Category Archives: יומן מסע מהודו

פרק סיום לסיפור מסע בהודו

זה עתה חזרתי ממסע של שלושה חודשים בהודו. מסע רוחני, שבעקבותיו כתבתי ספר, רומן על אשה שיוצאת להודו, בעקבות סיומה הטראומטי של מערכת יחסים שהייתה לה. היא יוצאת "לחפש את עצמה" ומוצאת הרבה תשובות לשאלות שהטרידו אותה. המסע הרוחני הופך בסופו של דבר למסע פנימה לתוך עצמה.
הספר נכתב במשך כחודשיים בהיותי בהודו ועתה הוא בהליכי הוצאה לאור. זו הסיבה שהפסקתי את הכתיבה באתר, מאחר וריכזתי את כל הכוחות הנפשיים והיצירתיים בכתיבת הספר.
במהלך שהותי בהודו קיבלתי פניות רבות מקוראי האתר והבטחתי לכתוב לפחות פרק סיום. הפרק הזה יהיה קובץ של תמונות שצילמתי בדרך. את החוויות עצמן תמצאו בספר, שאני מקווה שייצא לאור בקרוב.

 

בתחילת הדרך עברתי קורס בבודהיזם במכון רוט בבודגאיה. זהו גן המכון ואחד מפסלי בודהה בגן

זהו הנוף הירוק הנשקף מגג מטבח מכון רוט אל שדות האורז שמסביב. באווירה פסטורלית זו שהיתי במשך שלושה שבועות

נשים וילדים כפריים באיזור ביהאר אותם צילמתי בעת סיור עם המרפאה הניידת של המכון

פסל ענק של בודהה בעיירה בודגאייה, מקום בו מאמינים הבודהיסטים שבודהה זכה להארה תחת עץ הבודהי

תחבורה מקובלת בעיר כלכתה, אחת הערים הקשות ביותר לעיכול בהודו. ריקשה אותה מוביל אדם בריצה ברחובות העיר

בעיר כלכתה חיים מיליוני אנשים ברחוב. אוכלים, מתרחצים, ישנים.

אחד המקומות הקדושים ביותר להינדים, המקדש בטירובאנאמאלאי וברקע הר ארונצ'לה, הלינגם (אבר המין) של האל שיווה

זוהי הכניסה לאשרם של אושו בפונה, שמזמן כבר לא נקרא אשרם אלא מרכז מדיטציות בינלאומי. מקום יקר וממוסחר שהפך את הרוחניות לעסק

בשבועיים האחרונים ביליתי במכון היוגה בעיירה לונבלה, מקום בו קיבלתי טיפולי פאנצ'קארמה, סדרת טיפולים לניקוי הגוף מרעלים, על פי תורת האיורוודה, תורת הרפואה ההודית. זהו גן המכון.

כך נראה קרון רכבת של חברת הרכבות ההודית, לא מחלקה ראשונה

מרישיקש לוורנסי, שתי ערים קדושות

רישיקש היא מקום שאליו אני מוכנה לחזור תמיד. עיר נעימה, קרובה יחסית לדלהי (חמש שעות נסיעה ברכבת), בעלת מוקדי עניין המתחדשים כל הזמן. עיר שבה אפשר לשבת שעות במקום אחד, לדוגמא בכניסה ללקשמן ג'ולה, אחד מגשרי הנהר, ולהביט באלפי עולי הרגל העוברים ושבים, על מטלטליהם הרבים, בגדיהם הצבעוניים והאווירה החגיגית האופפת אותם. אפשר ללכת לראות את פוג'ת הערב, הארטי פוג'ה – טקס האש, המתקיים על גדות הגנגס ליד גשר אחר – גשר הראם ג'ולה. הארטי פוג'ה ברישיקש מרשים מאוד. עשרות אנשים מתקבצים על הגאהט – המדרגות היורדות אל המים. הכהנים לבושי הכתום ותלמידיהם נערכים על המדרגות ופוצחים בשירת תפילה, מדליקים את האש, מעבירים אותה מאחד לשני ולאחר מכן בתוך הקהל ומברכים את כולם. הפוג'ה נערכת בשעת ערב, קצת לפני השקיעה והגנגס הופך כולו כתום. כשמתחיל להחשיך שולחים אנשים בקהל אל המים סירות קטנטנות עשויות מעלי בננה ובהן מנחה לנהר – ממתקים, פרח, נר קטן אותו מדליקים לפני שמניחים על פני המים והנהר נדלק בעשרות אורות קטנים שטים עם הזרם המהיר.
הלכנו לשם, נהנינו מהטקס ולאחר מכן, בדרכנו חזרה אל הגשר, מצאנו באחת מהמסעדות המקומיות המטגנות "חטיפים" הודיים שונים – מעדן בלתי רגיל: כיסונים מטוגנים מבצק פריך, ממולאים בתפוחים, צימוקים וקינמון, חידוש מעניין למבחר המטוגנים שאנו רגילים לאכול בכל דוכן בדרך.

ורנסי – על גדות הגנגס – מכבסים, מתרחצים, זורקים את אפר המתים ושותים את המים

 

התוכנית הייתה לשהות כמה ימים ברישיקש, לנוח קצת מהמסע המפרך למקורות הגנגס, ולהמשיך ברכבת לילה לוורנסי (18 שעות), עיר קדושה נוספת שאליה רצינו מאוד להגיע. מאחר ואני יודעת שכרטיסים לרכבת צריך להזמין מראש, פנינו מיד עם הגיענו לרישיקש לסוכנות הנסיעות שליד הסוויס בנדרי קוטג' וביקשנו לרכוש כרטיסים. כעבור שעות אחדות הודיע לנו הסוכן שלא ניתן למצוא מקומות פנויים ברכבות לוורנסי למשך השבועיים הקרובים. מדוע? "יש לנו פסטיבל", אמר האיש ואני ידעתי שאפסו כל התקוות. "פסטיבל" הוא כינוי לימי חג, חגיגות או חופשות שהודו משופעת בהם. נראה לי שמחצית מימות השנה הם "פסטיבלים" בהודו ואלה הימים בהם הודו נמצאת על גלגלים, בעיקר על גלגלי הרכבת ואין להשיג מקומות פנויים, לעיתים שבועות רבים מראש.
לא ידענו מה לעשות. הברירה היחידה שעמדה לרשותנו היא לקחת שוב מכונית עם נהג ולעבור את הדרך הזו ביומיים שלושה, כי אי אפשר לעשות זאת ביום אחד.
חשבנו ושקלנו והגענו למסקנה שאם כבר אז אולי ננצל את המצב לראות עוד כמה מקומות בדרך. ומה יש בדרך? יש את אגרה (והטאג' מאהאל) ויש את קג'וראהו (והמקדשים עם הפסלים האירוטיים). המחיר לשלושת הימים ו-1300 הקילומטרים הוא – כ-350 דולר, ברכב לא ממוזג.
בשש בבוקר ביום המיועד, התייצבנו בפתח הגסט האוס וחיכינו לנהג. שש ורבע, שש וחצי, רבע לשבע, שבע. לא מכונית ולא נהג. הערנו את האחראי על הסוכנות וביקשנו לדעת מה הבעיה. טלפונים רצו לכל הכיוונים וההסבר שהניבו: בבוקר התגלתה תקלה ברכב והנהג נסע אתו למכונאי. חיכינו ארבע שעות עד שהרכב הגיע לבסוף וכפיצוי קיבלנו מזגן לכל הנסיעה. ההטבה עלתה לסוכן כשלושת אלפים רופי ואני סוף סוף קיבלתי הזדמנות להבין מה ההבדל בין לנסוע עם מזגן בהודו ובלעדיו. עד עתה, בכל פעם ששכרתי רכב, ויתרתי על המזגן מטעמי חסכון, אבל מסתבר שבדרכים בהודו, שבחלקים רבים מהם הכביש הופך לדרך עפר לעיתים קרובות, המזגן הוא ההגנה היחידה מפני האבק הרב שנושמים מבעד לחלונות פתוחים, שלא לדבר על העשן שפולטים המשאיות והאוטובוסים היישר לתוך הריאות שלך, כשהם עוברים על פני חלונות הרכב.
שלושת ימי הנסיעה היו קשים, רוב הזמן שהינו בתוך המכונית, מתגלגלים בדרכים לא דרכים, כאלה שאמורות להיות "היי ווויי" הודי, הפכו מדי פעם לשבילים מאובקים מלאי אבנים קטנות, כשבשולי הדרך מתנהלים להם לאיטם רכבים חקלאיים, שוורים רתומים לעגלות, אופניים והולכי רגל.

