם שמתקבל כשמסתכלים על מה שעושות כאן המטפלות.
החורף בקטמנדו קר, אבל יבש. במשך היום זורחת שמש חזקה (קטמנדו נמצאת בגובה 1300 מטר) ולא יורד גשם כלל. בשמש חם, אפילו חם מאוד לפעמים, אבל כשיורד הלילה, יורדות הטמפרטורות והופך להיות קר מאוד.
בכל בוקר מוציאות המטפלות את התינוקות למרפסת, מפשיטות אותם, מורחות אותם בשמן ומניחות לצלייה בשמש. ישנם כאן ילדים עם כוויות עור של ממש, וכל הפניות שלי לאחות ולרופא רק מתחילות לשאת פרי. אני מנדנדת כבר חודש וחצי והתוצאה בינתיים היא ששעות החשיפה התקצרו ולעיתים קרובות מניחים בד או חיתול שיסתיר מעט את השמש מעיניהם של הקטנים. הרופא הסביר לי בעדינות, שקשה לו לשנות מנהגים ומסורת של שנים.
התינוק החדש גם הוא, כמו טרילוק, עוד טיפה של שמחה בתוך ים העצב שכאן. בימים האחרונים נלקחו שני תינוקות לבית החולים עם דלקת ריאות. בכל יום, כשאני מגיעה אני שואלת מה שלומם ובכל פעם מקבלת מסרים סותרים. האחות אומרת שהיא ביקרה את שקטי בבית החולים בפטאן והוא, למרות שהוא מקבל חמצן, יהיה בסדר. אקריטי הקטנה בבית החולים בקנטי ומצבה אף טוב יותר, היא מקבלת רק זריקות ולא זקוקה לחמצן. מתנדב נפאלי מבוגר שנקלע לחדר התינוקות באחד הימים הסביר לי שהגורם מספר אחת (או אולי הוא אמר שניים – אני כבר לא זוכרת) לתמותת תינוקות בנפאל היא דלקת ריאות וכל חורף מתים מאות תינוקות ממנה. הוא אמר לי שמצבו של שקטי לא טוב אם הוא מקבל חמצן ושכל מה שנותר לנו הוא להתפלל לשלומו. לאחר שאמר זאת, צנחתי במקום הישיבה הקרוב ביותר ולא מצאתי כוחות לעמוד שוב על הרגליים במשך זמן רב. חשבתי שאם יקרה משהו כאן לעוד איזה תינוק, אני לא אעמוד בזה. לא שוב. בשבוע שעבר כשלקחו את שקטי נפרדתי ממנו בנשיקה וביקשתי שישוב מהר והיום החלטתי שאני צריכה לראות אותו במו עיני.
שאלתי את האחות באיזו מחלקה הוא נמצא ויצאתי לדרך. חציתי את העיר בשני מייקרו-באסים (אנחנו קוראים להם מיני-באס) והגעתי למחלקת טיפול נמרץ תינוקות בבית החולים של פטאן.
בית החולים בפטאן נחשב לבית חולים טוב. הוא אפילו מומלץ למערביים בלונלי-פלנט, התנ"ך של המטיילים. זהו בית חולים גדול, הזכיר לי קצת את בית חולים מאיר בכפר סבא, אבל קצת יותר מוזנח מכל בית חולים בארץ. כבר במסדרון ניחשו את מי אני באה לבקר, כי סביר להניח שאדם זר יכול לחפש רק מישהו שאין לו אימא ואבא והיפנו אותי למיטה מספר 29.
שקטי שכב מכוסה כולו צינורות ומסכת חמצן על מיטת חולים של אדם מבוגר. בכל החדר שש מיטות כאלה ועל כל אחת מהן אימא נפאלית ותינוק. שקטי שכב לבד. לרגע נרעדתי, המראה היה קורע לב. אבל כעבור דקות ספורות נכנסה לחדר אחת מעובדות בית היתומים באל מנדיר, הבחורה שהביאה את שקטי לכאן. מסתבר, שמאז, כבר חמישה ימים היא אתו, יום ולילה. ברגע הראשון לא הכרתי את שקטי. הלחיים המלאות שלו שקעו ועיניו הקטנות נראו גדולות הרבה יותר על פניו הזעירים. מסכת החמצן כיסתה את פניו ומתחתיה הוא ינק ממוצץ במרץ רב. כבר חמישה ימים שלא קיבל אוכל, כי אסור לו לאכול ומזינים אותו דרך הווריד. המוצץ מרגיע אותו, אבל מפריע למסכת החמצן לספק לו את מלוא כמות החמצן שהוא זקוק לו ומדי פעם ידיו מכחילות מחוסר חמצן.
אחד מקירות החדר שקוף אל חדר האחיות הסמוך ופעילות רבה נראתה מעבר לזכוכיות. עזבתי את שקטי עם המטפלת וניגשתי לרופאים שנראו מעיינים בתיקי החולים שם. ביקשתי לדעת מה מצבו של שקטי. אחד הרופאים בדק את הניירת בתיק שלו במשך דקות ארוכות ולבסוף הסביר לי ששקטי הגיע לבית החולים במצב לא טוב, הם ניסו לטפל בו בשני סוגי אנטיביוטיקה ורק היום חלה הטבה מסוימת במצבו, אולם זה עדיין לא נחשב למצב טוב.
מאוחר יותר הגיע הרופא הראשי וניגש למיטתו של שקטי, לאחר שהאחות בדקה אותו והביאה לרופא את הממצאים. הוא הסביר לי ששקטי חולה בדלקת ריאות קשה וכששאלתי האם מצבו מסוכן, הוא לא רצה להתחייב ואמר שהוא לא יכול להגיד כן או לא, אבל, הוסיף, "מדלקת ריאות קשה מתים תינוקות", כך אמר. הוא הסביר שהחל מהיום הם מנסים אנטיביוטיקה "משודרגת" ומקווים לטוב. כשהמשכתי לבהות בו, הסביר שלפעמים אין מה לעשות כי המערכת החיסונית של תינוקות חלשה ואינה יכולה לעמוד בפני חיידקי הדלקת הקשה.
הרופא הלך משם והמטפלת יצאה לעשות כמה סידורים. אני קרבתי את הכסא למיטה ונשענתי עליה עד שראשי היה סמוך לראשו של שקטי. החזקתי את ידו, או יותר נכון טמנתי את האצבע שלי בתוך ידו הזעירה. הוא נאחז באצבע בכל כוחו. דברתי אליו. ביקשתי ממנו לא לוותר, התחננתי שיהיה חזק לפחות בשבילי, אמרתי לו שהוא יכול, אם הוא רוצה, שיראה להם לכולם שהוא יכול. עיניו הפקוחות מעל למסכת החמצן התרכזו בי, הוא הפסיק למצוץ את המוצץ והקשיב ואני דברתי ודברתי ולפתע שמתי לב לשקט בחדר. כל המבטים היו מופנים אלינו. אחת הנשים קמה וניגשה לראות את תגובותיו של שקטי, וצחקקה כשראתה את מבטו המרוכז. לא היה אכפת לי, שיחשבו שאני מטורפת שמדברת אל תינוקות קטנים בשפת מבוגרים. העיקר ששקטי יבין. העיקר שהוא יידע שיש מי שאכפת לו, שיש מי שרוצה שהוא יחיה, שידע שהוא לא לבד, שאוהבים אותו. אולי זה ייתן לו את הכוחות להתגבר, אני מאמינה שכן.
המטפלת חזרה. היא לא חשבה שאני מטורפת. כמוני, היא חיבקה אותו, נדנדה אותו, בדקה בכל פעם את ידו, לראות שאינה מכחילה, החליפה לו באהבה רבה את החיתול והניחה את לחיה על לחיו. אתה רואה, שקטי? יש יותר מאדם אחד בעולם שרוצה שתחיה.
אני מתפללת שמחר, כשאבוא לבקר אותו שוב, אשמע מהרופא שהסכנה חלפה, ששקטי התגבר, שהוא ייצא מבית החולים בריא.

תינוק מת בבית היתומים

קראו לו "קאלו" ולא שזה באמת היה שמו. הוא פשוט היה שחור, כהה עור במיוחד, אפילו במושגים של נפאל, אז המטפלות בבית היתומים קראו לו כך, כי "קאלו" בנפאלית זה "שחור". אני קראתי לו "כושון קטן ומתוק", אבל היום סיפרו לי שהוא מת.
קאלו מת? לא האמנתי. ראיתי שכבר יומיים הוא לא נמצא. אתמול חשבתי שלקחו אותו לבית חולים לביקורת, כמו שלוקחים כל פעם תינוק אחר עם איזו שהיא בעיה קטנה, אבל כשלא ראיתי אותו היום, שאלתי היכן הוא ואז, המטפלת, שלא יודעת מילה באנגלית, אמרה לי: דד. חשבתי שאולי היא טועה, שאולי אני לא מבינה, שאולי דד זו מילה בנפאלית למשהו אחר, אבל על פי תנועת ידה והבעת פניה, הבנתי.
אז קאלו מת ועכשיו במקום שבע עריסות, ארבע מול שלוש בפינת הקטנים שבחדר התינוקות, יש רק שש – שלוש מול שלוש. אתמול עוד לא שינו את הסדר. העריסה של קאלו עמדה במקומה ורק הייתה ריקה. היום היא כבר לא הייתה שם.
הכרתי את קאלו שבועיים וחצי. הוא לא נראה לי תינוק חולה. הוא לא בכה יותר מאחרים ולא קיבל שום יחס אחר לעומת האחרים. הוא אכל כרגיל ועשה את צרכיו כרגיל. ואני, כרגיל, כמו עם כולם, חיבקתי אותו ושרתי לו והצחקתי אותו והוא רק הביט בי במבט שחור ורציני. הוא היה בן חודשיים בערך והמטפלות אומרות שהיה לו פגם מולד בלב ושלשום בלילה הוא הרגיש לא טוב. הן הדגימו לי את נשימותיו הכבדות ואמרו לי בנפאלית, שהבנתי, למרות הקושי, שלקחו אותו לבית החולים ושם הוא לא שרד. קשה לי להימנע מהמחשבות, שאולי, אם הוא היה נולד בישראל, הוא היה עדיין חי עכשיו. קשה.
אז קאלו מת וכבר כמה שעות אני מנסה לעכל את הבשורה המרה הזו. אני רואה כל הזמן את פניו, את עיניו השחורות, את ההבעה הרצינית שלו. אני רואה אותו עטוף ב"חיתולים" – סמרטוטים צבעוניים שנגזרו מאיזו שהיא שמלה או חולצה ואשר משמשים כחיתולים בבית היתומים שבו אני עובדת. אני רואה אותו בוכה וזוכרת את פניו כשהייתי מאכילה אותו ומחזיקה אותו קרוב אלי, כמו שאני עושה עם כולם. קאלו, כושון קטן ומתוק שלי, לאן הלכת?
כשבאתי לעבוד בבית היתומים בנפאל, ידעתי שאני לא הולכת לעבור תקופה קלה. אבל לא ידעתי שאצטרך להתמודד עם מוות ואבל וזה בהחלט קשה. מה שקשה לי עוד יותר, הוא שאני, מכל מי שהכיר את קאלו, היחידה שמתאבלת עליו. אין לו הורים. כלומר, יש לו, אבל הם נטשו אותו כבר בבית החולים, כשנולד והם בכלל לא יודעים שהוא מת. הם נטשו אותו אולי משום שאמרו להם שיש לו פגם בלב, ואולי סתם כך, כמו שלא מעט אמהות נוטשות כאן. המטפלות בחדר התינוקות לא נראו לי מתאבלות במיוחד. במשך יומיים, כשהן ידעו כבר שהוא מת, לא ראיתי שום שינוי באווירה במקום, הן אפילו לא טרחו לספר לי. לא חשבו כנראה שזה חשוב, עד שלא שאלתי.
אז אני זוכרת פרטים קטנים הקשורים לקאלו, כמו את הטוסיק האדום שהיה לו מפריחת חיתולים, כמו שיש לכל התינוקות כאן. אבל אני זוכרת שחשבתי שהוא כל כך שחור שקשה לראות את האדמומית ורק כשניגבתי אותו במטליות לחות שהבאתי מישראל (לא לצורך זה, כי לא ידעתי שאצטרך), רק אז, כשבכה כי שרף לו, אפשר היה להבחין שאדום לו. אצל התינוקות הבהירים יותר קל לראות את הפריחה, והפצעים כל כך חמורים, שמאז שאני כאן אני מנדנדת לכל מי שאני מכירה להשיג משחה לטיפול בפריחת חיתולים, כולל לאחות האחראית בבית היתומים. פעם אחת היא הביאה בגאווה רבה איזה שהוא תחליב לבן, באריזות קטנטנות ומרחה לתינוקות. כשקראתי מה כתוב עליהן ראיתי שאלה דוגמיות של קרם גוף לתינוקות. מה יכולתי לומר לה?
קאלו מת. אני מגלגלת את המילים שוב ושוב. אולי אם אכתוב אותן כמה פעמים ואהגה אותן בקול רם, אולי אצליח לעכל את העובדה הזו, שתינוק אחד קטן, שהכרתי במשך שבועיים וחצי, שבכה ואכל, וישן ושהחזקתי בידיי פעמים כה רבות וליטפתי והחלפתי "חיתול" ונדנדתי את עריסתו כדי שיישן ונתתי לו מוצץ כשבכה ועזרתי למטפלות להוציא אותו לשמש ולהכניס אותו חזרה. התינוק הזה איננו עוד. קאלו, עם השיער השחור השופע, יחסית לתינוק כל כך קטן, עם העיניים השחורות הכהות, עם המבט הרציני. קאלו הזה מת. אולי, אם אכתוב זאת שוב ושוב, יצליחו הדמעות שעומדות לי בגרון כבר כמה שעות – לצאת החוצה. אולי.
אז קאלו – אני לא יודעת אם ערכו לך הלוויה ואם היית הינדי אולי שרפו את גופתך ואולי לא, כי תינוקות לא שורפים, לפחות לא בוורנסי שבהודו, שם זורקים אותם לגנגס כמו שהם, אז אני לא יודעת אם מישהו אמר איזו שהיא תפילה בשבילך, אבל גם אם כן וגם אם לא, תדע לך שאני מתאבלת עליך, סתם אישה, שטיפלה בך שבועיים וחצי, אכפת לה ממך וכואב לה שאתה מת.