האיי וויי – ה"כביש המהיר" ההודי הופך לדרך עפר

 

לעיר אגרה הגענו בשעת לילה מאוחרת. ידענו שזו עיר מסוכנת, שאנשיה הם מן התחמנים הגדולים ביותר בהודו (הסיפור על הרעלת המזון המסופר ב"לונלי פלנט", מבהיר היטב את אופיים של אנשי אגרה. מסופר שם שרופאי העיר ומסעדניה עשו יד אחת כדי להרוויח כסף מתיירים. המסעדנים הרעילו את האוכל שהגישו לתיירים והרופאים טיפלו ובדמי הטיפול התחלקו אלה וגם אלה, עד שחברות הביטוח עלו על הסיפור).
כשהמכונית נכנסה לתחומי העיר והנהג התמים שלנו עצר כדי לשאול על אזור הטאג' בו רצינו למצוא חדר, נטפלו אלינו כמה "סוכני מלונות" ולא רצו להרפות. כשאמרנו לנהג להמשיך בנסיעה הם השיגו אופנוע ורדפו אחרינו כשהם מנסים לפתות אותנו תוך כדי נסיעה, מבעד לחלונות הרכב. פתאום עצר הנהג בצד ואמר שיש לו פנצ'ר בגלגל. הם נעצרו לידינו ואנו היינו בטוחים שהפנצ'ר הזה לא היה מקרי ויש סבירות גבוהה שהם גרמו אותו. זה לא היה נעים לשבת בצד הדרך בעיר חשוכה, כשהנהג עסוק בהחלפת גלגל ושני נוכלים מנסים לעבוד עלינו.
לבסוף מצאנו חדר סביר ומוקדם בבוקר יצאנו לראות את הטאג' (כשלי זו הפעם השנייה וכמו שאמרתי – ראיתי את הטאג' פעמיים יותר מדי). בפעם הראשונה ראיתי אותו לפני כחמש שנים, בביקורי הראשון בהודו. אז נסעתי עם "טיול מאורגן" של יום מדלהי לאגרה וכשהגענו לטאג' לא היו מים בבריכות בהן אמור הבניין להשתקף, הוא נראה מאובק ולא שווה את 960 הרופי ששילמתי אז כדי לראותו.
הפעם היו מים בבריכות, אבל הם היו עכורים כל כך וההתרשמות שלי מהמקום נשארה כשהייתה – אל תבזבזו ימי טיול ו-750 רופי דמי כניסה, חבל על הזמן. הטאג' נראה טוב יותר בתמונות.

הטאג' – יותר יפה בתמונות

 

מיד עם תום הסיור יצאנו שוב לדרכים. ורק בשעת לילה מאוחרת הצלחנו להגיע לעיירת המקדשים האירוטיים קאג'וראהו. די מהר מצאנו מלון סביר שהומלץ בלונלי פלנט ואת המקדשים יצאנו לראות עם בוקר. גם כאן הייתה אכזבה מסוימת. אולי זה נעוץ באיך אתה מדמיין לך את מה שאתה הולך לראות. אני חשבתי על מקדשים רבים המצויים אחד ליד השני, שהפסלים האירוטיים המאפיינים אותם בולטים מאוד. בפועל ישנם שניים שלושה אתרים מרוחקים אחד מהשני. באתר המרכזי ישנם כמה מקדשים ובאתרים המרוחקים מקדש אחד בכל אתר. המקדשים דומים מאוד לאלו שראיתי בדרום הודו בהאליביד ובוולור הסמוכים לעיר מייסור. מקדשים יפים ומרשימים, אבל מי שמחפש סצינות אירוטיות יצטרך לחפש אותן היטב, כי הסצינות האירוטיות המפוסלות כאן נחבאות או בגבהים או בתוך נישות בין פסלים המתארים סצינות תמימות לחלוטין.

קאג'וראהו – סצינה אירוטית נחבאת בגובה המקדש

 

היום השלישי לנסיעה הארוכה הזו הסתיים בוורנסי. העיר השוכנת על גדות הגנגס, שכאן הוא מזוהם ברמות שאינן מומלצות לאנשים מהמערב. ורנסי היא אחת הערים הקדושות ביותר להינדים. הם מאמינים שמי שנפטר ונשרף כאן ואפרו מפוזר אל תוך הגנגס במקום הזה, יגיע עד מהרה לנירוונה ולא יחזור יותר להתגלגל בגוף ולא יסבול יותר את חיי העולם הזה. אי לכך רבים הם החולים והגוססים המגיעים לכאן כדי למות בעיר הזו ולהישרף בה. זוהי עיר קשה לעיכול ועל כן לא מומלץ להגיע אליה בתחילת הביקור בהודו. אני קראתי לה פעם "הודו בתרכיז", כי כאן הלכלוך מלוכלך יותר, הרעש גדול יותר, זיהום האוויר רב יותר, הפרות שמנות יותר והחום והלחות מתישים יותר מאשר בכל מקום בהודו. הטקסים על הגנגס מרשימים ביותר והמראות של גאהט השריפה, בה נשרפות בכל יום כ-300 גופות, הם מראות מזעזעים ביותר, החובטים בך היישר בבטן. אתה יושב בסירה מול הגאהט ואתה נגעל ומזדעזע מהפשטות והיומיומיות בהם מתבצעות פעולות השריפה: מביאים את הגופה על אלונקה מקושטת, טובלים אותה יחד עם האלונקה במי הגנגס הנושקים למדרגות הגאהט ואז מונחת הגופה על המדרגות ומחכה שם לתורה להישרף. כשמתפנה מוקד שריפה, עורמים את העצים, מניחים את הגופה, מבצעים את הטקסים והברכות ומציתים אותה. לוקח לגופה אחת להישרף במשך שעות ארוכות, לכן, לא תמיד יש לעובדים במקום, בני כת הטמאים, סבלנות רבה מדי לחכות שכל הגופה תישרף והם מתחילים לטאטא את השיירים אל תוך הגנגס כשהכלבים הרבים במקום רודפים אחרי העצמות המפוחמות ומכרסמים בהן.

מלון דיויה בורנסי – אי של שפיות

 

כן, זוהי ורנסי. על כן, טוב תעשו אם כמונו, תמצאו לכם מלון הגון, כדי שיהיה לכם מקום מפלט סביר מהתופת שבחוץ. אנו מצאנו ממש במזל את מלון דיוויה, ליד מלון חיפה על האסי גאהט – אחת הגאהטות השקטות והנעימות של ורנסי (נו, בסדר, יחסית). המלון הוא מלון חדש, בן שנה בלבד ויש בו צוות נחמד, מסעדה נעימה עם אוכל טעים, חדרים נקיים, מגבות, סבון, נייר טוואלט, לובי מזמין ויפה, וחזית מרשימה מאוד. ממש הרגשתי לרגע קצת אירופה.

המסע למקורות הגנגס

עכשיו, כשאני יושבת לי לבטח בחדרי המפנק, במלון היפהפה שגילינו בוורנסי, העיר השוכנת לגדות הנהר הקדוש להינדים – הגנגס, מסתכלת בתמונות מהמסע המפרך שעשינו אל מקורות נביעתו של הנהר הזה, אני לא מאמינה איזו דרך ארוכה זו הייתה, מכל הבחינות, פיזית ונפשית. עלינו אליו, אל הקרחון ממנו הוא נובע בשצף קצף, צח, נקי, מימיו קפואים והגענו אתו עד כאן, בזרימה איטית, מזוהם, כשכל סנטימטר מעוקב ממנו מכיל מיליון וחצי קוליפורמים ועדיין הוא נחשב לקדוש, מטהר ונחשק בעיני מיליוני בני אדם.
הדרך ארוכה הייתה ורבה וגם קשה. צפון מדינת אוטראנצ'אל, בה מצויים מקורות הגנגס הוא אזור יפהפה, אבל אינו קל לטיול. הממשלה המקומית של המדינה, האמורה לדאוג לתשתיות הכבישים שלה, אינה נותנת, כנראה, עדיפות ראשונה לאזור הזה ולאחר כל עונת מונסונים, נעלמים כבישי ההרים המפותלים תחת מפולות אבנים, נפערים בהם בורות רבים והמעבר הופך אפשרי רק לרכבי שטח ולעיתים גם לא להם.
אנו, כאמור, החלטנו לא לעשות את הדרך בתחבורה ציבורית, הכוללת בדרך כלל אוטובוסים עמוסים, מרוטים ורעועים, שראו לפני שנים רבות ימים טובים יותר, או שירות ג'יפים, שאל תוך שבעת מקומות הישיבה בהם, דוחסים הנהגים 12 ויותר אנשים (מבלי להתחשב בהיקף הירכיים שלהם), היושבים איש על רעהו, גם אם זו הפעם הראשונה בחייהם שהם נפגשים (למרות שגם את כל אלה חווינו בסופו של דבר בדרך חזרה, לאחר ששחררנו את מיסטר נגי בגנגוטרי, אבל על כך – מאוחר יותר).
לקחנו את מיסטר נגי מדלהי, עם מכונית ה"טאטא אינדיקה" שלו, נסענו אתו דרך רישיקש ויצאנו למסע אל ההרים. שני לקחים כדאי ללמוד ממסענו, כדי לשפר את התנאים: אל תקחו "טאטא אינדיקה" למסע הזה, למרות שהייתי שמחה מאוד לנסוע במכונית המקסימה הזו בכבישי ארצנו. קחו ג'יפ ואל תקמצו בעניין המזגן. זה עולה יותר, אבל שווה כל רופי. המזגן חשוב בנסיעה הזו, לא משום שיהיה לכם כל כך חם, אלא כדי לחסוך את האבק הרב שכל רכב עובר ישלח אל ריאותיכם.
לאחר שעזבנו את בדרינאת, אחת מארבע ה"מקורות", התחלנו לרדת חזרה בדרך בה הגענו, כדי לעשות עיקוף ולהגיע לגנגוטרי, הנמצאת במרחק אווירי לא רב מבדרינאת – אילו אפשר היה לחצות את ההימלאיה במקומות האלה. את המרחק מבדרינאת לגנגוטרי עברנו בשלושה ימי נסיעה מלאים, כשאנו נאלצים לישון בדרך בעיירות אליהן הגענו, לעיתים בשעת ערב מאוחרת. אבל לא המטרה הייתה העיקר כאן, הדרך סיפקה מראות שאי אפשר היה שלא לעצור ולצלם, לחוות ולהנות מהם. החל מנופים, שקשה לתאר את יופיים במילים ועד בני אדם, נשים, ילדים וגברים, שפגשנו באמצע חייהם, באמצע עיסוקיהם – חתונה, הליכה לבית הספר, הליכה לשוק המקומי עם סל על הגב, ועבודה יומיומית, כמו סחיבת ערמות קש הנראות כאילו הולכות מעצמן על גבי רגליה של אשה המבצבצות מתחת.
העצירות בדרך לא היו תמיד מרצוננו, או תלויות בנו ולא תמיד לצורך אכילה במסעדת דרכים או מנוחה. לעיתים הן קרו בגלל עבודות בכביש, מפולות סלעים, סגירת קטע של כביש למעבר בשעות מסוימות והפיכתו לחד סיטרי, מסיבה שאינה ברורה לנו, מעבר של עדרי כבשים החוסמים את הדרך, פנצ'ר, שבזכותו הכרנו חבורת נשים הודיות עליזות על אם הדרך, שחיכו גם הן אצל הפנצ'ר מאכר שיתקן את רכבן ועוד.

 

מחכות אצל הפנצ'ר מאכר

הרבה פעמים שואלים אותי, איך יתכן שדרך בת 100 ק"מ בהודו לוקחת כ-7 שעות? אז אלה הן חלק מהסיבות והן קורות לעיתים קרובות מאוד.
לגנגוטרי הגענו, לא לפני שעצרנו בדרך בעיירה גנגנני, המפורסמת במעיינות החמים שלה, בהם טבלנו. כששמעתי על גנגנני לפני זמן רב, דמיינתי לי מקום בטבע, בריכות מים מינרליים הנובעים מתוך האדמה, מקום בו ארצה להישאר ימים ושבועות, אבל בפועל, המקום די מאכזב. כששהינו בעיירה גובינדגהאט ליד בדרינאת, ממנה התכוונו לעלות לעמק הפרחים, פגשנו זוג ישראלים בני גילנו שהגבר ביניהם מטייל רבות בהודו. הוא המליץ מאוד על גנגנני וסיפר כי הוא "נתקע" שם שלושה שבועות, עובדה שהוסיפה דלק לדמיוננו המשתולל על אודות המקום. (אגב, הזוג הזה המליץ לנו שלא לעלות לעמק הפרחים וטען שמסע קשה כזה צריך לעשות ביומיים ולא ביום אחד כמו שהתכוונו. אנו שמענו לעצתם וויתרנו הפעם על העמק ואנו לא מצטערים על כך. (הסיבות בהמשך). 

עירום בגנגנני

גנגנני היא עיירונת קטנה וחמודה, עם נוף עוצר נשימה של העמק וההרים. עוצרים ברחוב הראשי שלה, מול העלייה למעיינות החמים. עולים במדרגות תלולות אל רחוב נוסף ושם מוצאים בריכה אחת פתוחה בה מתרחצים הגברים ובריכה סגורה עם שער ברזל – לנשים, המתרחצות בעירום. אפשר להשקיף על הבריכה מכל חלון בבתים הנמצאים גבוה יותר, אבל לי זה לא הפריע במיוחד. היה נחמד, אבל לא יותר מאשר טבילה אחת ולהמשיך הלאה, למרות שאני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי בעניין זה.
גנגוטרי העיירה נמצאת כשלוש שעות נסיעה מגנגנני, זהו, סוף דרכנו עם מיסטר נגי. הוא נרגש, אנחנו נרגשים, נפרדים ממנו והוא מתרגש עוד יותר כשהוא רואה את הטיפ השמן שקיבל. הפרידה מהנהג משאירה אצלי תחושה של הקלה וחופש, לא עוד מישהו שצריך להיות תלויים בו, למרות כל היתרונות הטמונים בו.

מיסט נגי והטאטא אינדיקה

 