היום הראשון בבית היתומים

מכונית ה"ואן", עם הדלת האחת הנפתחת בגרירה מהצד עצרה לי בצומת קימדול-צ'וק. הכרטיסן של מה שנקרא כאן "מייקרו-באס" עמד בפתח הדלת, כשכל גופו בחוץ וצעק את יעד הנסיעה. לא הבנתי אף מילה. ברוב המקרים זוהי חזרה מתנגנת של מילים שבשבילנו, הזרים, אין להן שום מובן. לעיתים רחוקות אנו מצליחים לזהות את שמות המקומות: קלונקי-צ'וק-קלונקי-צ'וק-קלונקי-צ'וק…. שאלתי אותו אם הוא מגיע לג'מאל והוא אמר שכן, הזיז את עצמו מהדלת, ובעוד הנהג נוסע נסיעה איטית, קפצתי לתוך הוואן.
למזלי מצאתי מקום ישיבה. דבר די נדיר ב"מייקרו-באסים" שנוסעים כאן בכל הקווים ולכל הכיוונים. עושה רושם שכל מי שיש לו וואן משנות השבעים של האלף הקודם, יכול לפתוח לעצמו קו נסיעה באחד מרחובות קטמנדו. הם עוברים אחד אחרי השני, בעשרות ובמאות, תלוי ברחוב ומדלתו של כל אחד מהם נתלה בחור צעיר שצועק את יעדי הנסיעה.
הוואנים האלה אמורים להכיל משהו בסביבות עשרה בני אדם בגודל ובמשקל ממוצע, אבל בשום קו נסיעה כאן לא תמצא פחות משלושים איש בו זמנית בתוך חלל המכונית. הדבר הטוב ביותר הוא לעלות בתחילת הקו, אז אפשר לשבת בספסל האחורי, לשם הצפיפות לא יכולה להגיע. אם ישבתם בספסלים הראשונים, רוב הסיכויים שכעשרה אנשים יישבו לכם על הברכיים, הכתפיים, הגב. יעמדו מעליכם כפופים, כי אי אפשר לעמוד זקוף, התקרה נמוכה מדי ולעיתים, אם העומדת היא אישה או נערה, שערותיה ילטפו את פניכם, ייכנסו לאפכם ואתם אפילו לא תוכלו להשתעל, או להרים יד להסיט את השיער כי הידיים שלכם תפוסות אי שם בין כתפיו של האיש היושב מימינכם או אחוריו של זה העומד משמאלכם.
ה"מייקרו" החל לקרטע ב"רחובות" העיר ובאחת התחנות עלה בחור עם תרנגול שראשו מציץ מתוך שקית ניילון, והתיישב מולי. הסתכלתי בתרנגול האומלל שוודאי נרכש זה עתה באחד השווקים, כדי לשמש ארוחת צהרים והוא עדיין לא יודע ומתנמנם לו בתוך השקית החמימה. עוצם את עיניו ופותח אותן ואני מביטה בו ומנסה לנחש איך זה ירגיש לי ביד אם אלטף את הכרבולת המחוספסת שלו. אבל אני עוצרת בעצמי. לא רוצה לגעת בו ולנצור את המגע הזה באצבעותיי, כשאני יודעת שהכרבולת הזו הולכת עוד שעה לאחד ממצבורי הזבל הרבים המעטרים את רחובות העיר.
אני מצליחה להתעלם מהתרנגול, כי עתה מעסיקים אותי עשרות האנשים הנדחקים בדלת, אשר נשענים עלי ומועכים את רגליי. כשאני מעריכה כי התחנה שלי קרובה, אני שואלת את הבחור שנתלה עכשיו ממש מחוץ לדלת עם עוד חמישה אנשים תלויים לידו והוא אומר שתכף, כבר מגיעים.
כשאני יורדת בצומת הנכונה וחוצה את הרחוב כדי להגיע לצומת ממנה אצטרך לקחת אוטובוס נוסף כדי להגיע ליעדי, אני פוגשת כמה מילדי הרחוב שמזהים אותי מסיורי הלילה. הם עסוקים במריבה עם אישה מקומית שמכה אחד מהם והוא אינו אומר לה דבר. כשהוא מבחין בי, הוא רץ לקראתי, לוחץ את ידי ומראה לאישה ההיא שיש לו "קשרים" עם אנשים, שלפחות לפי צבע עורם, נחשבים כאן לאנשים חשובים. להקת ילדי הרחוב סובבת אותי, שמחה לקראתי. אף אחד מהם לא מנסה להסתיר את שקית הדבק ממנה הוא שואף. הם נראים לגמרי מחוקים. אחד מהם מבקש ממני אוכל, ואני, על פי החלטת קבוצת סיורי הלילה, אומרת לו שהוא צריך ללכת ל"סאטי" שזה אחד הארגונים הנפאלים, המנסים להציל את ילדי הרחוב. הם "מפתים" אותם בארוחה חמה, על מנת שיבואו למרכז ולפחות ינסו ללמוד משהו. במקרה הטוב אולי אנשי המרכז ישכנעו אותם לעזוב את הרחוב ולהשתכן באחד מבתי היתומים בעיר.
גם אני נוסעת עכשיו לבית יתומים. אחד מיני רבים. אבל זהו בית יתומים מיוחד, מאחר והוא היחיד בעיר אליו מובאים גם תינוקות בני יומם. הם מגיעים בעיקר מבתי החולים, בהם ננטשו על ידי אמהותיהם. ידעתי שהעבודה עם ילדי הרחוב לא תתפוס את כל הזמן שלי כאן וחיפשתי לעשות משהו נוסף, שבו אוכל לתת את המירב. החלטתי שאם אעבוד עם תינוקות אוכל להעניק להם את החום והאהבה הנחוצים לילדים שננטשו ומטופלים במקום מנוכר כמו בית יתומים. חום ואהבה שאולי, בעתיד, יצילו אותם מגורל דומה לאלה של ילדי הרחוב. חיפשתי עד שמצאתי את "באל מאנדיר".
"באל מאנדיר" הוא בית ענק. בעברו שימש כארמון והוא נראה כזה. הוא מוקף שטח אדמה ירוק ויש לו חצרות פנימיות. הוא מכיל מאות ילדים בגילאים מאפס ועד 16 והגעתי אליו די במקרה, כששאלתי את ראש ארגון הנשים האלמנות אם היא מכירה בית יתומים שיש בו תינוקות.
בשבוע שעבר ביקרתי במקום פעמיים, ראיתי את הילדים והחלטתי שזה המקום שבו אני רוצה להיות בחודשיים הקרובים, עד תום תקופת ההתנדבות שלנו כאן בנפאל.
דיברתי עם המנהל ובהתחלה הייתי די סקפטית. הוא לא נראה נלהב במיוחד ומחלקת התינוקות נראתה שמורה ומוגנת מפני זרים. אולם, היום, כשהגעתי כדי לעבוד, הוא קיבל אותי בשמחה, לא לפני שחקר אותי שוב ועמד על כנות כוונותי. הוא ביקש קורות חיים, נתן לי למלא טפסים וביקש תמונה שלי ותצלום של הדרכון.
סגנו של המנהל, שטיפל בניירת, שמח לספר לי ששהה חודש בישראל במסגרת תוכנית השתלמות של משרד החוץ הישראלי למנהיגים צעירים מארצות המזרח הרחוק. כששאלתי אותו מניין מגיעים התינוקות אל בית היתומים הוא סיפר שהם מגיעים בעיקר מבתי החולים בעיר, וכי הארגון משתדל להביא לידיעת הנשים הצעירות שאינן מעונינות בתינוק שנולד להן, שזה בסדר שהן יכולות לנטוש אותו בבית חולים, "אחרת", הוא אומר ובדברו שולף תמונה מאחת המגירות – "תראי מה קורה".
אני מסתכלת בתמונה ולא רוצה להבין את מה שאני רואה. אני רואה תינוק בן יומו שוכב על
אבנים לשפת הנהר, לידו משהו אדום שנראה כמו שלייה. אני שואלת את הבחור: אה, זה תינוק שהצלתם והוא כאן בבית היתומים?
הוא מביט בי במבט סולח על תמימותי, או טיפשותי ואומר: "לא, התינוק הזה מת. מצאנו אותו מת ויש כאלה רבים. את זה אנחנו רוצים למנוע".
הוא מלווה אותי לחדר התינוקות ומסביר למטפלות, בנפאלי, מי אני ומה אני אמורה לעשות שם. הם מביטות בי בחיוך ואני נבוכה. אני ממהרת אל מיטות התינוקות. עכשיו כולם נמצאים על המרפסת בחוץ, בשמש. זו הדרך היחידה לתת להם קצת מאור השמש. אף אחד לא לוקח אותם בעגלה לטייל לשום מקום.
בחדר הזה ישנם 14 תינוקות מגיל 20 יום ועד שנה, בערך. חמישה מהם כבר זוחלים על הרצפה, השאר בני חודש, חודשיים-שלושה ואחד, שנולד פג, בן שלושה שבועות, נראה כמו רבע עוף. אחת התינוקות, בת שמונה חודשים, עיוורת. היא לא פותחת את עיניה כלל ונראית אומללה. היא לא מבינה, כנראה, למה אינה יכולה לתקשר עם הסביבה שלה. היא נעמדת על ארבע במיטה ומתנדנדת הלוך ושוב ואז נשכבת ובוכה. אני מרימה אותה והיא שותקת, אוחזת בידי חזק. אני מחבקת אותה אלי, מצמידה את פניה לפניי והיא נרדמת עלי. תינוקת שמנמנה ובהירה, עם תווי פנים טיבטיים.
אחר כך, כשהמטפלת נותנת ל"גדולים", בקבוקי חלב במיטה, שיחזיקו לבד ויאכלו בעצמם, אני מרימה את התינוקת העיוורת ומאכילה אותה צמוד אלי לחזה והיא שוב נרדמת, מפויסת ורגועה.
גם לתינוקות בני החודש-חודשיים נותנים לאכול לבד. המטפלת משכיבה אותם בשורה, על כריות, שמה שמיכות ביניהם ועל השמיכות משעינה את הבקבוקים כך שיהיו בזוית הנכונה כדי שיוכלו לאכול. אין לה זמן להאכיל את כולם בידיה.
אני מנסה לעשות את הכמעט בלתי אפשרי. לתת לכל אחד לפחות קצת חום בזמן ההאכלה. אני לוקחת אותם אחד אחר השני מתוך הערימה ומאכילה. את זה בתחילת האוכל, את האחר בהמשך ועוד אחד בסוף הארוחה שלו. אני רוצה לתת לכל אחד את התחושה של חיבוק-אם כמו אם המניקה את תינוקה ומחזיקה אותו קרוב לגופה. אני מביטה בפנים הקטנטנים, אחדים מהם כהים, אחרים בהירים יותר. לכולם עיניים מלוכסנות, פה ואף קטנטנים ואצבעות זערוריות.
אחר כך כולם הולכים למיטות. שעת צהרים. אחד ה"גדולים", נעמד במיטה ומחייך אלי. אני לא עומדת בזה. הוא כל כך מתוק. יש לו שתי שיניים למעלה ושתי שיניים למטה. אני ניגשת אליו ומדגדגת אותו והוא צוחק בקול רם. אני שואלת אותו, בעברית: תגיד לי, אתה באמת חושב שיש לך סיבה לצחוק? אתה לא חושב שנולדת לתוך עולם מחורבן? מי זו האימא הזו שנטשה אותך? איך אפשר לנטוש דבר מתוק כמוך? והוא רק צוחק שוב ושוב.

שלג על פסגות ההימאלאייה

נפאל זוכה לתארים, שחלקם אינם מחמיאים, כמו "אחת המדינות העניות בעולם". אבל מצד שני, נפאל נחשבת גם לאחת המדינות היפות בעולם. את התואר הראשון היא מנסה להסתיר מעיני התיירים הרבים שמגיעים אליה מדי שנה, ואילו את יופייה היא אינה צריכה להבליט במיוחד. רק יוצאים מעיר הבירה, קטמנדו, מיד מגלים אותו.
במשך ימים רבים אנחנו עסוקים בצד הקשה והלא נעים של הארץ והיינו זקוקים למעט יופי כדי להתאושש נפשית. כך קרה שבסוף שבוע "חופשי" שלנו, סוף שבוע שאיננו צריכים ללמוד או להיות בבית לפעילויות שונות, החלטנו לצאת לראות מקום הנחשב באמת לאחד יפים ביותר בעולם, ממנו רואים את שרשרת ה"פיקים" של ההימלאיה, הזוהרים באדום-כחול-צהוב על לובן השלג עם השקיעה, צהוב-כתום עם הזריחה ולבן בוהק במשך כל היום.