אנו מוצאים, מתוך מבחר צנוע ביותר, גסט האוס המשקיף אל נוף נפלא של נהר שוצף וצלע הר ירוקה, אבל מוטב להסתכל החוצה מאשר פנימה לתוך החדר. החדר מבאיש מלכלוך, הסדינים לא הוחלפו מאז נבנה המקום, השירותים לא ראו חומר ניקוי מאז הותקנו פה ואפילו שקע חשמלי אין בנמצא, כך שאני לא יכולה לכתוב על המחשב במהלך שהותי כאן.
לאחר מחצית היום ולילה אחד במקום, בהם עשינו היכרות עם העיירה בת הרחוב הראשי המלא חנויות ומזכיר קצת את מקלוד גאנג' ליד דרמסלה, החלטנו ש"לוקחים" את הטרק אל הגומוק – עשרים קילומטרים (כל כיוון) של הליכה, רכיבה על פרדות והגעה אל המקורות האמיתיים של הגנגס, המקום ממנו נובעים המים הקפואים בדרכם הארוכה אל מפרץ בנגל. המסע הזה אורך יומיים, כאשר במהלכו לנים בעמק גבוה, במרחק של כמה קילומטרים מהגומוק.
לאחר משא ומתן מייגע עם בעלי הפרדות יצאנו לדרך, ישובים על גבי האוכף, כשאני שוכחת לחלוטין את החוויות המזעזעות שעברתי במדבר תאר ברג'סטאן לפני כשלוש שנים, ברוכבי במשך יומיים על גמל. אולי פשוט חשבתי שפרדה זה לא גמל ורכיבה עליה תהיה פשוטה יותר? השעות הבאות הוכיחו לי עד כמה טעיתי וכאבי הישבן שנמשכו ימים רבים לאחר מכן, הזכירו לי זאת בכל פעם מחדש.
ההתחלה הייתה נפלאה. פוסעים בשביל צר במעלה ההר, מצד אחד צלע הר, מצד שני תהום עמוקה מאוד שבסופה מים רבים – נהר הבהגירטי, המתחבר בדרכו לאלקנדדה ולעוד יובלים של הגנגס בשמותיהם השונים, היוצרים את הגנגס, בסופו של דבר.
היו כמה רגעים נפלאים של אוויר צח, שמש חמימה ויופי של טבע מסביב, עד שהפרדה שלי החליטה שהיא רעבה וצריכה חטיף בדרך וגרוע מזה – שהחטיף נמצא על שפת התהום. הבהמה השפילה את ראשה כדי ללחך את העשב ואני נטיתי בצורה מסוכנת למדי לכיוון התהום, כשבראשי עוברות תמונות כיצד אני מתרסקת אל הסלע הקרוב, ממנו ממשיכה הלאה אל האבנים הגדולות שם מתחת ויכולתי אפילו להרגיש את קרירותם של המים, בסופו של דבר, מנחמת את הפצעים שצברתי בדרך אל גן עדן. כל מה שיכולתי לעשות הוא לצעוק: "אמא, אמא" והסייס, שבאותו רגע הייתי מוכנה לאמץ לי אותו לאם, מיהר אל הפרדה העקשנית ובקריאות "לוהי, לוהי, קוץ' קוץ'", הניא אותה מכוונותיה הנלוזות לאכול דווקא את השיח הצהבהב הצומח בחלק התהומי של הדרך. היא המשיכה בדרכה, מסתכלת עלי בעיניים רעות, כיצד הפרעתי לארוחתה, וחטפה מכאן ומשם בצד השני של השביל, כאילו היא אומרת לי: אוקיי, עכשיו נצחת, אבל עוד ניפגש בהמשך…
ובהחלט נפגשנו, חוץ מהפעמים שאני סרבתי לעלות עליה והחלטתי לעשות את הדרך ברגל, בעיקר בירידות. כי צריך לדעת, שהפרדה, לא חשוב לה מה בדיוק מונח לה על הגב, אם זה יצור אנוש חי, או ערימת חציר, היא אגואיסטית, חושבת רק על עצמה וכשהיא צריכה לחצות מים רבים זורמים, או לרדת בירידה תלולה מלאת אבנים גדולות, היא פשוט מדלגת לה כפי שנוח לה, מבלי לחשוב שבאותה הזדמנות היא מנערת אותי מעל גבה. אז בכל פעם שהיא עשתה את הצעדים הללו בזהירות, עודדתי אותה וליטפתי את צווארה, כדי שתדע שיש תמורה למאמציה, כך שעד סוף הדרך הפכנו לכמעט ידידות.
אבל עד סוף המסע יש לי עוד שעות רבות ולילה הזוי להעביר באשראם שבעמק הגבוה והקפוא, על הרצפה המרופדת שמיכות ומתחת לערימת שמיכות נוספת, ללא ארוחת ערב, כי כל מה שרציתי הוא לתת מנוח לגוף הכואב כולו.
אם היו שואלים אותי אם הייתי עושה זאת שוב, הייתי עונה שכן, כי כך חשבתי באחת החניות בדרך. כל כמה קילומטרים לאורך הדרך אל הגומוק ממוקמות חושות עשויות בדים ופלסטיק, מרופדות במזרנים, ובעליהן מבשלים צ'אי חם ואטריות העשויות מ"מנה חמה" תוצרת הודו. בכל חושה כזו עוצרים ונחים ובדרך כלל נזרקים היישר מגב הפרדה אל המזרון בחושה, חסרי אונים ורצון לחיות, שוכבים שם עד שהסייסים מזרזים אותנו להמשיך. כששכבתי באחת החושות האלה חשבתי לעצמי: איפה היית רוצה להיות עכשיו יותר מכל – כאן, או בבית? והתשובה החד משמעית הייתה – כאן.
כי "כאן" זה אמר – נוף בראשיתי של פסגות מושלגות שהולכות ומתקרבות אליך ככל שאתה מתקרב אליהן, אוויר חסר חמצן אולי (כי הגובה הוא מעל 4000 מטר) , אבל צח ונקי ובהיר, מדרונות ההרים הנמוכים יותר מנוקדים בשיחים אדומים וצהובים וההרים הגבוהים צחיחים וראשיהם מעוטרים לבן. למטה, בסוף התהום זורם הנהר בין סלעי ענק לבנים ועגולים והתחושה היא של חוויה חד פעמית, שלאחר מכן תישאר שנים בזכרונך, אז התוצאה בהחלט שווה את המאמץ.

טרק גומוק – מה שרואים משם…

 

וזה שווה את המאמץ, גם אם בסופו של דבר הגומוק, המכונה "פי הפרה", המקום ממנו נובע הגנגס והמטרה שלשמה הגענו לכאן, אינו מצדיק את הדרך, כי מה שרואים שם אינו מרשים במיוחד, אבל הדרך לשם היא העיקר ועליה אסור לוותר.
יש העושים את הדרך כולה ברגל, מבלי להעזר בפרדות, אבל זה קשה, בעיקר למי שיש קשיי נשימה ואינו צעיר במיוחד. האוויר הדליל בחמצן בגבהים, גם אם כבר התרגלת אליו, כי עלית לשם בהדרגה, עדיין מקשה על הנשימה וכל מאמץ מגביר את הקושי. השיעול הנובע מהאבק הרב שספגנו בדרך וגם מהאבק שעושים הפרדות והאנשים ההולכים בשביל, גם הוא אינו מקל. אבל אם אתם צעירים, בריאים, בעלי כושר גופני טוב, הרבה יותר קל יהיה לכם לעשות את הדרך לגומוק ברגל.
ואני שמחה שלא עשינו את "עמק הפרחים" ליד בדרינאת, משום שאם היינו מתנסים במסע פרדות כזה פעם אחת, אני לא יודעת אם הייתי עושה זאת שוב בהפרש כל כך קצר של זמן.
יום נוסף בגנגטורי למנוחה ואנו בדרכנו חזרה לרישיקש, שם נשהה כמה ימים, נצפה בטקסים על הגנגס וננוח בפינוק של ה"בנדרי סוויס קוטג'", קומפלקס של גסט האוסים, בתי קפה ואינטרנט, המקל על חייך בהודו.
אבל הדרך לרישיקש, שהייתה אמורה להמשך שעות רבות עוד התארכה יותר. כאשר ויתרנו על מיסטר נגי, ידענו שנצטרך לעשותה בתחבורה הציבורית, אז התחלנו באוטובוס שאמור היה לנסוע מגנגוטרי לאוטרקאשי כחמש שעות, משם היינו אמורים לקחת אוטובוס נוסף לרישיקש. לאחר כשעתיים של ירידה בכביש/שביל אבנים, שהיא דרך המלך מגנגוטרי לאוטרקאשי, נעצר האוטובוס בתוך שיירה של כמה כלי רכב. מה קורה? שואלים ומקבלים תשובה: אי אפשר להמשיך כי סלע גדול התדרדר אל הכביש וחסם אותו (עכשיו אני מבינה את פחדיו של מיסטר נגי שכל הזמן הסתכל אל צד ההר לראות אם לא נופלות עליו אבנים וחשבתי שהוא פרנואיד קצת).
יורדים מהאוטובוס והולכים לראות מה קורה. סלע ענק חסם את הכביש. אפשר לעבור ברגל ואולי בקטנוע, אבל שום רכב לא יזוז מכאן עד שיבואו כלים כבדים ויפנו את הסלע ואומרים לנו שזה יכול לקחת יום שלם ואנו כבר רואים איך יום נגרע מתוכנית הטיול שלנו. נוסעי האוטובוס והרכבים האחרים יוצאים מהרכבים, מתיישבים בצידי הדרך, מול הנוף שמילים לא יכולות לתאר, מוציאים אוכל, פירות, חטיפים וממתקים. עושים פיקניק. אני מתחברת לנגן שלי ושומעת מוסיקה ישראלית, מוסיקה לועזית, שירים שבזמנו ליקטתי לי. שומעת את להקת בון ג'ובי עם Its my life ושמחה שאלו הם חיי ושאני יודעת לחיות אותם. שומעת את you think that I cant live whithout your love של מדונה וחושבת שאף אחד לא יגרום לי לא לחיות את חיי רק בגלל שהפסיק לאהוב אותי. שומעת את שירו של חיים משה "את כבר לא איתי" וחושבת על אלה שהייתי אתם ומקווה שהם מצטערים כמו חיים משה, שאני כבר לא. נערות הודיות מביטות בי בסקרנות, תוהות על האוזניות הצמודות והחיוך המרוח על פניי.

קש על רגליים נשיות

 

כעבור שעה תזוזה. מסתבר שהאוטובוס מחליט לחזור לגנגוטרי. הנהג מציע לנו לקחת את חפצינו, לעבור רגלית לצד השני של הסלע ולנסות למצוא רכב שייקח אותנו לאוטרקאשי. אנו עושים כעצתו ועוברים את המכשול. בדרך אנו רואים פועלים עולים לכיוון הסלע עם מכושים, אתים ופטישים. הזוי קצת, לא? אנו מחפשים רכב, מוצאים נהג ג'יפ שמוכן לעשות חלק מהדרך, נוסעים אתו, מגיעים לאיזו עיירה, לוקחים ג'יפ נוסף וכעבור שעות ארוכות מגיעים לאוטרקאשי, שהיא עדיין בתחילת הדרך לרישיקש. משם מחפשים ומוצאים עוד ג'יפ, משלמים לו יותר כדי שיקח פחות אנשים, כדי שיהיה לנו יותר נוח ולא יישבו לנו על הברכיים. מתרווחים בספסל האמצעי ומגיעים לרישיקש בשעת לילה מאוחרת. תם המסע הגדול למקורות הגנגס.

הודו עדיין מחכה לי

המאוורר המסתובב קרוב לתקרה, משתיק את הרעשים המגיעים מבחוץ ומפזר לי לתוך השערות את הברחשים שהצליחו להסתנן לחדר, למרות הרשתות המכסות את החלונות. החיות הקטנות מקשטות את הסדין בנקודות שחורות קטנטנות, מתאבדות ברווחים שבין מקשי המחשב הנייד ומטיילות על המסך המואר שלו.
החדר בגסט האוס אליו נכנסנו בשעת ערב דומה לכל החדרים, בכל הגסט האוסים ברחבי הודו, ואינו מסגיר את מיקומו – בעיירה קטנה, שכוחת אל, בשם רודרפראיאג במדינת אוטראנצ'ל שבצפון הודו. דומה – זה אומר רצפת בטון אפורה, קירות שצבעם מוסתר תחת מעטה כבד של לכלוך, מיטה כפולה רחבה עם מזרנים דקים וסדינים שכאשר אתה מבקש להחליף אותם, כי הם נראים לך משומשים, אומר לך בעל הבית כי אתה יכול להפוך אותם וזה יהיה בסדר.

ילדה נושאת תינוק

זהו בסך הכל היום השני שלנו בהודו ונראה כאילו הגענו לכאן לפני כחודש. זה התחיל במסע ארוך ומייגע בצומת כפר שמריהו, שם נאספנו אל האוטובוס המפנק שהעמידה לרשותנו חברת פליי איסט. החברה מפעילה דיל נסיעות זול ומשתלם למזרח, אשר לוקח אותך באוטובוס לעמאן שבירדן, משם אתה עולה על טיסת גולף אייר לבחריין, ממתין חמש, שש, שבע שעות בנמל התעופה בין שייחים סעודים ונשותיהם עטויות הרעלות השחורות, משוחח עם ערביות בתלבושת מסורתית מאבו דאבי, ועם כמה חבר'ה שהולכים לעבוד שם ומוצאם בשטחים בישראל וכשאתה מתבונן במקרה בכרטיס הטיסה שלך, אתה מגלה שבעצם כתוב בו שארץ המוצא שלך היא – פלשתין. מה זו פשרה קטנה על שמה של המולדת שלך, לעומת חסכון של כמה ירוקים?
הדיל של פליי איסט הוא דיל לא רע, באמת, אני לא אומרת את זה בציניות. אם לחוצים בכסף, אבל לא בזמן, ואם המתנה ממושכת בשדות תעופה היא אחד התחביבים הנסתרים שלכם – לכו על זה. נסיעה שיכולה להסתכם בכחמש שעות טיסה, נמשכת כ-24 שעות, אבל אתם מספיקים לראות קצת את שכנתנו ירדן מבעד לחלונות האוטובוס בתחילת הדרך ובהמשכה להציץ מבעד לחלונות הדיוטי פרי המפואר על שדה התעופה של בחריין, אחת ממדינות המפרץ ואפילו לראות קצת ממנה מהאוויר והכי חשוב – להחשב להרפתקנים ואמיצים, כשכל אחד אומר לכם שהשתגעתם לגמרי, כי אתם נוסעים דרך מדינה מוסלמית עוינת, אבל אתם מחייכים בידענות ובסיפוק – הרי חסכתם את מחירו של כמעט כרטיס טיסה נוסף.
אז הגענו לדלהי סחוטים והרוסים, אבל הגענו, ואפילו עם עוד כ-400 דולר בכיס (החסכון מהכרטיס). משם מהרנו למיין באזאר, כדי לבדוק אפשרות להמשך הנסיעה עוד באותו יום לכיוון רישיקש (כן, פשוט השתגענו לגמרי).
טוב, אולי לא לגמרי, כי בסופו של דבר החלטנו לא לנסוע ברכבת, אלא להתפנק ולקחת מכונית פלוס נהג ולטייל אתו בחלק מהמסלול שתכננו לערי המקדשים הבנויות סמוך למקורות הנהרות הקדושים להינדים באוטראנצ'ל. בדקנו מחירים, ומבלי להתקלח, מלבד התרעננות קלה בשירותים של בית חב"ד בהארי ראמה (גסט האוס ידוע לישראלים במיין באזאר, דלהי), העמסנו את תיקינו על המכונית ויצאנו לדרך לכיוון רישיקש.
כשהגענו אליה עם רדת החשיכה (כן, אחרי 36 שעות בדרכים – מצומת כפר שמריהו היישר לרישיקש) התעקשתי למצוא את הגסט האוס הבנוי מעל לגנגס, ואשר המרפסת שלו מסורגת בגלל הקופים המסתננים לחדרים לגנוב אוכל. טרטרתי קצת את הנהג, אבל מצאתי, ושוב, מבלי להתקלח, רק זרקנו את התיקים בחדר, מיהרנו ל"ג'רמן באקרי", שמעל ללקשמן ג'ולה, המקום עם האוכל הנפלא ביותר בעיר ועם הנוף הבלתי נשכח של הגשר והמקדשים ברקע שלו. רק כאן, לאחר שהתרווחתי בכסא העץ, נשמתי נשימה עמוקה מהאוויר המבושם של עיר הקודש רישיקש, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. זהו, פעם שביעית בהודו והפעם לשלושה חודשים, שאני יודעת היכן אני מתחילה אותם, אבל בהחלט לא יודעת היכן הם יסתיימו.

 

הדשא של אולי ירוק יותר

מאחר והאיזור אליו בחרנו לנסוע הפעם אחרי צאתנו את רישיקש אינו מתויר במיוחד, אי אפשר למצוא בעיירות הקטנות בהן אנחנו עוברים אוכל מערבי, בוודאי שלא תפריטים בעברית, כמו בכמה מקומות בהודו ומחשב עם אינטרנט הוא מחזה נדיר. אז מתרגלים לאכול אוכל הודי חריף, לנסות לרענן את ההינדי הנשכחת שלמדתי פעם בקורס של חודש ממורה פרטי, ולוותר על אינטרנט יומיומי כמו שהייתי רגילה בעבר. זו הסיבה גם שהפרקים באתר יהיו נדירים יותר ויכללו בכל פעם יותר חוויות וימים מאשר בעבר.