 

מקום לשתות תה מול הנופים היפים ביותר בעולם

הכפר נגרקוט נמצא במרחק של כ-30 ק"מ מקטמנדו. קרוב מאוד, לכל הדעות. במושגים מערביים מספיקה נסיעה של מחצית השעה כדי להגיע לשם, אבל במושגי המזרח לוקח לך חצי יום מהרגע שאתה יוצא מהבית ועד שאתה מגיע ליעדך.
יצאנו בסביבות השעה 12 בצהרים כדי להשיג מוקדם כרטיסי נסיעה לאוטובוס ישיר היוצא מהטאמל, קטמנדו, לנגרקוט. זהו אוטובוס הנקרא "אוטובוס תיירים" למרות שכמות הנוסעים הזרים בו מגיעה רק לכשליש. האלטרנטיבה השנייה היא נסיעה בלוקל באס מאחת מתחנות האוטובוסים המרכזיות בקטמנדו לעיר הסמוכה בהקטפור וממנה אוטובוס נוסף לנגרקוט. בחרנו בדרך הקלה והיקרה יותר (150 רופי, לעומת 35 רופי, בשקלים – כתשעה שקלים, לעומת שני שקלים, בערך).
היציאה מקטמנדו שאינה נחשבת לעיר גדולה במיוחד (לעומת ערים בנות מיליוני תושבים, כמו בומביי, דלהי, כלכתה, בנגקוק, האנוי, סייגון או פנום פן), לקחה כשעה עד שעה וחצי. ברגע שיוצאים מהעיר מתחילים לראות מסביב את הפסגות הלבנות. כשמגיעים ממש לאזורים הכפריים, הנוף משכיח לחלוטין מהיכן הגעת. הרים ירוקים בכל מגוון צבעי הירוק שרק אפשר להעלות על הדעת, החל מירוק כהה ועמוק ועד הירוק הצהבהב של פרחי החרדל השתולים בטרסות צרות ומפלחים את ההרים לפלחים ירוקים- צהבהבים, כמו עוגת שכבות ענקית. ביניהם נטועים עצי שקדייה שפרחו בצבעים ורדרדים, בתי כפר עשויים בוץ בצבעים חומים ושדות פרחים כתומים, המשמשים ליצירת שרשראות הפרחים המוגשים לאלים במקדשים. מאחורי ההרים הירוקים הקרובים נראים הרים גבוהים יותר, רחוקים, שצבעם מעורפל, בין כחול כהה לשחור ועל פסגותיהם כתרים לבנים זוהרים.
האוטובוס החל לפלס דרכו בכביש מתפתל בין ההרים מעלה מעלה לכיוון נגרקוט. ריחות של עשן וגומי שרוף עלו מהמנוע ויכולתי לראות את הנהג מנסה בכל כוחו להחליף הילוכים. בשלב מסוים הוא עצר ועוזריו התגייסו לעזור לו להזיז את ידית ההילוכים שנתקעה. מאחוריו נעצרה שיירה של מכוניות, משאיות ואוטובוסים שצפרו וממול נעצרה שיירה נוספת שחיכתה שיעבור, כי הוא נתקע בדיוק באמצע הכביש הצר.
שעה ארוכה נדחפה ידית ההילוכים, עד שהתרצתה ויצאה ממקומה התקוע והאוטובוס המשיך בנסיעתו האיטית והמזדחלת במעלה ההר. הייתי בטוחה שבשלב כלשהו נצטרך לרדת ולעשות את דרכנו למעלה בכוחות רגלינו. קשה היה להאמין שאוטובוס רעוע כל כך (אוטובוס תיירים, נא לא לשכוח) יצליח לעבור את כל המרחק עד למעלה. בארץ אוטובוס כזה מזמן היה מוצב בגן ילדים כלשהו, ומשמש משחק לילדי הגן.
הלא יאומן קרה והאוטובוס, אחרי עוד כמה היתקעויות בדרך, הצליח להגיע. כששאלו אותנו איזה מלון אנחנו רוצים, אמרנו את שמו של המלון שנרשם בפתק שהיה מודבק על תקרת האוטובוס ונכתב בעברית. מלון עליו ממליצים ישראלים ששהו בו ומצאו דרך מקורית לפרסם אותו.
הגענו למלון Beso, ובחור, שהצטרף לאוטובוס בשלב כל שהוא, כשעבר בכפר נגרקוט עצמו, הוביל אותנו לאחד החדרים, המשקיף אל הנוף הקסום ביותר שראיתי עד כה – שרשרת מאופק עד אופק של הרים משוננים, בעלי כתרים לבנים ומתחתיה עמקים מכוסי ערפילים. הנוף היה כל כך מהמם, שכאשר הוא נקב במחיר – 15 דולר לחדר, אפילו לא ניסינו להתמקח. מהם דולרים בודדים לעומת המראה הנשגב הזה הנשקף מקיר הזכוכית של החדר?
הוא עדכן אותנו בשעות השקיעה והזריחה, השעות החשובות ביותר במהלך היום כאן והוסיף שאין צורך לקום אפילו מהמיטה, ניתן רק לפתוח את הוילון ולראות את הזריחה נכנסת לתוך החדר.
לא נותר לנו הרבה זמן לשקיעה והחלטנו לנצל אותו לארוחה קלה, מאחר ולא אכלנו דבר מאז הבוקר. נכנסנו לחדר האוכל של המלון ושאלנו אם נוכל לקבל משהו לאכול. אין שום בעיה. כאן אתה המלך וכל מה שתבקש תקבל, בכל שעה. אנשי צוות המלון כל כך אדיבים ונכונים לעזור. הם עומדים ליד השולחן בשעה שאתה אוכל ומשוחחים אתך. שואלים שאלות, נותנים הסברים, חלקם מדברים אנגלית טובה, חלקם במבטא נפאלי כבד, שקשה להבינו ואנו מתרגלים את מה שכבר למדנו בשפה הנפאלית.
אחר כך, שהשמש מתחילה להעלם וההרים מתחילים להאדים ולהזהיב, אנחנו מצטרפים אל צוות המלון על מרפסת חדר האוכל ומסתכלים ביראת קודש אל ההרים המופלאים הללו. העוצמה שהם מקרינים אינה פוסחת גם על אלה שחיים ועובדים במקום זמן רב ואמורים להיות מורגלים בו. גם מבטיהם שלהם מרותקים אל ההרים הרחוקים.

 

שקיעה

כשהחשיכה יורדת, אין הרבה מה לעשות במקום, אנו מטיילים מעט בין בתי המלון הנמצאים במעלה ובמורד ההר וחוזרים לחדר לישון מוקדם, מכוונים את השעון לשש בבוקר, שעת הזריחה.
אין הרבה תיירים בנגרקוט עכשיו וזה מפתיע. זוהי העונה בה הראות היא טובה, הקור עדיין לא מקפיא ובשנים עברו הרבה יותר תיירים פקדו את המקום. כך לפחות נראה מכמות המלונות שיש כאן ולפי עדותם של העובדים. הם סבורים שהסיבה לירידה במספר התיירים, הוא המצב הפוליטי והביטחוני הלא יציב בנפאל, אבל כשמביטים אל הנוף השלוו והשקט המופרע רק על ידי שריקות הבזים והעורבים, קשה להאמין שיש משהו שיכול להפר שלווה זו. למחרת, לקראת צהרים, כשאנו מחליטים להתחיל לחזור לקטמנדו, אנו מבטיחים לעצמנו לחזור לכאן בינואר, לפני החזרה לארץ, וכאשר השלג יכסה את נגרקוט עצמה.

 

זריחה

 

אל מול פניו של ילד רעב

כשהייתי בקטמנדו לפני כשש שנים, חשבתי שהגעתי לעיר שהיא "הודו לייט". כלומר, דומה להודו, אבל שונה ממנה, בעיקר מבחינת הניקיון. היא נראתה לי מטופחת הרבה יותר מדלהי, בומביי או כלכתה. הנפאלים הצטיירו בעיני כמי ששומרים על סביבתם, מגדלים צמחים בעציצים על גגות בתיהם ולפני חנויותיהם ומטאטאים בכל בוקר את המדרכה שלפני הבית.
בחודש וקצת שאני נמצאת בקטמנדו כעת, ראיתי עיר אחרת לגמרי, הרבה יותר קשה מכל ערי הודו שהכרתי. הרבה יותר מלוכלכת והרבה יותר מוזנחת.
הסיבה הפשוטה היא שבפעם הראשונה התגוררתי באזור התרמילאים של העיר – הטאמל. מתחם מרוצף, משופע בחנויות צבעוניות, נקי מאשפה והביוב בו אינו זורם ברחובות. הפעם, למרות שאני מתגוררת בשכונת מגורים הנחשבת לשכונה "טובה", שבה מתגוררים אנשים, שגם אם אינם עשירים מאוד, נחשבים לאמידים. גם כאן יש גינות מטופחות, בתים יפים והאשפה אינה ממש מתגוללת ברחובות. אבל בפעם הזו אני מסתובבת הרבה בעיר עצמה ורואה אותה בדיוק כפי שהיא וזהו מראה שאינו מלבב כלל וכלל. אני חושבת שמכל ערי המזרח שראיתי עד כה, קטמנדו יכולה לקבל את תואר העיר המוזנחת ביותר במזרח אסיה.
תוכנית ההתנדבות שלנו החלה לפני כמעט חודש וסיימנו זה מכבר את תקופת ה"אוריינטציה", תקופת הלימוד לקראת עבודת ההתנדבות. למדנו את השפה (ואנחנו עדיין יודעים מעט מאוד), שמענו הרצאות על מצב המדינה, התרבות, הדת, הפוליטיקה. נפגשנו עם רבים מראשיה, סיירנו ברחובות העיר וביקרנו בכמה כפרים ואפילו חגגנו עם תושביה שני פסטיבלים מהחשובים ביותר המתקיימים כאן מדי שנה.

 

בפסטיבל טיהאר שהיה לאחרונה בנפאל חגגו את יום הכלב. ביום זה שמים לכלבים טיקות על המצח ושרשרת פרחים על הצוואר

עכשיו אנו עומדים, כולנו, בפני תקופת ההתנדבות עצמה והאפשרויות הן רבות. זוהי תקופה של התלבטות, של בלבול, ולפעמים אפילו קצת ייאוש. אנחנו רואים שיש כל כך הרבה מה לעשות, ויודעים שלא נוכל לעשות מספיק ואני, למרות שאני רואה בעבודה עם ילדי הרחוב עבודה עיקרית מבחינתי, עדיין אני צריכה לשלב בה גם התנדבות במקומות אחרים, מאחר והיא לא תופסת את כל שעות היום.
אתמול הלכתי, עם עוד שלוש בחורות מהקבוצה, לראות את אחד מבתי המחסה של ארגון CWIN, המטפל בהצלת ילדים מהרחוב ומבתי הזונות והעברתם לבתים מוגנים. הבית שהלכנו לראות הוא בית מעבר לילדות שעברו התעללויות מכל הסוגים. עבודה בבית כזה היא מבחינתי, עבודת קודש.
קיבלנו הסבר כיצד להגיע לבית, למרות שבעבר חלק מאתנו כבר ביקר בו. יצאנו ברגל לכביש הטבעת של העיר ועלינו על מיקרו-באס (מיניבוס) לקאלאנקי – אחד הצמתים הסואנים והפקוקים ביותר של העיר. כמאתיים מטר לפני הצומת עצר לנו נהג המיקרו-באס ואמר שהוא לא ממשיך כי הצומת פקוקה. ירדנו והתחלנו ללכת ברגל לעבר הצומת.
כאן אני חייבת לעצור ולהסביר מה זה נקרא "ללכת ברגל" באזורים אלה של העיר. אני חייבת לתאר אותם, עד כמה שאוכל, כדי שאפשר יהיה להבין. ובכן, רחובות קטמנדו באזור הזה אינם תחומים במדרכות. מצדי הרחוב השוליים די רחבים והם מרופדים באבקת עפר, שעם כל משב רוח קל מתעופפת היישר אל הריאות של מי שמתהלך שם. את אבקת העפר הזו עוזרים לעופף גם האוטובוסים והמשאיות, שאינם מגבילים את עצמם לכביש האספלט, הם נוסעים גם על השוליים, כי הכביש, לעיתים קרובות מאוד, פקוק כל כך, שהתנועה בו פשוט עומדת. בשוליים הולכים גם מאות בני אדם, נוסעים אלפי אופנועים, ואם לא די בכך, השוליים הללו מרופדים בהררי אשפה מצחינים, במי ביוב זורמים ובשלוליות ביוב שיצרו יחד עם אבקת העפר בוץ טובעני, שאבוי לך אם תדרוך בו.
כהולך רגל אתה מדלג מאי יבש אחד לאי יבש אחר, כשבעקבותיך צופרים אופנוענים שרוצים לעבור, כי גם הם מנסים לנצל את פיסת הקרקע הזו למעבר. הכביש הפקוק לא משאיר להם אפילו סנטימטרים מעטים כדי שיוכלו לפלס להם דרך. אם הכביש מתנהל גם בעלייה, ואפילו עלייה קלה, אתה מתחיל להתנשם ולהתנשף, כי זיהום האוויר כל כך כבד, האבק באוויר נכנס לך לעיניים, לאוזניים, לאף ולריאות והפיח מעשן המכוניות מכסה את הפנים, השערות, הבגדים וכל חלקה על גופך.
אז זהו. כשהגענו לצומת קאלאנקי הבנו שנצטרך להמשיך כך, ברגל, עד ליעד שלנו כי לא בא בחשבון בכלל לקחת אוטובוס בכביש הפקוק שראינו לפנינו. פנינו שמאלה והמשכנו ללכת בשוליו של אחד הכבישים הראשיים היוצאים מהעיר לכיוון פוקרה. האוטובוסים והמשאיות חסמו את הכביש לכל אורכו, כמה קילומטרים ועל השוליים, שהפכו צרים עכשיו, אבל לא שינו את צורתם (הררי אשפה, אבק, ביוב זורם ואופנועים נוסעים) התנהלו מאות בני אדם בשני הכיוונים. אין טעם כלל לעלות על אוטובוס כשאתה צריך ללכת רק כארבעה-חמישה קילומטר. אתה מגיע ברגל הרבה יותר מהר.
הכביש העמוס, האוטובוסים שעל גגותיהם יושבים אנשים, מאות האנשים הממהרים בשולי הדרך, כל אלה הזכירו לי סרטי אימה, בהם אנשים מנסים לברוח מהעיר, אבל מאחר וכולם רוצים לצאת ממנה באותו זמן, נוצרים פקקים שמשאירים את כולם עומדים ולצד השיירה העומדת, נעים מאות בני אדם ברגל, עמוסים בצרורותיהם ומנסים לברוח מהעיר העומדת בפני אסון כלשהו. כך נדמתה לי קטמנדו באותו אחר צהרים.
לאחר כשעה וחצי עד שעתיים הליכה הגענו סוף כל סוף ליעד. וגם זה לאחר שטעינו בדרך ואנשים טובים הובילו אותנו עד לפתח המוסד. השעה כבר הייתה שעת ערב מוקדמת (יצאנו אחר הצהרים מהבית) ולא נותר לנו זמן רב להיות עם הבנות. הן שמחו כל כך לראות אותנו. ניסינו לדבר איתן, אף אחת מהן אינה דוברת אנגלית וזו הייתה הזדמנות מצוינת לתרגל את הנפאלית שלמדנו. כשהבטחתי להן שאבוא שוב, לא עשיתי זאת בלב שלם. איך אני יכולה להיות בטוחה שאגיע למקום באופן קבוע בתנאי תחבורה שכאלה? איך אפשר לעמוד בכך לאורך זמן? מיותר לציין שאת כל הדרך חזרה עד לקאלאנקי עשינו שוב ברגל, בכיוון הנגדי, ואותה תמונת עיר בבריחה התחזקה עכשיו, כי החשיכה ירדה והכבישים, שאינם מוארים בתאורת רחוב, הוארו רק בנורות בודדות של הדוכנים והחנויות לצדי הכביש וכל החיזיון נראה כתמונה סוריאליסטית.

ילד רחוב בקטמנדו

ערב קודם השתתפתי בסיור לילה נוסף במוקדים בהם נמצאים ילדי הרחוב. פגשתי שוב חלק מאותם ילדים שראיתי בסיור הראשון והם שמחו כל כך לקראתנו.
באחד המוקדים הוביל אותנו לילה, אותו בחור שסייר אתנו בפעם הראשונה, ל"אוהל" שבנתה חבורת ילדים בצומת הרחובות קאנטי פאט וניו רואד, לצד רטנה פארק, הפארק הגדול בלב קטמנדו. ה"אוהל" נבנה מיריעות פלסטיק שנקשרו לגדר הפארק והיה סגור מכל עבריו, כשצד אחד ניתן להרמה והוא משמש כעין "דלת כניסה" לאוהל. לילה הרים את יריעת הבד וריח חריף של דבק מגע גלש משם לעברנו. בתוך האוהל ישבו כעשרה ילדים (אולי יותר), בגילאים מ-6 בערך ועד 12 או אולי 15, חלקם כבר ישנו. אלה שהיו ערים יצאו מהאוהל ורצו לקראתנו בקריאות שמחה, מבקשים לשחק שוב משחקי ידיים. הילד הקטן מביניהם רץ אלי, החזיק את ידיי והתחנן: "בהוק לאגיו, בהוק לאגיו", שפירושו: "אני רעב, אני רעב". הסתכלתי חסרת אונים לעבר חבריי לצוות, וביקשתי לדעת מה עושים כעת? כל סביבות הפארק חשוכים ולא נראה שום מקום שבו אפשר לקנות אוכל. הילד כנראה הבין את השאלה שבעיני ומשך אותי בידיו. הוא הנהן בראשו ואמר: יס, יס, דוקאן…" (כן, כן, חנות) הוא משך אותי לעבר אחד הבתים, מאחוריו שכבו בשורה אנשים ישנים ובאחד מפתחי הבית היה אור ושם, היה משהו שהוא שילוב של מכולת עם מעין מסעדה. קניתי עשר סופגניות גדולות (לפי בחירתו של הילד) וחילקתי אותן בין הילדים. החיוך שעלה על פניו כשנגס בסופגנייה ילווה אותי עוד זמן רב.
בהמשך הדרך התעורר ויכוח בין חברי הקבוצה, האם זה נכון לקנות אוכל לילדים? אלה ששללו את העניין, טענו שאחד מאמצעי הפיתוי של הארגונים השונים, שרוצים למשוך אליהם את ילדי הרחוב, הוא האוכל. הילדים יודעים שאם הם יגיעו לארגונים הם יקבלו אוכל. כשהם מגיעים לשם, מנסים לשכנע אותם שיהיה להם טוב בהרבה אם יסכימו להיכנס למסגרת של בית ולצאת מחיי הרחוב. אם אנחנו נקנה אוכל לילדים, הם לא יהיו רעבים ולא יגיעו למרכזים של הארגונים.
אני לא רציתי לשמוע שום טיעון ואמרתי שכשילד בא אלי ואומר לי שהוא רעב ומושך אותי בידיו לעבר מקום שבו אני יכולה לקנות לו אוכל, אני בכלל לא מסוגלת לחשוב אפילו על טיעונים של למה לא לתת לו את האוכל שהוא מבקש. איך אפשר בכלל לעמוד מול ילד רעב ולעשות שיקולים של טוב או רע? קודם כל צריך להשקיט את הרעב שלו, אחר כך להתחיל לחשוב.

 

ילדים בזבל. ילדי הרחוב אוספים זבל למחייתם

 

חיבוקים מסוג אחר

גשם שוטף יורד אחר הצהרים על קטמנדו. ממש כאילו המונסון החליט לחזור ודליים של מים נשפכים במשך שעה ארוכה מן השמיים. אנחנו יושבים בקומה התחתונה של הבית שלנו, בחדר בו אנו לומדים ואוכלים ושומעים הרצאות ועושים קבלות שבת. אנו יושבים יחפים על מזרונים הפזורים על הרצפה, סביב ה"שולחנות" המשמשים אותנו לאוכל. מולנו בחור נפאלי צעיר, פוליטיקאי, חבר פרלמנט ממפלגת הקונגרס, ששכחתי את שמו, אבל אומרים שהוא עשוי להיות מנהיג המפלגה הבא. הוא מספר לנו משהו ששמענו כבר מאחרים – על המצב הפוליטי בנפאל.
אני מתבוננת מבעד לחלונות הגדולים, המקושתים, אל הגשם המכה בחוץ ומחשבותיי נודדות בין הכביסה שתלויה על מרפסת הגג ונרטבת עכשיו, אם סיטה או צ'מפה לא ירוצו מהר להוריד אותה, כי אנחנו כאן אמורים להמשיך לשבת ולהקשיב, ובין מה שעבר עלי בליל אמש. אני שואלת את עצמי, אם בסוף ההרצאה כדאי להביך את המרצה בשאלה ישירה כמו: האם יש לכם, כמפלגת קונגרס, איזה שהוא פתרון לילדים האלה שראיתי אתמול בלילה ברחובות העיר? האם חשבתם עליהם בכלל? הוא מדבר על העוני ומבקש מאתנו לא להאשים את העניים בנפאל בכך שהם עניים. מי בכלל מאשים אותם? אני רוצה להתפרץ לדבריו ומתאפקת, אני מאשימה אתכם, הפוליטיקאים, שאתם לא עושים שום דבר למענם.
אבל הוא ממשיך ואומר בעצמו, שיש להאשים את המנהיגים והשליטים בכל הזמנים. הם הביאו את המצב לידי כך שנפאל כל כך ענייה.

 

העיניים של בודהה, הסמל של נפאל

נפאל ענייה. בין המדינות העניות בעולם. הגדרות, כותרות, סיסמאות. ילדי הרחוב בשווקי העיר של קטמנדו אינם עסוקים בכלל בשאלה אם נפאל ענייה ובאיזה מקום היא מדורגת בעולם בשל עונייה ואם יתקיימו סוף כל סוף הבחירות בארצם, איך זה ישפיע על מצב הכלכלה. מה שעומד על סדר יומם כנושא הדחוף ביותר הוא מאיפה משיגים את הארוחה הבאה.
אתמול בלילה הצטרפתי לסיור ברחובות קטמנדו עם כמה מחברי הקבוצה שלנו. יצאנו בסביבות השעה שבע וחצי, אחרי ארוחת הערב ולקחנו מונית מהצ'וק – מהצומת שאינה רחוקה מהבית שלנו, עד לצומת מרכזית בעיר. שם, ליד הברזלים, המונעים מהעוברים ושבים לרדת לכביש הסואן, עמדנו וחיכינו ללילה, בחור צעיר, מי שהיה בעצמו ילד רחוב בעבר והיום עובד באחד הארגונים הנפאליים המטפלים בילדי הרחוב. אנו אמורים לבלות את הערב, עד לאמצע הלילה יחד אתו, בסיור במוקדים בהם ילדים אלה נמצאים.
התחלנו ללכת בעקבותיו לאורך רחוב קאנטי פאט, אחד הרחובות הראשיים במרכז קטמנדו, אשר לאורכו מצויים בתי מלון יקרים וחנויות מותגים ובסופו ארמון המלך. לילה מסביר לנו כי ברחוב הזה מתרכזים רבים מילדי הרחוב. ביום הם מקבצים נדבות מתיירים המתאכסנים במלונות היוקרה ובלילה הם ישנים בפתחי החנויות הסגורות ברחוב. "עכשיו מוקדם מדי", הוא מסביר, "הילדים לא נמצאים, הם מסתובבים ברחבי העיר". פתאום מבחין בנו ילד כבן אחת עשרה או שתיים עשרה וקורא ללילה. אנו מתקרבים אליו והוא שמח מאוד לראות אותנו. הוא מדבר עם לילה בנפאלי ואנו מקבלים הסבר: זה עתה קיבל שקית ניילון עם אורז מבושל מאחד המלונות והוא רוצה לקנות קצת דאל (עדשים) כדי לא לאכול אורז יבש. יש לו רק תשעה רופי והוא צריך עוד אחד עשר רופי, האם אנחנו יכולים לתת לו? לילה מכיר אותו, אבל עדיין לא נותן לו את הכסף. הוא צריך להיות בטוח שבכסף הזה באמת יקנה דאל ולא דבק לשאיפה. אנחנו הולכים אתו למסעדה המוכרת אוכל למקומיים וקונים עבורו, בתוך שקית ניילון, את מרק העדשים הסמיך. כך הולך ה"טייק אוויי" כאן. הילד לוקח את השקית ובשמחה רבה מדלג אל המקום שבו החביא את האורז, תחת אחד העצים ברחוב. הוא מוציא את האורז והכלב שישב כל אותה עת ליד העץ, מצטרף אליו לארוחה. הלילה מובטח לשניהם שילכו לישון על בטן מלאה.
אנחנו ממשיכים ומגיעים לאזור הטאמל. גם בשעות הערב הטאמל שוקק חיים. תיירים רבים מסתובבים בין החנויות הצבעוניות, המסעדות, הברים ובתי הקפה. הם (ואני כמוהם עד לפני כמה ימים) לא מבחינים בכלל בחבורת ילדי רחוב שיושבת באחת הפינות, כשישה או שבעה ילדים בני שש עד ארבע עשרה, בערך. שקית ניילון צמודה לפיו של כל אחד מהם. הם יושבים מול חנות לממכר דיסקים, המשמיעה מוסיקה רועשת, וברגע שהם רואים אותנו, נעלמות שקיות הדבק למקום כלשהו. הם שמחים לראות אותנו ומזהים את לילה ואת חלק מחברי הקבוצה, אתם נפגשו בפעם הקודמת. הילדים מחבקים את הבחורים ומתחילים לשחק אתם במשחקי ידיים. הם ניגשים גם אלי, נוגעים בי, רוצים לשחק גם אתי. אני נענית. אנחנו צוחקים ומתעלמים ממבטיהם של התיירים. אחד הילדים מחבק אותי. הוא ילד בן אחת עשרה, או שתיים עשרה. הוא מניח את ראשו על החזה שלי ואני תוהה אם הוא מחפש חום של אימא, או אולי זהו חיבוק מסוג אחר. קשה לדעת ולדחות אותו אני לא רוצה. הוא מביט בי במבט עצוב, פניו שחורות מלכלוך, שערותיו פרועות והוא לבוש מעיל קרוע ורגליו יחפות. אנחנו משחקים וצוחקים ואחד הילדים האחרים בחבורה דוחף אותו ורוצה גם הוא לשחק אתי. אנחנו מוחאים כפיים לקצב המוסיקה ולילה אומר לי שהילד הזה מאוד אוהב לרקוד, אז אנחנו עושים כמה צעדי ריקוד, כך באמצע הרחוב, ומתפוצצים מצחוק. חבורת תיירים, ענודי סרטי פרחים כתומים לצוואריהם חולפת על פנינו ונכנסת בפתחו של הגסט האוס הסמוך. מבטיהם תמהים. אני לא רוצה להיפרד מהילדים, אבל לילה דוחק בנו להמשיך ללכת וחלק מהילדים מצטרף אלינו.
בהמשך הדרך אני מבחינה שאחד הילדים אוחז שקית גדולה ובה קופסה. אני שואלת מה זה ומתברר שזוהי קופסה המכילה אבקת חלב. הילדים הצליחו לשכנע את אחד התיירים לקנות להם אותה ועכשיו הם מחפשים באיזו חנות יסכימו לתת תמורתה כסף מזומן. הם הולכים לצדנו ומבקשים שלא נעזוב אותם. הקופסה ענקית והם לא יכולים להסתירה ואם יראו אותם ילדים גדולים יותר, הם ייקחו להם אותה. הם מבקשים מאתנו לשמור עליהם. מדי פעם הם נכנסים לחנות ומתמקחים, אבל עדיין לא מוכרים.
זה מזכיר לי איך, בביקורי הראשון בדלהי, פנתה אלי קבצנית ובידיה תינוק. היא אמרה לי שתינוקה רעב, שהוא לא אכל כמה ימים והיא מבקשת ממני לקנות לה חלב באבקה. לא יכולתי לעמוד בפני בקשה כזו וניגשתי אתה לאחת החנויות במיין באזאר. בעודי משלמת עבור קופסת האבקה הייתה לי תחושה שהיא עובדת עלי ובעוד דקות אחדות, כשאסתלק מהמקום, היא תחליף אותה אצל אותו מוכר, תמורת כסף מזומן. ידעתי ובכל זאת שילמתי.