 

אנשים נחמדים באמצע הדרך

מרישיקש יצאנו עם בוקר עם מיסטר נגי הנהג, שתמורת פחות מ-300 דולר לשבעה ימים, כולל דלק, לקח את תפקידו ברצינות תהומית ושיחק כנהגם של מהארג'ות: פותח דלתות, סוגר דלתות, נושא מזוודות, מתנדב לחפש מקום לאכול, רץ לבדוק גסט האוסים ועוד. היעד שקבענו להגיע אליו בתוך היומיים הבאים הוא עיירת המקדש הצפונית באדרינת, כשבדרך אנו מתכוונים לעבור בעמק אלקננדה, בו זורם נהר האלקננדה ומתחבר בסופו של דבר לגנגס הקדוש.
אם הייתם כבר בכל העולם וראיתם את המקומות שתמיד אמרתם עליהם שהם הכי הכי, זהו הזמן לקפוץ לעמק אלקננדה, כי אז תגלו שיש עוד מקומות "הכי" שעוד לא ראיתם. עמק קסום, הרים גבוהים ירוקים, מעליהם פסגות לבנות נישאות ברוב הוד. עמוק בתוך הערוץ זורם לו בעוצמה רבה נהר האלקננדה, המתחיל אי שם בהרי ההימלאיה ובדרכו מתחבר לנהרות נוספים הניזונים ממי השלגים הנמסים, ומתחברים בסופו של דבר לנהר הקדוש מכולם – הגנגס.
הדרך הנושאת אותנו אל אחד ממקורות הנהר היא דרך המלך העוברת מרישיקש לבדרינאת. בדרך הזו נוסעת כל התחבורה של האיזור, משאיות, אוטובוסים, רכבים פרטיים. אבל כשהדרך הופכת מהר מאוד לשביל אבנים, בורות ואבק, אתה תוהה אם לא נקלעת לשביל צדדי של טרק המיועד לרכבי ארבע על ארבע בלבד. ה"טאטא אינדיקה" הקטנטנה הנהוגה בידי מיסטר נגי מפלסת את דרכה בין אבנים ומי מפלים הזורמים על הקרקע ומרשימה מאוד בביצועיה, אבל אבק הדרך הנישא מכלי הרכב הכבדים החולפים על פנינו בקולות צפירה רמים, נכנס אל תוך הריאות, האוזניים, הפה, הבגדים והנשמה וגורם לי לשיעול מטריד במשך ימים.

 

המקדש בבדרינאת

לבדרינאת הגענו בשעת ערב מאוחרת. הגסט האוס היחיד שהציע חדרים סבירים היה זה של ה"גברמנט", כלומר, הממשלה, ונראה שלבחור המשגיח על המקום לא בדיוק מותר היה לתת לנו לשהות שם, אבל אנחנו היינו עייפים וחנוקים מן הדרך הארוכה, ולא אכפת היה לנו אם הוא מנסה להרוויח קצת כסף "מהצד", מבלי שהממונים עליו ידעו למי הוא משכיר חדרים, העיקר שיהיה לנו היכן לישון. ככל שחלפו השעות והתקרבו הפסגות המושלגות, כך הלך וגבר הקור והחדר הממשלתי שקיבלנו נראה מחסה מתאים וחמים.
הבוקר הצח והשמשי גילה לנו את יופייה של בדרינאת, ואת המקדש שלשמו נבנתה העיירה. מקדש צבעוני ותוסס שעולי רגל הינדים מגיעים אליו לפחות פעם בחיים, כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל למקומות הקדושים. הם טובלים בבריכות הטרמליות הצמודות למקדש, עולים יחפים עם מנחות צלחות העלים העמוסות קוקוסים, ממתקים ופרחים אל המקדש, מקבלים את הברכה מהפנדיט (הכהן) המקומי ויורדים גאים ועטורי טיקה אדומה על המצח במדרגות המובילות אל הגשר העובר מעל האלקננדה. בקצה הגשר חיכינו להם, מצוידים במצלמות והנצחנו את הטיפוסים הצבעוניים והמוזרים שעברו בו.

 

עמק אלקננדה

את הלילה הבא בילינו בעיר הקרובה ג'ושימת (במרחק של כארבע שעות), כאשר לפני כן עוד עלינו לכפר מאנא, מעל בדרינת, על גבול הודו-סין, כפר של תושבים הנראים כמו טיבטים. הסתובבנו ביניהם ושימחנו אותם עם צילומי הוידאו ומצלמת הסטילס הדיגיטלית שצילמנו אותם. מג'ושימת עלינו למחרת לאתר הסקי ההודי – אולי, ברכבל הנוסע במשך כעשרים דקות עד חצי שעה, נסיעה חווייתית המגלה בכל דקה של עלייה עוד ועוד מהפסגות המושלגות של ההימלאיה הסובבים את אתר הסקי. למעלה, בגובה של כארבעת אלפים וחמש מאות מטרים, כשאני נושמת בקושי רב, מחוסר חמצן, השתרעתי על הדשא הטבעי שצמח כאן וספגתי את כל האנרגיה לה הייתי זקוקה – במגע ישיר עם האדמה הקרירה.
על המשך הדרך, הנסיעה ההזויה לגנגוטרי והטרק לגומוק – כעשרים קילומטרים של רכיבה על פרדות והליכה בשביל הפרדות הצר התלוי מעל התהום – בפעם הבאה.

גואה: כל מה שאני רוצה

הערה: פרק זה פורסם ביום 14.2.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו השישי  מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3214850,00.html

 

פאלולים – הבית שלפני הנסיעה הביתה

לגימה אחת ממיץ האבטיח האדום, המתוק והקר, תוך התבוננות מעבר לסככת הקש, המצלה מפני השמש החזקה, לעבר הים הכחול, המלחך בגלים רכים את החול והתחושה המיידית שאופפת אותי היא: הגעתי הביתה. חוף פאלולים בגואה הוא כמו בית בשבילי. עוד קודם, כשהצלחתי לקבל את החדר שבו התגוררתי לפני שנה, בגסט האוס שמאחורי המסעדה שעל החוף, צהלתי משמחה, כמו ילדה קטנה, וסיפרתי לבחור שפתח לי את הדלת כי אני מרגישה בבית. הוא חייך בחמימות, כי זכר אותי מאז ואפילו שאל מדוע הפעם אני לבד ואיפה הן שותפותי לטיול מהשנה שעברה.
מאוחר יותר ישבתי במסעדה הפונה אל הים והתבוננתי בחוף האהוב, שכל השבועות שעברו עלי בהודו התאוויתי אליו והשוויתי כל חוף וכל פיסת ים שפגשתי בדרך, באופן לא הוגן למדי, לחוף הזה הרחב והארוך, המסתיים באי קטן הסוגר עליו בצד אחד וסלעים גדולים ושחורים תוחמים אותו בצידו השני.

החוף הרחב של פאלולים

אי אפשר להסביר למה מקום אחד אהוב עליך יותר מהשני. לעיתים קרובות זו החברה שאיתה בילית את ימיך לראשונה באותו מקום ולפעמים אולי יש בו צירוף של דברים שבשבילך הם גן עדן ובשביל האחרים לא. כבר אמרתי על פאלולים בשנה שעברה שהוא גן עדן בשבילי, ולא שיניתי את דעתי, למרות שבכל זאת, משהו השתנה כאן במהלך הזמן שחלף.
פגשתי בפאלולים ישראלים שהיו במקום לפני שנים והם מספרים עד כמה השתנה החוף. היו כאן, בעבר רק מסעדות בודדות, חנות אחת או שתיים וכמה גסט האוסים פזורים והיום לא נשארה פיסת חוף בתולית. ביתני קש ומסעדות ממלאים את כל השטח המוצל שבין הדקלים והים. אם משווים את פאלולים לחוף מוזאפילנאגאד ליד קנור שבקרלה, רואים מה יקרה, אולי, למוזפילנאגאד בעוד כמה שנים. אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה, כדברי השיר, לא לגבי פאלולים. ובשבילי אם הוא יישאר כמו שהוא עכשיו, הוא עדיין יהיה גן עדן.

ביתנים חדשים בחוף פאלולים

מיד כשהגעתי לכאן ירדה עלי מין שלווה שכזו. לא רציתי כלום, רק לצאת אל החוף, לטייל ליד המים לעת שקיעה, או בשעת בוקר מוקדמת. לנשום עמוק את אוויר הים המלוח, להיכנס אל המים המזמינים, השקטים כמו בריכה או אמבטיה, שמין זוהר עולה מהם לאחר שקיעת השמש והם הופכים לכסופים וחלקים. לעצום את העיניים בלילה, לפני השינה, ולהקשיב לגלים ולקרקור העורבים. לאכול ארוחת בוקר מצוינת באחת המסעדות אל מול הים, וארוחת ערב באחת מאלה הפזורות לאורך הרחוב הראשי, סתם כך, כדי לשנות. אפשר למצוא כאן אוכל ברמת גורמה מכל העולם – איטלקי וצרפתי וסיני והודי כמובן, ומאכלי ים בלי כתובת, אבל בגיוון מושלם, ואפילו אוכל אורגני וכל אלה במחצית ממחירם של כוס קפה ועוגה בבית הקפה השכונתי שלנו.