 

קבצנית עם תינוק בכיכר דורבר, המרכז העתיק של קטמנדו

על שפת המדרכה, מתחת לאחת החנויות אנו מבחינים בבחורה צעירה ולידה שני תינוקות. ברגע שאנו ניגשים אליה היא מתחילה לבכות, וכך גם שני הילדים. נראה שהבכי מעושה. אחד הבחורים מנסה לדבר אתה, אבל לא מצליח להוציא הרבה, מלבד טענה שילדיה לא אכלו כלום היום. אני נותנת לה עשרה רופי.
בהמשך אנו יוצאים מהטאמל ועוברים לכיכר העתיקה של העיר – הדורבר, בה מצויים מקדשים בני מאות שנים. לרגליהם ועל המדרגות שלהם מתמקמת ללינת לילה חבורה גדולה של ילדים. לילה והבחורים ניגשים ושואלים שאלות. בעיקר הם רוצים לדעת אם יש בעיות, אם מישהו לא מרגיש טוב, או נפצע וזקוק לטיפול רפואי. זוהי, בעצם, תכלית הסיורים האלה. לבדוק מה קורה עם הילדים. מעין השגחה של מבוגרים, במקום הוריהם.
אנו ממשיכים ולילה מראה לנו מקום המשמש מחסה לילדים. אנו נכנסים לחדר גדול בשולי כיכר הדורבר, בצדו האחד של החדר שירותים ובצד השני מטבח, באמצע שוכבים כמה עשרות ילדים על הרצפה, מכוסים בשמיכות מלוכלכות, ישנים בצפיפות ומחממים איש את רעהו בגופם, משהו שיכול לשמש כתחליף למשפחה, לחום גופם של אימא ואבא. הם נראים כל כך פגיעים בשנתם.

 

בשעות היום בכיכר הדורבר, נשים מתפרנסות ממכירת שום ושאר ירקות

הסיור ממשיך ואנו עוברים כמעט את כל העיר ברגל. זה מעייף ומדכא, ובכל זאת אני מרגישה מעין התרוממות רוח, כי הגעתי להחלטה. עכשיו אני מבינה שכאן אני רוצה לעבוד. בכל מקומות ההתנדבות בהם ביקרתי עד כה, לא הייתי בטוחה. לא ידעתי להחליט אם זה מה שארצה לעשות. בכל מקום צריכים מתנדבים, בכל מקום יש מה לתרום ויקבלו אותנו בזרועות פתוחות. אבל רק כאן, ברחובותיה המאובקים של העיר, בין ערמות האשפה הנרקבת, אותה אוספים הילדים ומביאים למזבלה וכך הם מרוויחים כמה רופיות למחייתם, כאן אני מרגישה שמצאתי את התכלית אשר לשמה הגעתי לקטמנדו. אני רוצה לעבוד עם הילדים האלה, השחורים מלכלוך, עם ראשיהם מלאי הכינים ומבטיהם שמבקשים חום ואהבה ושיחבקו אותי כמה שהם רוצים ואיך שהם רוצים.
בשיחת הסיכום שצוות התוכנית מקיים אתנו למחרת, אני מבקשת להצטרף לסיורי הלילה ולעבוד עם ילדי הרחוב גם בשעות היום.

מה יציל את נאדי בן השלוש?

החזרה לקטמנדו, לבית שלנו בשכונת סוואימבו, היא ממש חזרה הביתה. אנחנו מגיעים מלוכלכים מימים ארוכים ללא מקלחת חמה, הליכה של שעות בהרים ונסיעה ארוכה ומייגעת בלוקל באס ומתנפלים, 18 חבר'ה על שלושה חדרי אמבטיה בכל קומות המגורים שלנו. להתרחץ היטב ולכבס את ערמות הכביסה שהבאנו מהכפר.
בבוקר למחרת אין הנחות, עייפים או לא, תקופת ההכשרה שלנו נמשכת במלוא הקצב. בתשע בבוקר שיעור בנפאלי ואני, שבכל שהותי בכפר ניסיתי לחזור על השיעורים שלמדנו, לא מרגישה עדיין מספיק בטוחה לחבר משפטים קצת יותר מסובכים מ"איך קוראים לך" ו"אני מישראל", או "תעביר לי את המלח בבקשה". חלק מהחבר'ה מצליחים לפטפט קצת יותר וכולנו שמחים לחזור ללימודים.
השיעור בשפה נמשך שלוש וחצי שעות, אחריהן ארוחת צהרים – אורז, עדשים, ירקות ואני חולמת על גבינת פטה, לחם שחור טרי ומעדן יוגורט.
בין שיעורי הנפאלי והארוחות, אנחנו שומעים הרצאות: נציגי ארגוני מתנדבים מגיעים אלינו ומספרים על מצב ילדי הרחוב, בתי היתומים, הנשים האלמנות והחד הוריות. באים גם נציגי הקהילה ההומו לסבית הנפאלית (כן, יש כאלה גם כאן, כמובן והם אפילו מעיזים להתאגד בשנים האחרונות, למרות החברה השמרנית מאוד בה הם חיים).
כבר היו לנו סיורים לימודיים בסביבות קטמנדו, למדנו בשטח אחד המקדשים החשובים כאן על דת ההינדו, שמענו חלק מסיפורי המיתולוגיה ההינדית על מאות אלפי האלים שלה, למדנו על המצב הפוליטי בנפאל מנציגי המיעוטים השונים. כמעט כל נציגי ארגוני המתנדבים מציעים לנו לבוא ולהתנדב אצלם.

 

ילדים עובדים ברגע של שמחה מציגים מול מתנדבי "תבל בצדק"

ג'קי מארגון אמברלה, שמאגד בתוכו כמה בתי יתומים ברחבי העיר ממש מתחנן לעזרה: לא חשוב מה הכישורים שלכם, אנחנו צריכים את כולם. גם לשבת עם הילדים בשעות אחר הצהרים ולעזור להם להכין שיעורים זה הרבה. הילדים זקוקים לתשומת הלב שלכם והמגע עם אנשים מהמערב מועיל להם מאוד. הם צריכים שישחקו אתם, שישוחחו אתם באנגלית, הכל, כל מה שאתם יכולים לעזור יהיה מצוין. מאוחר יותר אנחנו יוצאים לאחד מבתי היתומים שנמצא בשכנות אלינו ומכירים אישית את המקום והילדים.
מיכה ואיה, מרכזי תוכנית ההתנדבות משוחחים אתנו, עם כל אחד לחוד ועם כל הקבוצה ומנסים להבין מה נטיות ליבו של כל אחד מאתנו, איפה היינו רוצים להתנדב בשארית הזמן שיש לנו כאן, כחודשיים. הם מציעים לנו אפשרויות שונות ומחכים לרעיונות שלנו. לי מציע מיכה לעשות עיתון של העמותה, בנוסף להתנדבות במקום אחד או שניים שמעניינים אותי.
בן, אחד המתנדבים מהמחזור הקודם, שעוזר לצוות, נותן לנו הרצאה על ילדי הרחוב בקטמנדו. ערב שלם אנחנו יושבים מרותקים. זה נשמע כמו סרט. סרט רע. קשה להאמין שיש דברים כאלה בעולם – ילדים קטנים בני ארבע – חמש, שנזרקו מבתיהם בכפרים, הגיעו העירה והם מנסים לשרוד בתוך חבורות ילדים קשוחות, עם "מנהיגים" בני עשר ושתים עשרה שממררים את חייהם. הם מקבצים נדבות באזור הטאמל, אזור התיירים של קטמנדו, הבנות שביניהם מגיעות מהר מאוד לברים ולבתי הזונות. הילדים הקטנים, כדי להשקיט את הרעב שלהם, מתמכרים לשאיפת אדי דבק וזרוקים מסטולים על מדרכות הטאמל וסביבותיו. בן מספר שמנסים לעזור להם בדרכים שונות, אבל הקושי רב וההצלחות מועטות. מתסכל.
בסיור הבא שלנו בטאמל, ביום החופשי, יום שבת, אני רואה את הטאמל אחרת מאשר בפעמים הקודמות שהסתובבתי שם. פתאום אני רואה אותם, את ילדי הרחוב האלה. בגדיהם קרועים ומלוכלכים, פניהם שחורים ושערם פרוע ומלוכלך. הם פונים אל התיירים ומבקשים אוכל. מבקשים שיקנו להם ביסקוויטים בסופרמרקט המהודר, המיועד לתיירים ואשר כף רגלם אינה דורכת בו. בן אמר לנו שאם אנחנו קונים להם חבילת ביסקוויטים, שנפתח אותה, אחרת הם יחזירו אותה לחנות, יקבלו את הכסף תמורתה ויקנו בו דבק לשאיפה. אנחנו עושים זאת והם כועסים, אבל לבסוף מתרצים ואוכלים את הביסקוויטים.

 

נשים וילדים עובדים בעשיית חצץ

באחד מימי השבוע כמה מאתנו נוסעים לפגישה עם ראשי ארגוני נשים. ארגון אלמנות וארגון נשים שמציל נערות הנמכרות על ידי הוריהן לזנות ונשלחות בעיקר להודו, אבל גם לפקיסטן ולבנגלדש.
סיפורן של האלמנות במזרח אסיה הוא סיפור עצוב במיוחד. נשים בכל הגילאים, גם צעירות מאוד, המאבדות את בעליהן ממחלה, תאונה או כל סיבה אחרת, מואשמות על ידי משפחת הבעל, אבל גם על ידי משפחתן הן, כאחראיות למות בן זוגן. מאחר וכך הן מנודות מהחברה ומהמשפחה. לעיתים קרובות הן נזרקות פיזית מהבית, יחד עם ילדיהן ואין להן לאן ללכת. הן לא מורשות ללבוש בגדים צבעוניים, מלבד סארי לבן, בעיקר לא סארי אדום, הנחשב לצבעה של אישה נשואה. הן אינן מורשות לענוד תכשיטים ואסור להן להשתתף באירועים חגיגיים, כמי שמביאות מזל רע. גם לא בפסטיבלים ובחגים דתיים. הן לא יכולות להיות מועסקות במשרות ממשלתיות, ובעצם, אף אחד לא יסכים לקבל אותן לעבודה, מפחד שהן יביאו מזל רע לעסק שלו.
בראש ארגון הנשים שמטפל בהן עומדת אישה שעברה כל זאת על בשרה. הארגון מנסה להקנות לנשים כישורי עבודה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמן ואת ילדיהן וכן מחסה לאלה שאין להן היכן לגור.
גם כאן, מבקשת לילי, ראש הארגון, כל עזרה שרק נוכל לתת. לעזור במשרד, גם במשרדים הנמצאים בפריפריות, לעזור לארגן דברים. היא מדברת בהתרגשות על עמליה, אחת המתנדבות מהמחזור הקודם של "תבל בצדק", שארגנה ערב התרמה לאנשים אמידים מנפאל והם תרמו סכום נכבד לארגון.

הארגון שמטפל בנערות במצוקה, כאלה שנזרקו או נמכרו על ידי הוריהן לזנות, מנסה "לתפוס" אותן עוד בטרם יישלחו להודו, אבל גם פועל בהודו עצמה, בעזרת השלטונות ההודיים, כדי להציל את אלה שכבר הגיעו לבתי הזונות בדלהי ובבומביי. גם כאן משכנים אותן בבתי מחסה ומקנים להן מקצוע, כדי להכשירן לחיים עצמאיים.
כשאנו מבקרים בבית מחסה כזה ומשוחחים עם הנערות, אני מבקשת לצלם, אבל אחת העובדות מסמנת לי שהדבר אסור. גם כאן מבקשים מאתנו להתנדב. לעזור בכל מה שנוכל ואנו מבטיחים לחשוב על כך. לאחר שניפגש עם כולם, נחליט מהם הדברים הדחופים ביותר ועד כמה אנחנו יכולים לעזור.
כל פגישה כזו ממלאת אותי אדרנלין, מרגשת את כולנו. אנחנו מנסים לחשוב, כל אחד עם עצמו, וגם ביחד, מה אנחנו יכולים לעשות והיכן אנו רואים את עצמנו מועילים יותר. בכל פעם, כל אחד מאתנו מחליט שהנה, כאן, במקום הזה אתנדב, אבל למחרת רואים מקום חדש ומחליטים עליו. אין זו חובה להישאר במקום אחד, אפשר להתנדב בכמה מקומות ביחד, אפשר לעבור ממקום למקום, הכל נתון לשיקולינו. יש כאלה שיודעים מה בדיוק הם רוצים לעשות. החבר'ה שעוסקים בחקלאות ובגידולים אורגניים, ילכו כקבוצה אל אחד הכפרים ויעבדו שם, לפחות בחלק מהזמן. יש כאלה שרפואה מעניינת אותם והם החליטו לנסות לארגן משלחות של רופאים שיבואו לנפאל ויתנדבו לזמנים קצובים. הם יאתרו את הצרכים בנפאל, ימצאו את הרופאים המתאימים בארץ ויעשו את ה"שידוך". אחרים ילמדו בבתי הספר ובבתי היתומים. אני לא סגורה בינתיים על שום דבר, אבל נוטה להשתתף בפרויקט של ציורי קיר בבתי ספר ובבתי יתומים, להתנדב בארגון האלמנות והנערות במצוקה, לנסות להרים את פרויקט העיתון ועוד.

 

בית חרושת לייצור בלוקים. גהנום בלב נוף ירוק ופסטורלי

אחד הימים הקשים נפשית לחלק מאתנו היה אתמול. במשך היום כולו סיירנו עם ארגון concern הנפאלי. הארגון עוסק בזכויותיהם ורווחתם של ילדים עובדים. בתחילת הסיור הוזמנו אל משרדיו הראשיים של הארגון ושם צפינו בסרט קשה על עבודתם של ילדים ברחבי נפאל, בעיקר בעיר קטמנדו וסביבתה. ראינו בסרט ילדים קטנים עובדים בבתי חרושת לייצור לבנים, בבתי קפה ומסעדות, כסבלים בשווקי העיר וכמסתתי אבנים. סיתות אבנים אינו המונח הנכון למה שהם עושים. הם יושבים על הרצפה, לפניהם אבן גדולה והם מכים בה בפטיש, עד שהיא הופכת לחצצים קטנים. הם עושים זאת במשך שמונה עד שתים עשרה שעות, ללא מסיכת מגן לעיניים או לפנים ומרוויחים סכום השווה לחמישים שקלים בחודש.
הארגון משתדל להלחם בתופעת העסקת ילדים בכלל, אולם אנשיו מודעים לכך שלעיתים קרובות ילד אחד מפרנס משפחה שלמה ולולא עבודתו, כל משפחתו תגווע ברעב. אי אפשר "לשלוף" ילדים אלה מהמקומות שבהם הם עובדים, בכוח, או בעזרת החוק. לכן משתדלים לפחות להקנות להם כלים לשפר את מצבם באמצעות השכלה ולימוד מקצוע. הארגון מסייע להם לחסוך את כספם, מאחר והם קטנים מדי לפתוח חשבונות בבנקים רגילים. הסרט מראה ילד בן עשר שמספר בגאווה כי חסך כבר 200 רופי. כששואלים אותו מה הוא יעשה עם הכסף, הוא אומר שישמור אותו לזמן שיהיה חולה, כדי שיוכל ללכת לרופא.
בהמשך מראה הסרט משפחה שלמה, עם ילדים קטנים ותינוקות שעובדת בבית חרושת ליצור בלוקים. האם, האב והילדים הגדולים יותר עובדים, לצדם שוכב תינוק על שמיכה. המקום מלא אבק והקריין בסרט מסביר שהילדים האלה חולים במחלות נשימה קשות. אני רואה את זה ומרגישה רע, אבל עד שלא ראיתי ממש את נאדי, מאוחר יותר בסיור, ה"אסימון" עדיין לא נופל לי.
לאורך כל הסיור אנו מבקרים במועדוניות של אחר הצהרים ורואים ילדים משחקים בחדרי מחשב, ילדים רוקדים ושרים ושמחים, והתחושה היא שהנה, הכל בסדר. אבל לא, משהו עומד לי בגרון ואני לא בדיוק מבינה מה הוא.
בסופו של היום אנחנו מגיעים לפאתי קטמנדו. בין שדות אורז ירוקים, בתוך נוף פסטורלי נטוע לו בית חרושת לבלוקים, שכבר מרחוק נראה כמו משרפה שהועתקה לכאן היישר מהגהינום. אנחנו פוסעים ברגל, בתוך השדות הירוקים, לעבר בית הספר, הנמצא במבנה, שבעת הקמתו נצבע בתכלת ועכשיו הוא אפור. בתוך כיתות חשוכות (השעה הייתה שעת בין ערביים) יושבים כעשרים ילדים בכל כיתה ובמסדרון מסתובב לו נאדי, בן השלוש. גם הוא בא לבית הספר, אבל, כנראה מאחר והוא קטן, מרשים לו לצאת מתי שהוא רוצה. אנחנו מציצים מהמסדרון לתוך הכיתות והילדים מסמנים לנו ברכות "נמסטה" בידיים צמודות. הם מעתיקים משהו מהלוח ונאדי, בחוץ, נצמד לאילי, אחד החבר'ה שלנו ומחבק אותו. אילי כורע לידו זמן רב ומחזיק בו. עוד כמה מאתנו מתיישבים שם ושואלים את נאדי בנפאלי לשמו ומציגים את עצמנו. הילד עצוב, לא מחייך. חיוך קטן אני מצליחה להוציא ממנו כשאני מראה לו את תמונתו במצלמה. מדי פעם הוא משתעל, שיעול יבש. ואז יורד לי האסימון. אז אני מבינה שגם אם נצייר ציור עליז ושמח על קיר בית הספר וגם אם נבוא לכאן ונלמד אנגלית ואפילו נחבר את בית הספר לרשת החשמל, לפחות כדי שיוכלו לראות מה שהם לומדים, גם אז, את נאדי לא נציל כבר אף פעם. ואני עומדת שם ומביטה אל הנוף הירוק והפסטורלי ודמעות חונקות אותי.

 

נאדי, ילד בן שלוש, נולד לתוך ענן אבק של תעשיית הבלוקים

 

החלום של מקונדה הוא כביש

יצאתי עם שחר מהחדר ונדהמתי לגלות היכן אני נמצאת. בוקר יפהפה עלה על ההר והעמק הירוקים. סביב החצר שאליה נפתחה דלת חדרי היה בנוי בית המשפחה. שתי קומות של בית הבנוי מבוץ, קורות עץ ואבנים. גגות רעפים מצפחה שחורה המכסה מבנים מרוחים בבוץ אדמדם. בחוץ ניצב ברז ראשי שבו נרחצו כלי המטבח, מולאו המים לבישול, רחצו ידיים, שיניים ופנים. המים הגיעו ממיכל. על הגג ניצב פאנל סולרי שסיפק חשמל לכמה מנורות בנקודות אסטרטגיות בבית.

 

הגשר בתחילת הדרך אל הכפר

כשיצאתי אל השירותים שבחוץ קידמו את פניי ברכות נמסטה שמחות שבאו מכל עבר. גברים, נשים וילדים, כולם היו ערים. כל המשפחה המורחבת. חלקם עדיין מצחצחים שיניים בברז היחיד שבחוץ. מלבד הברז, למדתי מאוחר יותר, יש גם "מקלחת" במבנה שליד השירותים. המקלחת היא ברז רגיל, שהותקן גבוה יותר ואפשר להתרחץ מתחתיו, במים קרים, כמובן.
לאחר שחזרתי ממבנה השירותים קראו לי מקונדה ומשפחתו אל המרפסת ליד המטבח כדי לשתות תה. הם שאלו אם אני לא רעבה. אמרתי שלא, והם התפלאו. הרי לא אכלת ארוחת ערב אתמול. אחר כך הסתבר לי שכל הכפר יודע שלא אכלתי ארוחת ערב אתמול. ישבתי עם המשפחה על רמפת העץ ולגמתי מהתה בחלב שהביאו לי, אכלתי מהביקסויטים, כשאני מקפידה להשתמש ביד ימין, שהרי ביד שמאל, הייתי אמורה להשתמש כדי לרחוץ את עצמי בשירותים. כך הם חשבו, אבל אצלי מתחלפות הידיים ואני לא בדיוק עושה את אותם דברים באותן ידיים כמותם.
הם שאלו איך ישנתי ואמרתי שנפלא. 12 שעות של מנוחה שכל גופי היה זקוק לה.
לאחר ארוחת הבוקר הסתובבתי קצת בסביבה, כשאני מקפידה לא להתרחק מדי, כי שרירי גופי החלו להתמרד. הם חששו שאני עומדת לחזור על אותו מאמץ של אתמול. הם רק לא ידעו כל כך מה שהמוח כבר ידע – שבעוד ארבעה ימים צריך לעשות את הדרך חזרה. אין דרך אחרת לצאת מהכפר הזה. גם למסוק אני לא בטוחה שיש מקום לנחות, כדי לאסוף מישהו. אולי בשדה האורז הקרוב. אבל אז הוא יהרוס לחצי מהכפר את כל היבול של השנה הקרובה.

 

מנוחת ההולכים

שעתיים לאחר ארוחת הבוקר, מוגשת ארוחת "צהרים". בתשע בבוקר נאלצים לאכול אורז, מרק עדשים, ירקות מבושלים. דאל-באט. הארוחה הבאה, ארוחת הערב, מוגשת רק בסביבות שש בערב ועד אז, מי שמאוד רעב, מקבל קצת פופקורן.
במהלך היום ניסיתי לשבת בחדרי ולכתוב. אבל כל חמש דקות הייתה הפרעה כל שהיא. הדלת הפתוחה של החדר הזמינה מבקרים מכל רחבי הכפר. רבים באו לראות את האישה הזו שהגיעה אתמול ושהיה לה כל כך קשה, עד כדי כך שלא אכלה ארוחת ערב והלכה מיד לישון.
נכנסו חבורות של ילדים, השכנה המבוגרת של מארחי, שבהתה בי בסקרנות, שאלה שאלות בנפאלי ולבסוף התברר שהיא בת גילי, אלא שהיא נראית בעשרים שנה מבוגרת יותר. היא בדקה את השיער שלי והתפלאה איך הוא לא לבן, אם אני בגילה, איך הוא עדיין בצבע חום כהה. עוד נשים הציצו והזמינו עצמן לשבת על קצת המיטה. חייכו חיוכים גדולים ודיברו נפאלי בליווי תנועות ידיים. לא הבנתי מילה, למרות שלמדתי כבר כמה שיעורים. "בוז'הינה" חזרתי ואמרתי להם (אני לא מבינה) אבל זה לא עזר, הם ניסו שוב ושוב. רק כמה ימים מאוחר יותר התברר לי שהנפאלי שאני לומדת והנפאלי שהם מדברים קצת שונה. כדי לנסות ולתקשר אתם, פתחתי את הטלפון הסלולרי והראיתי לכולם את התמונות שבו, בעיקר של הנכד שלי. בכל פעם שהדלקתי את הטלפון, לקחה הפעולה זמן, כי בכל פעם הוא "חיפש רשת" ולא מצא, כמובן, כי אין קליטה בכל האזור.

החיים בכפר המבודד, החף מכל סממני הציביליזציה – חשמל, מים זורמים, טלפון. נראים לנו, המערביים מאוד רומנטיים, אולם רק לזמן קצר. לי הם נראים בלתי אפשריים. מה קורה אם מישהו נופל ושובר רגל? אני שואלת את מקונדה עוד בדרך. כשאפשרות כזו נראית סבירה ביותר. הרי אי אפשר אפילו להזעיק עזרה בהעדר קליטה לטלפונים סלולריים. הוא עונה שבמקרה כזה סוחבים את האדם על הגב עד הכביש, שלוש שעות הליכה (של עז) ואז מחכים לאוטובוס לקטמנדו (כי גם ליד הכביש עדיין אין קליטה) ונוסעים עוד שלוש שעות באוטובוס עמוס ודחוס בעשרות אנשים. במקרה של רגל שבורה, מקסימום הנזק יסתכם בכאב בלתי נסבל ומתמשך, במשך שעות, לאותו אדם, אבל מה קורה כשאישה כורעת ללדת, וגרוע מכך, אם מישהו מקבל התקף לב?
קשה לנו להבין. החיים שלנו נראים לגמרי אחרת. טלפון, אינטרנט וטלוויזיה הם דברים מובנים מאליהם, נגישים לכל אחד. בתי חולים, בתי ספר וכל שירותי החירום להם אנו זקוקים נמצאים תמיד בהישג יד ובמרחק נסיעה סביר. בשיחה שהייתה לנו עם מקונדה, הוא הסביר שהכפר שלו בר מזל, הניתוק מהעיר הוא רק שאלה של שעות. ישנם כפרים בנפאל שמרוחקים מהעיר הקרובה מהלך של שבועיים ימים, אמר. עם זאת, הוא סיפר, שהחלום שלו ושל אנשי הכפר הוא שיהיה להם כביש שיגיע עד לכפר. "אז נוכל לגדל יותר אורז ולמכור אותו בעיר. הילדים שלנו יקבלו חינוך טוב יותר, הצעירים לא יצטרכו לעזוב את הכפר ולנסוע למדינות המפרץ לעבוד ואנחנו נהיה מאושרים יותר", אמר והביט בנו בתקווה, כאילו בידינו הפתרון לחלום הזה.