מפרצון קטן בין הסלעים. עוד יש מקומות שקטים בפאלולים

וכך עוברים להם הימים (הקצבתי לפאלולים שבוע) וכבר אני שזופה וכבר טיילתי לכל אורכו של החוף וראיתי עד כמה התמלאו החללים שהיו בשנה שעברה בין הביתנים ונוספו עוד מסעדות וביתני קש ואפילו יותר סירות דייגים יש מבשנה שעברה ואולי אלה הן הסירות המציעות סיורים לראות דולפינים וטיול לאי הפרפר ובעליהן רודפים אחר כל עובר ושב על החוף ומציעים "בטרפליי איילנד, מאדאם?", ועוד מעט זה יסתיים והיום אני כבר צריכה לעשות "קונפירמישיין" לטיסה שלי לארץ, מה שאומר שהנה זה בא ועוד טיול אחד בהודו הולך ומסתיים לו ובפעם הבאה לאן? 

שקיעה, אחת מיני רבות, בפאלולים

שלושה ימים בגן עדן

הערה: פרק זה פורסם ביום 7.2.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו החמישי  מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3211730,00.html

 

פאראסוראם אקספרס

ממרפסת החדר בחוף אנג'ונה בגואה, בשעה שבע בבוקר, הכל נראה אחרת. יש כאן שתי שורות של ביתנים, עם חדרים די מעופשים, אבל עם חצר חיצונית נהדרת ובחזיתה מסעדה המשקיפה אל הים. אל החצר עולות מדרגות שלרגליהן מגיע הים בשעות הלילה, וביום הוא נסוג לכדי עשרים מטרים אחורה, כשהוא מגלה סלעים חומים משוננים. השמש זרחה כבר, אבל היא עוד לא מורגשת על החוף וצינה של בוקר תופסת אותי כשאני יורדת לשבת על סלע, יחד עם כלבי החוף ולהתבונן במים ב"בריכות" הקטנות שיצרו הסלעים, ובסרטנים בצבע החול, המתרוצצים בתוך הבריכות. הכלבה שאימצה אותי דורשת עוד ועוד ליטופים וכדי למצוא חן היא משתכשכת לה בתוך הבריכה הקטנה ומרימה אלי עיניים משועשעות ונבונות כאומרת: איך אני?

שקיעה באנג'ונה

הודו של גואה היא הודו מרוככת, שונה לחלוטין מכל מקום בתת היבשת ובשבילי היא מציינת את סוף הטיול. זה המקום לנוח. כאן יש אוכל טוב ושירותי תיירות נוחים. הגואנים הם אנשים, שעיסוק של שנים בענף התיירות המשגשג, הפך אותם כבר מזמן למערביים ומי שמחפש את הודו האמיתית, אין לו הרבה מה לעשות כאן. את הודו ההיא השארנו מאחורינו במדוראי בעיקר, אבל גם באלפי, קוצ'ין, קניאקומרי ורוב המקומות מהם הגענו לכאן, למובלעת המערבית.
את הודו האמיתית, על מנהגיה הזרים לנו כל כך, פגשנו לדוגמא ברכבת ה"אקספרס" שהביאה אותנו מקוצ'ין לקנור.
"פאראסוראם אקספרס" הוא שמה של הרכבת והיא נוסעת בין העיר טריוונדרום, בירת מדינת קרלה, הנמצאת בדרום המדינה, עד לעיר מנגלור הצפונית, השייכת למדינת קרנטקה. נסענו בה שבע שעות למרחק של כ-300 ק"מ. השם "אקספרס", שצורף לשמו של הקו הזה הוא שם מקרי, שאינו משקף דבר. "פאראסוראם אקספרס" עוצרת בכל תחנה וכפר בדרך ואת השם היפה הזה נתנו לה, כנראה, בשביל ההרגשה הטובה של הנוסעים.
כשרכשנו את כרטיסי הרכבת, שבוע קודם לכן, בתחנה המרכזית של ארנקולאם (שהוא החלק החדש של העיר קוצ'ין) ביקשנו מחלקת AC. לא מיזוג האוויר הוא שהיה משאת נפשנו, אלא העובדה שמחלקות ה-AC הן בדרך כלל מחלקות סגורות, טובות יותר משאר קרונות הרכבת. במחלקות אלו נוסע קהל שנעים לך לשבת איתו שעות, אבל נעימות זו וקוץ בה. ברגע שבחרת במחלקת AC הנכספת, אתה צריך להצטייד בסוודר עבה וצעיף חם, למרות החום והלחות בחוץ, שכן כאן אתה עלול לקפוא למוות. במקרה האחרון לקח לי שבוע ימים לרפא את הנזלת שחטפתי שם.
"פאראסוראם אקספרס" הגיעה באיחור "קל" של 25 דקות והקהל שהצטבר בעשר הדקות האחרונות לפני בואה גרם לי לתהות, מהיכן יודעים המקומיים שהרכבת אמורה לאחר? האם יש להם חושים מיוחדים לעניין, או שמקור אינפורמציה עלום מספק להם מידע שאינו זמין לנו? אין לי עד עתה תשובה לכך.
מצאנו די בקלות את מקומנו ברכבת, למרות שהסבלים שאני שוכרת בדרך כלל, כדי שינחו אותי למקומות הנכונים, היו עסוקים בהעמסת סחורות בקצה הרחוק של המסילה ואיש מהם לא היה פנוי עבור הנוסעים. אחד ממנהלי התחנה, לובש את מדיו וחובש כובעו בגאווה רבה, התנדב להראות לנו את הקרון. היה זה קרון מושבים, כמו במטוס ומקומותינו היו תפוסים על ידי נוסעים שעלו לפנינו. הם ביקשו בנימוס רב שנרשה להם להישאר שם, כי הם רוצים לשבת יחד ותחת זאת נשב במקומם, שהיה שורה אחת קודם. הסכמנו, כמובן, מה זה משנה?
ישבנו בשורה בת שלושה מושבים והנחנו במושב האמצעי את התיקים הגדולים, אבל עד מהרה הובהר לנו שהקרון הזה הולך להיות עמוס כל כך, שנצטרך להוריד את התיקים למקום שבו אנו מניחים את רגלינו (כי אי אפשר היה להעמיסם על המדף, הקצר והקטן מדי והמעבר היה מספיק רחב לגודלו של איש הודי קטן, לכן גם הוא לא היה אופציה מתאימה). בתחנה הבאה עלתה בחורה הודית צעירה, בג'ינס וחולצת בד קלילה ואמרה שהאמצע הוא מקומה. שמחנו, כי היא הייתה כל כך עדינה וקטנה וכמעט לא מורגשת על המושב.