 

דברים שרואים משם

אנשי הכפר דנסינג אוכלים את מה שהם מגדלים. מעט מאוד משפחות מביאות קצת מוצרים מבחוץ. מגדלים אורז, בננות, ירקות – וזה מה שאוכלים. והאוכל חד גוני – אורז ועדשים ותבשיל תפוחי אדמה עם אפונה בבוקר, אורז ועדשים ותבשיל תפוחי אדמה עם שעועית בערב. לפעמים בצהרים אוכלים פופקורן עשוי מתירס מיובש שגדל גם הוא כאן. לפעמים אוכלים כחטיף אורז שיובש ונמעך, בתוספת יוגורט שנעשה מחלב פרה או בפלו שגדלים כאן בחצר הבית המשפחתי.
הבתים בדנסיג, כמו בכל הכפרים בסביבה, בנויים מאבנים שנמצאים במקום, מעץ ובוץ. הקירות והרצפה נמרחים כמעט בכל יום בבוץ טרי. זוהי הדרך לנקות את הבית.
כל אחד מבני המשפחה יודע את תפקידו בכל שעה משעות היום. לאחר ארוחת הבוקר יוצאות הנשים, ביניהם נירמלה, אחותו של מקונדה, שבאה רק לבקר את המשפחה בחג, כי בימים אלה היא משלימה את התואר השני שלה בסוציולוגיה בקטמנדו. כולן יוצאות עם מגל לקצור עשבים ירק וענפי עצים עבור חיות הבית.
אחר כך הן חוזרות למטבח ומכינות את ארוחת הצהרים. הגברים, למרבה הפליאה, עוזרים לפעמים גם בעבודות שהן נשיות מובהקות – הכנת צ'אפטי, הפיתות המקומיות, ברירת אבנים מתוך האפונים היבשים, או קילוף הירקות לתבשילים המתבשלים במטבח.
אחר הצהרים יורד אחד הגברים לחלוב את הבפלו והפרה, ולפנות ערב לוקחת נירמלה את הגדיה הקטנטנה, שנולדה רק לפני כמה ימים, לחדר סגור ללינת לילה. היא עדיין לא אחראית ויכולה ללכת לאיבוד וחוץ מזה, העזים, מלבד אימה, מתנכלים לה. את העזים מכניסים למקום סגור, אבל הבפלו והפרות ישנים במקום בו הם נמצאים במשך היום.
כינוס החיות למקום סגור למשך הלילה נעשה מסיבה נוספת – נמרים מסתובבים בסביבה ולא פעם בעבר הם חטפו את אחת העזים וטרפו אותה.
סיפור הנמרים שמספר לי מקונדה, המחוזקים בסיפורי החבר'ה ששמעו מבעלי הבתים בהם הם מתארחים, גורמים לי לסיוטי לילה. אני חולמת על נמרים שמתקרבים לבית ומאיימים לטרוף אותי וכשאני שוכבת ערה, מזיעה מפחד בחשכה, אני מחליטה שמחר, למרות שרציתי לרדת לבד לנהר, לא אעשה זאת. הרי ידוע שנמרים יורדים גם הם אל הנהרות כדי להרוות את צימאונם. ומה יהיה אם כשאהיה לבד יציצו בי מן הסבך עיניים צהובות?
אבל כשהבוקר עולה והנוף הירוק הנפלא מקיף אותי שוב, הפחדים נמוגים.
הירידה לנהר, גם אם היא תלולה ונראית מסוכנת, אינה קשה במיוחד, ועד מהרה אני נכנסת בבגדי למים הקרירים. הנהר לא עמוק וזרוע אבנים וסלעים גדולים ובין חלק מהם נוצרות בריכות שקטות יחסית, שניתן לטבול בהן.
אני יושבת בבגדיי הרטובים על אחד הסלעים ומתבוננת במחול החיזור של שני פרפרים צהובים ושומעת את רעשם של המים הזורמים. את הפרפרים הצהובים מחליפים עכשיו במחול פרפרים ירוקים, כל זוג צבעוני יותר מזה שקדם לו והמראה מעלה אפשרות של תחרות "לרקוד עם פרפרים?"

בהעדר המחשב הנייד, אני כותבת במחברת לימודי הנפאלי שלי, מהצד השני. לא היה טעם להביא מחשב נייד למקום שאין בו חשמל. אני יושבת על המיטה בחדר שגודלו בערך 3 מטר על 3 מטר, בנוי כולו מבוץ, אבנים ועץ. עומק כל קיר כארבעים ס"מ וזה עושה את הבתים כאן חזקים מאוד. פנים החדר מרוח בבוץ חום אדמדם ובתקרה אפשר לראות את קורות העץ העבות והחזקות, עליהן הונחו לוחות עץ המשמשים גם כרצפת הקומה שמעל. החלון הוא רק פתח ללא סגירה, אבל תוחמים אותו סורגים ורשת נגד זבובים ויתושים, מלאה חורים.
מהזבובים כבר מזמן הפסקתי להתרגש. הם נמצאים כאן במאות, על כל סנטימטר של המיטה, הבגדים, התרמיל והגוף שלי. אבל על הקיר הסמוך למיטה רובץ עכביש בגודל כף יד של ילד בן עשר בערך. כשראיתי אותו ביום הראשון אמרתי לו שנעשה הסכם בינינו – אני לא נוגעת בו אבל גם הוא לא נוגע בי. כך הוא מסתכל עלי כבר כמה ימים ממקום מושבו. לפעמים הוא מטפס שלושים ס"מ למעלה ואז שוב יורד שלושים ס"מ למטה, אבל הוא שומר היטב על ההסכם למרות שאין לי מושג מה הוא עושה בלילה כשאני ישנה. אולי הוא מפר את ההסכם בינינו, אבל כשאני מתעוררת ורואה אותו במקום שהיה לפני שהלכתי לישון, אני מסתפקת בכך. הוא ומשפחתו (ראיתי עוד כמה, יותר קטנים) טווים קורים על כל ס"מ של קיר והקירות והתקרה מלאים בקורי עכביש חדשים וישנים.
מבחוץ נשמעות קריאות מוזרות. כבר למדתי שזה הבייבי-באפלו, שנמצא במכלאה מעבר לקיר. הבייבי הזה נראה קצת גדול בשביל תינוק בן חודשיים, אבל יש לו פנים תמימים והבעות מתוקות, ממש כמו תינוק. הוא משמיע קריאות מוזרות כמו "הויאה" "הואה" ומלמטה, מהמכלאה שלה, עונה לו אמו בקריאות משלה. כששאלתי מה הוא אומר? אמרו לי שהוא מבקש לינוק וקורא לאמו. העגלה שקשורה לידו משמיעה מוהוהו חזק, כמו זה שהעיר אותי בבוקר הראשון ואמה, שקשורה סמוך לבאפלו האם, למטה, עונה גם היא לבתה. עד שיבוא מישהו מהמשפחה לשחרר את השניים, כדי שירוצו לאמהותיהם, אני יוצאת אליהם ומאכילה אותם בעלים שהביאה אחת מנשות הבית. היא הזמינה אותי להצטרף אליה לקטיפת העלים וראיתי, כיצד במיומנות מעוררת קנאה היא מפעילה את הסכין המעוגלת ומורידה כמה ענפים מעצים מסוימים ומשיחים, שכנראה מתאימים למאכל הבהמות. כשאנו חוזרות עם ערמת עלים, העזים פועות לקראתנו מרחוק. הן כבר יודעות, כנראה, שמראה של אישה עם ערמת עלים גדולה, פירושו של דבר שעוד שניות ספורות הן יקבלו לאכול.

הימים בכפר חלפו במהרה והגיע היום ממנו חששתי: הדרך חזרה. אבל למרות שהשיר אומר ש"ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה", לי הם נראו נמוכים וקלים יותר. יצאתי לדרך עם ידיעה לאן אני א
מורה להגיע וידיעה תמיד מרגיעה אותנו. השתדלתי ללכת בקצב שלי, וליהנות מהנוף הנפלא שבתוכו הלכתי: הרי ענק ירוקים, מלאי צמחייה, תלולים מאוד ועל מדרונותיהם בכל זאת נאחזים בתי בוץ חומים-אדמדמים של הכפרים שבדרך. שדות האורז הבנויים טרסות צבועים בירוק בהיר והמים הזורמים מן ההרים ונקווים למטה לנהר גדול ורועש פוגשים אותנו בדרך. במקומות מסוימים מקונדה מרשה לנו לשתות היישר מהמים, כאן, הוא אומר, אלה מי מעיינות והם מאוד נקיים. הוא יודע, כי כפי שסיפר לנו, אחד החלומות שלו, כשסוף סוף יהיה כביש שיגיע עד הכפר, הוא למלא את המים הללו בבקבוקים ולשווק אותם בעיר. בינתיים, בכל זמן שהותנו בכפר, נזהרנו מלשתות את המים שהכפריים שותים ובעלי הבית שלנו הרתיחו עבורנו את המים על הגחלים שבמרכז המטבח, מה שנתן למים טעם של ברבקיו. לעיתים שתינו את מי הברז, בתנאי שהוספנו להם יוד או כלור מיוחד לטיהור.
בעיר אנו שותים מים מטוהרים המשווקים בבקבוקים קטנים וגם במכלים עם מתקן וברז, כנהוג בארץ.

בבית של מקונדה בנפאל

קול געייה של פרה סמוך לאוזן שלי, העיר אותי משינה עמוקה. ברגע הראשון לא הבנתי היכן אני נמצאת, אבל שנייה לאחר מכן, עם המו-הו- מו-הו השני והשלישי, ירד האסימון: אני נמצאת בבקתת בוץ, בכפר מרוחק כשש שעות הליכה מתישה בהרים ובשדות אורז, מהכביש העובר בין קטמנדו לפוקרה שבנפאל.
התהפכתי לצד השני במיטה הקשה וניסיתי להירדם שוב, כשאני מושכת את שולי שק השינה מעל לראש. עדיין הרגשתי עייפה. כל הגוף כאב. הגב, הרגליים, הירכיים. בכל תזוזה הרגשתי כאב חד בחלק אחר של הגוף.
כשנכנסתי למיטה הזו, הלילה רק ירד ועתה, עוד מעט יעלה השחר ואני עדיין ישנה. כשתים עשרה שעות. בלילה, כשהגעתי, לא יכולתי לראות דבר בגלל החשיכה וגם לא רציתי לראות כלום. לא ידעתי כי מעבר לקיר החדר נמצאת מכלאת פרות ועזים. קולות הגעייה נשמעו כל כך קרוב בשעת בוקר מוקדמת זו, שניתן היה לחשוב כי הן נמצאות יחד איתי במיטה. הריחות שעמדו באוויר לא הבטיחו שאין זה כך. אבל לי לא היה איכפת, רציתי רק לישון.

 

קוף אחרי בודהה

מה אני עושה כאן בעצם? ולמה הגעתי בכלל לנפאל?
כשאיה, האחראית על קבוצת המתנדבים בקטמנדו, התקשרה אלי לטלפון הסלולרי, לפני כחודשיים ואמרה שהתקבלתי לקבוצה, היא הוסיפה: קחי לך שבוע לחשוב ותודיעי לנו אם את מצטרפת.
"אני לא צריכה שבוע, אני מודיעה לך עכשיו", אמרתי וקפצתי משמחה. כל כך רציתי להצטרף לפרויקט הזה. מרגע ששמעתי עליו, התפללתי שאתקבל ולא האמנתי שזה אכן קורה.