צבעוניות של מכנסי הדייגים לילדים בדוכן באנג'ונה

 עד מהרה התפתחה שיחה ערה בינה לבינינו. היא סיפרה שהיא עובדת במנגלור, כאחראית על כמה סניפי דואר. היא אקדמאית, שעברה לא מכבר את המבחנים הקשים של שירות המדינה ההודי והיא גאה בכך מאוד. היא דיברה ודיברה והרצתה על הינדואיזם וכלכלה ומצבה של מדינת קרלה כמדינה שאין בה, שלא כמו במדינות אחרות בהודו, השקעות זרות, בשל העובדה, אולי, שזו מדינה הנשלטת על ידי מפלגה קומוניסטית. לכן, אמרה, רבים מתושביה עוזבים אותה כדי לעבוד במדינות המפרץ, שם הם מרוויחים לא רע בכלל. היא גילתה בקיאות במצב הפוליטי בישראל, התעניינה בשלומו של ראש הממשלה, שאלה שאלות קשות.
היא הייתה בבירור בחורה מאוד אינטיליגנטית. האנגלית שבפיה הייתה מעולה, הלבוש שלה היה מערבי לחלוטין וכל גינוניה כאלה. כשהגיעה שעת ארוחת הצהרים והבחורה הזמינה את מנת האורז שלה מהאיש המספק ארוחות ברכבת, לא יכולנו לגרוע את עינינו מתנועותיה.
לאט היא הרימה את מכסה נייר האלומיניום מעל הצלחת המלבנית החד פעמית והגדולה, העשויה מקליפת עץ. מתחת לנייר התגלה הר של אורז לבן ועליו כמה שקיות ניילון. בכל אחת מהן רוטב כלשהו, בצבע אחר. הבחורה פתחה את כל אחת משקיות הניילון והניחה אותה בצד. לבסוף לקחה אחת מהן, זרתה מעט רוטב על אחת מפינותיו של הר האורז, מוללה באצבעותיה את הפינה, הפכה ומוללה שוב, אספה באצבעותיה את האורז המעורב באותו רוטב והכניסה לפיה. כשנגמר הרוטב משקית אחת שפכה מהשקית השנייה ושוב ערבבה באצבעות, מוללה, פוררה, לשה ואספה והכניסה לפיה. הבטנו בה מרותקות. ראינו אמנם בחודש האחרון רבים מבני קרלה וטמיל נאדו האוכלים בידיהם, אבל משום מה, לא ציפינו לזה מאותה בחורה, שכל מנהגיה מערביים. בשלב מסוים שאלה אותה אליס אם זה לא מפריע לה שאחר כך היא תישאר עם ידיים דביקות בגרגרי אורז ומה אם לא יהיו מים לרחוץ את הידיים. הבחורה רק חייכה ואמרה: אין שום בעיה, אני אנגב אותן…

מראה מהמסעדה של הגסט האוס אל חוף אנג'ונה

 

מונאר: שדות תה לנצח

הערה: פרק זה פורסם ביום 31.1.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו הרביעי  מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3207651,00.html

נימוסים הודים ואחווה ישראלית

כשירדתי בשעת בוקר מוקדמת לבדי בשביל המוביל מהגסט האוס "גרין וויו" במונאר לעבר דוכני התה שעל הכביש שמעתי מאחורי קולות צחוק מצטלצלים. הבטתי אחורה וראיתי במעלה השביל קבוצת נשים הודיות עומדות מצחקקות ומביטות בי, בעודי מנסה לדלג מעל נחלי המים שזרמו על השביל, ככל הנראה מי ביוב. לרגע הייתי נבוכה. אולי משהו לא בסדר איתי? בדקתי את החולצה, אולי לבשתי אותה הפוך, את המכנסיים, השיער… לא, הכל בסדר. ואז שאלתי את עצמי: מה אני בעצם מתפלאת? הרי אתמול בערב, במסעדה נחמדה במיין באזאר של מונאר ישבה לידינו משפחה מורחבת של הודים. הגברים ישבו בשולחן שלפנינו ולא הקדישו לנו תשומת לב רבה והנשים שישבו עם ילדיהן בשולחן לצידנו לא הפסיקו להסתכל בנו ולצחקק, צחוקים שבשלב מסוים גרמו לתחושה של אי נעימות, בלשון המעטה.

ישראלים במסעדה

לא בדיוק ברור מה כל כך מצחיק אותם. האם זה הלבוש שלנו? הרי אנו לובשות מכנסיים פשוטים וחולצת טריקו רגילה לגמרי, כאלו שהן רואות הן בטלוויזיה בביתן והן אצל התיירים הרבים הפוקדים את הודו. אם כבר לצחוק, אז לנו יש הרבה יותר סיבות לעשות זאת. קחו למשל את הגברים במדינות דרום הודו. בקרנטקה, קרלה וטמיל נאדו. הם הולכים עם חולצת צווארון ושרוולים מכופתרת היטב, אולם בחלק התחתון הם לובשים מעין מלבן בד, הנקרא דהוטי, המגיע להם עד הקרסוליים, מקיפים באמצעותו את המותניים ולאחר מכן מרימים את שולי הבד וקושרים למעלה כמו חיתול, כך שרגליהם עד מעל לברכיים עירומות לגמרי. הולכים כך לא רק העובדים בדרכים או בעלי דוכני התה. גם המלצר שלך יכול ללבוש את זה ואיש העסקים עם מכשיר הטלפון הנייד ותיק "ג'יימס בונד" הולך כך. זה לא מצחיק? אז מה, אנחנו צוחקים?

גברים בדהוטי, חיתול לבן כלבוש רשמי ומכובד וחיתול צבעוני לעבודה שחורה

מסתבר, שהילדותיות שלפעמים אני כל כך אוהבת אצל ההודים, יכולה לעלות על העצבים במקרים מסוימים. כמו ילדים שאין להם מעצורים והם יכולים להצביע על מישהו ברחוב ואפילו לצחוק למראהו, כך אנשים מבוגרים בהודו. אתה נוסע ברכבת והם יושבים מולך ונועצים מבטים ללא בושה במשך שעות ומתלחשים כמו חבורת גימנזיסטים. אתה עובר ברחוב וחבורת נשים מצביעה וצוחקת. אני זוכרת פעם שישבתי בריקשה גדולה, המכילה כתשעה נוסעים ומתפקדת כמונית שירות ברישיקש ומולי ישבו חמש נשים בנות גילאים שונים והן הצביעו עלי וצחקו ודיברו בשפתן, כשהצטרפתי לצחוקן שאלה אחת מהן אם אני מבינה הינדי. אמרתי שלא, והן נרגעו, לפחות הן יכולות לדבר עלי חופשי ואני לא אבין.

צעירה בפנג'בי וכובע בייסבול בתנוחה נונשלנטית

אם חבורת הנשים שישבה במסעדה במונאר הייתה יכולה לראות את עצמה בעינינו, הייתה לה סיבה טובה לגחך. הן היו לבושות חליפות פנג'בי צבעוניות ועל ראשן של הצעירות כובע בייסבול בצבע תואם לחליפה, חבוש כשהמצחייה שלו פונה הצידה בנונשלנטיות. הילדים הקטנים היו חבושים כובעי צמר מצחיקים עם פומפונים ועטופים בצעיפים ארוכים. למחרת בבוקר פגשנו את אותה משפחה, שהתגוררה בגסט האוס סמוך לשלנו, במסעדה שבה אכלנו ארוחת בוקר. אחת מבנות המשפחה, ילדה בת עשר בערך הייתה לבושה שמלת ערב שחורה ארוכה וסקסית, חשופת כתף אחת, עם רקמת זהב לכל אורכה. בנות המשפחה הנשואות היו מכוסות מכף רגל ועד ראש, כולל מטפחת שירדה כמעט עד לעיניים. את הפנטזיות שלהן על לבוש חושפני ונועז הן מנסות על בנותיהן הקטנות, להן עוד מותר.

שמלות "נועזות" לילדות קטנות

המבטים החודרניים שכל אדם מערבי חשוף להם בהודו, בעיקר בערים קטנות וכפרים, מציקים הרבה יותר כשאתה נמצא לבד ולא בחברת תיירים אחרים. לכן, די מקובל לראות, באזורים כאלה כיצד תייר מקדם בברכה ובחיוך כל תייר אחר שהוא רואה בדרך ולא חשוב מאיזו ארץ הוא, כאילו שניהם שייכים לאיזו כת שאדם מקומי לא מבין אותה.
לכן גם ברור מדוע צעירים ישראלים רבים, ולא רק הם, מעדיפים לטייל בחברותה. ערב אחד כאן במונאר פגשנו במסעדה שבה מתכנסים בדרך כלל הישראלים, חבורת צעירים שאינם מטיילים בעצם ביחד, אלא כל אחד לחוד. אם לכל תייר צרפתי, איטלקי או גרמני אומרים שלום, אז בוודאי כשפוגשים ישראלים. הצטרפנו לשולחנם, חלקנו חוויות ולמחרת, כשפגשנו אותם בלשכת התיירות הממשלתית מתארגנים לטיול בסביבות מונאר, שמחנו מאוד להצטרף אליהם ולא הצטערנו על כך אפילו לרגע. במשך יום שלם נסענו בחבורה עליזה מלאת שמחת חיים שהדביקה גם אותנו בשמחתה. היו שם לימור, יעל, אלינור, ארנון, ניב, יובל וארז, שבעה חבר'ה מקסימים שעשו לנו את היום.

מצטלמים בתוך מטעי התה