פרויקט ההתנדבות בנפאל מאורגן על ידי עמותת "תבל בצדק". במסגרת הפרויקט נבחרה קבוצה של 18 ישראלים, ברובם אנשים צעירים, שהביעו רצון לתרום שלושה וחצי חודשים מזמנם בקטמנדו, בירת נפאל. במסגרת הזמן הזה אמורים אנשי הקבוצה ללמוד את השפה הנפאלית, לשמוע הרצאות על התרבות והמצב הפוליטי בנפאל, להיפגש עם ארגוני מתנדבים מקומיים ובמסגרתם להתנדב לעזור בתחומים שונים כמו עבודה בבתי יתומים, בתי ספר, עבודה עם אלמנות, ילדי רחוב והתנדבות בכפרים.
אני הגעתי לקטמנדו כעשרה ימים לפני הקבוצה והיה לי המון זמן להתרגל לבית שבו אנו אמורים לגור, לעשות היכרות עם סביבת המגורים ולנוח. הייתי זקוקה למנוחה הזו לאחר טיול אינטנסיבי בוויטנאם.
הבית בקטמנדו נמצא בשכונת סוואימבו, אחת השכונות הטובות של העיר, לא הרחק ממקדש הקופים, שבפי המקומיים מוכר כ"סוואימבו טמפל". זהו בית בן ארבע קומות, מוקף גינה, עם המון מרפסות, עמודים מסוגננים, רצפת שיש וחדרי שירותים ואמבטיה מודרניים ונקיים.
בבית נמצאות שתי "דידיות" – כינוי בנפאלי שפירושו "אחיות" – סיטה וצ'מפה. סיטה ממש גרה אתנו וצ'מפה גרה בשכנות. הן מנהלות את משק הבית, מבשלות, מנקות, עורכות קניות ואחראיות שבמיכל המים הממוקם בגינה ומשמש את כל צרכי הבית לא יחסרו מים, ואם כן, הן מזמינות את מכלית הענק שמגיעה, סוגרת את הסמטה הצרה שבה נמצא ביתנו למשך דקות ארוכות לכל רוחבה וממלאת את המיכל.

 

מוכרות פרחים בכיכר דורבר בקטמנדו

בעשרת הימים ששהיתי בקטמנדו, לפני הגעת שאר חברי הקבוצה, טיילתי ברחבי העיר, בעיקר ברגל, עשיתי היכרות עם השכונה וגיליתי מקדשים נסתרים ואת פארק בודהה, עם שלושת פסלי בודהה הענקיים והמוזהבים. בדקתי את כל המסעדות ברחוב הראשי של השכונה, מסעדות שברובן הן טיבטיות ומאחר והן מיועדות בעיקר לקהל המקומי, גם זולות להפליא. אכלתי מומו וטוקפה וצ'ופ סואי ומרק ירקות מופלא, כל זאת במחיר של כשלושה עד חמישה שקלים לארוחת צהרים או ערב. ביקרתי גם בטאמל, אזור התיירים והתרמילאים של קטמנדו, מעין בועה, שונה כל כך מקטמנדו העיר. רחובותיו מרוצפים, חנויות הבגדים הצבעוניות מציעות מוצרי אמנות, פסלים, תמונות, מוצרים המיועדים לטרקים. האזור מוצף במסעדות מערביות, סייברס-קפה ואפילו מועדוני ג'ז אפשר למצוא שם, עם חיי לילה פעילים ותוססים. אכלתי בטאמל ארוחות במחיר גבוה פי עשרה מזה שבשכונת סוואימבו, כי במקום המיועד לתיירים מותר לעשוק תיירים, כמו בכל העולם.
ב-16 באוקטובר הגיעו כל חברי הקבוצה לבית בסוואימבו. ההתרגשות הייתה גדולה ותוכנית ההתנדבות החלה.
בשבועות הראשונים אנו לומדים את השפה הנפאלית ושומעים הרצאות מעשירות על התרבות והדת ההינדית. מקיימים סיורים בעיר ובכפרים שבסביבתה וזוכים לביקורים של אנשים חשובים, כמו שגריר ישראל בקטמנדו, למשל. הנסיעה הנוכחית לכפר המרוחק הייתה שונה לחלוטין מכל מה שעברנו עד עתה.

לפני שיצאנו להרפתקה הזו אמרו לנו שאנו הולכים לשהות חמישה ימים באחד הכפרים בהרים שבין קטמנדו לפוקרה. המטרה היא ללמוד על חייהם של הכפריים, ללמוד מה צורכיהם ובמה נוכל לעזור. הבחירה בכפר מרוחק, עם נגישות קשה, הייתה בחירה טובה. זה אמור להמחיש לנו דרך הרגליים את הקשיים בפניהם עומדים הכפריים.
לפני היציאה אמרו שהדרך לכפר נחלקת לשניים: נסיעה באוטובוס מקומי שאורכת כשלוש שעות ועוד שלוש שעות של הליכה עד הכפר. יצאנו בשבע וחצי בבוקר והגענו אל ביתו של מקונדה, האיש מן הכפר, שהוביל אותנו כל הדרך, רק בשש בערב. כמעט אחת עשרה שעות, מתוכן ארבע שעות-חמש נסיעה וכל השאר הליכה קשה.
כשמקונדה אמר שההליכה אמורה לקחת כשלוש שעות, הוא חישב כנראה את הזמן לפי שעת הליכה של עז הרים, לא של בני אדם. הוא עצמו טען שהוא עושה את הדרך הזו בשעה וחצי.
המסע התחיל בכביש הטבעת שליד פארק בודהה, בשכונת סוואימבו, השכונה שלנו. עלינו על אוטובוס מקומי וחלק גדול מהחבר'ה טיפסו אל הגג. אני תפסתי מקום ליד החלון בתוך האוטובוס, על ספסל מרופד שראה ימים טובים הרבה יותר כשהאוטובוס הזה יוצר, לפני כעשרים שנה. כל פיסת מתכת באוטובוס הרעוע רעדה וחרקה, עם כל מהמורה בכביש. וכאלה היו רבות. בכל עצירה איימו ברגיו החלודים לסיים סוף סוף את התפקיד שיועד להם ביום הרחוק ההוא, כשעוד היו נוצצים וחדשים. אבל כל זה לא הפריע לנהג ולעוזריו להעלות עוד ועוד בני אדם על הגרוטאה הנוסעת וכאשר הוא עצר בתחנה, ולמטה המתינו כעשרים איש להיכנס פנימה, תהיתי היכן עוד אפשר להכניס כאן אפילו סיכה אחת. ובכל זאת הנמצאים בפנים צמצמו עצמם עוד ועוד וכאילו יש לאוטובוס הזה גמישות מיוחדת, כל עשרים האיש נקלטו בו ולא נודע כי באו אל קירבו. התמונה חזרה על עצמה בכל תחנה בדרך. עוד עשרים איש ועוד עשרים.

 

החבר'ה על גג האוטובוס

האוטובוס חרק והוציא עשן מחניק ולקח לו שעה שלמה לצאת מן העיר בפקקים של קטמנדו. מרחבי שדות אורז ירוקים, הרים גבוהים באופק וכפרים קטנים המרפדים את מדרונות ההרים חלפו על פנינו כשעזבנו את העיר. הכביש הבינעירוני שבו נסענו הוא אחד הכבישים המרכזיים בנפאל, המחברים בין שני המקומות המתוירים ביותר במדינה.
לאחר כשלוש שעות ירד האוטובוס מדרך המלך והחל לעשות דרכו בשבילי עפר מלאי אבנים ובורות. הוא קרטע מצד לצד עם עשרות נוסעיו שהצטופפו בתוכו, על הגג, מחוץ לדלת ועל הסולם העולה לגג. בכל פעם שנטה על צדו הימני, והוא עשה זאת הרבה כי נסע לעיתים עם שני הגלגלים הימניים בתוך תעלת הביוב לצד הדרך, חשבתי שעוד שנייה אחת הוא מתהפך וניסיתי לחשב למי יש יותר סיכויים לצאת חי מהתהפכות כזו. לאלה היושבים בתוך האוטובוס, או לאלה היושבים על הגג.
המסקנה הייתה שכל עוד הוא נוסע כשמימינו ההר, הסיכויים שכולם ייצאו בחיים די גבוהים, כי לא היה הרבה מקום להתהפך, אבל כשנסע במקום פתוח, הסכנה גברה ובכל פעם שנטה כך ימינה קפץ לי הלב. רוחב השביל היה כרוחב האוטובוס ולאורך הדרך חשבתי מה יקרה אם מכונית תבוא ממול. בעודי מהרהרת בכך צצה לה, לא סתם מכונית, אלא משאית.
הנהג שלנו עצר. חשב כמה שניות והחל נוסע לאחור. עד לאן? חזרה אל הכביש, מרחק של כחצי שעת נסיעה? אבל לא, במקום מסוים הוא נצמד אל ההר והמשאית עברה לאט, לאט כמה סנטימטרים מהחלונות שלנו מצד אחד ומהתהום מהצד השני.
ככל שחלף הזמן והנסיעה נמשכה, היה חם, מסריח וצפוף בתוך האוטובוס ואני חשבתי מתי כבר נרד ממנו ונתחיל בהליכה באוויר הצח. לא ידעתי שכל גופי עוד יתגעגע לישיבה הצפופה הזו.
הנסיעה הגיעה לקיצה בנקודה מסוימת, בה עבר גשר כבלים ארוך מעל לנהר, כמו אלה שרואים הרבה בתמונות פרסומת על נפאל. גשר מתנדנד בגובה עצום, שהנהר וסלעיו הענקיים מתחתיו נראים כגמדים. ירדנו מהאוטובוס ועברנו על פני הגשר לצד השני של הנהר. בתחילת הדרך עוד סחבתי את התרמיל שלי על הגב, אבל עד מהרה מסרתי אותו לכמה מהבחורים החסונים והצעירים שנמצאים בקבוצה שלנו. אחרי הכל, יש לי פריבילגיות, אני המבוגרת בין כל חברי הקבוצה, זקנת השבט.

ההליכה ברגל, שאמורה הייתה להמשך שלוש שעות, נמשכה כשש שעות. עם הרבה הפסקות, שאני בעיקר יזמתי, כי ככל שהתקדמנו, הרגשתי את עצמותיי חורקות עם כל צעד וחשתי שעוד רגע הן מתפרקות ואני נמרחת על הדרך כמו מריונטה שמישהו עזב את החוטים המחזיקים אותה.
בעליות הלכתי עקב בצד אגודל, כדי לשלוט בנשימה והיו עליות רבות וארוכות, למרות שמקונדה הבטיח שיש רק אחת או שתיים. במחצית השעה האחרונה כמעט ונשברתי. רציתי להתיישב על האדמה ולהגיד – עד כאן, אני לא יכולה יותר, אבל ידעתי שאין לי ברירה. עוד מעט ירד הערב וההליכה בשבילי העזים, שרוחבם, ברוב המקרים, אינו עולה על רוחבו של אדם ממוצע, כשתהום עמוקה משמאל, לא תהיה נעימה, בלשון המעטה. בעיקר בחשכה מוחלטת וללא פנסים. הפנס שלי היה בתרמיל שנלקח על ידי אחד החבר'ה הרחק קדימה ונעלם מהעין. אז המשכתי והמשכתי, כשאני גוררת רגל כואבת אחר רגל כואבת וחשבתי עד כמה כוח הרצון יכול להניע אותנו קדימה ועד כמה אנו לא יודעים מהו הגבול של כוח הסבל שלנו.
בתום העלייה האחרונה וכשהייתי בטוחה שצרותי הסתיימו, הלכנו בתוך שדה אורז. למי שלא יודע, שדות אורז מלאים מים. הם כעין בריכות לא עמוקות שבהן שותלים את האורז. את הבריכות תוחמים "גדרות" נמוכות, בגובה שבין עשרים לחמישים סנטימטרים. רוחבן בערך כרוחב נעל ממוצעת, טיפה יותר. הליכה על גדת שדה אורז, כשהיא בוצית והגדות היו כאלה, היא סכנת נפשות של ממש. בעיקר כשהשדות נמצאים לא במישור אחד, אלא בטרסות. אתה, כהולך על חבל דק, משתדל לא ליפול, בעיקר לטרסה התחתונה, הנמצאת כשני מטרים, שלושה מטרים מתחת.
פעם אחת החלקתי והתיישבתי על ה"גדר" הבוצית כשרגל אחת שקעה בשדה הגבוה יותר והרגל השנייה היטלטלה מעל לשדה הנמוך. הנזק, במקרה זה, הסתכם במכנסיים מלאי בוץ.
הליכה כזו, במשך עשר דקות, גורמת לך לסחרחורת, כי אתה צריך להקפיד כל הזמן לשמור על שיווי משקל ולהסתכל אך ורק למטה, לראות היכן תניח את הרגל בצעד הבא.
כשהגענו לשולי הכפר והחושך החל לרדת, היו מי שאמרו שכדי להגיע לביתו של מקונדה, שם התכנסו כולם, צריך לעלות עוד קצת, כי הכפר בנוי על צלע ההר. בשלב זה אני נעצרתי, הסתכלתי בחרדה על השביל התלול המוביל מעלה וכמעט פרצתי בבכי. זהו, עד כאן. לא יכולה יותר, התעקשתי. אז כמו במקסם שווא, צץ מעבר לשביל צדדי אחד החבר'ה שהלכו לפנינו ואמר – לא, לא צריך לעלות. בואו לכאן בשביל הזה. הלכנו עוד כמה צעדים והגענו. צנחתי על גדר אבנים וישבתי שם, עד שאמרו לי שזה בסדר, כאן אני נשארת, בביתו של מקונדה. שאר החבר'ה חולקו בבתים אחרים בכפר, גם כאלה הנמצאים במרחק עלייה של עוד כמחצית השעה. מקונדה הצביע על החדר שלי – בדיוק ממול למקום שבו ישבתי, רק עוד שני צעדים וזהו. אזרתי כוחות, עברתי את שני הצעדים כשקריאותיהם של החבר'ה הצעירים מלוות אותי: "כל הכבוד לך", "אימא שלי לא הייתה עושה את זה". השעה הייתה שש בערב, בערך. צנחתי על המיטה, ממנה, כאמור, לא קמתי, אלא לאחר כשתים עשרה שעות.

הבית של מקונדה

המשך בפרק הבא