ארכיון קטגוריה: יומן מסע מהודו

באשראם של גנפטי במייסור – פרק מהספר "אהבה בזמן הודו"

כפות הרגליים של איילת הפכו מחוספסות וכואבות. היא נאלצת ללכת יחפה במשך שעות. כשהיא נכנסת לאולם התפילה, שרצפתו שיש מבריק, עד כדי כך, שכל האולם משתקף בו כמו בבריכת מים, רק אז הן נרגעות. הרצפה הקרירה והחלקה מלטפת את הפצעים שנגרמו מאבנים קטנטנות, עליהן דרכה.

איילת נמצאת עכשיו בעיר מייסור שבקרנטאקה, באשרם של גנפטי. כמה שעות לאחר שעזבה את טירובאנאמאלאי, הרגישה שהדברים הולכים להשתנות. הסימן הראשון, היה הקלות, השמורה לאלה שיש להם מזל יותר משכל, בה מצאה את האוטובוס מבנגלור למייסור. ואיזה אוטובוס זה היה. ברגע ההוא ידעה שהכל הולך להיות טוב, אחרת אי אפשר. מה שהיא לא ידעה הוא, שעד שיהיה ממש טוב, תצטרך לעבור עוד כמה עינויים קטנים בדרך.

ערב קודם ארזה את חפציה במלון בטירובאנאמאלאי. היא כל כך השתוקקה לעזוב כבר את העיר הזו. עם בוקר, מוקדם ככל שיכלה יצאה אל תחנת האוטובוס בטירובאנאמלאי, כדי לעלות על האוטובוס לבנגלור ומשם למייסור, היעד הבא שלה. היא עלתה על אוטובוס שנקרא כאן "ממשלתי", וזה אומר אוטובוס שעוצר בכל תחנה, נהג עם צופר שגורם עוד קצת נזק לעור התוף שבאוזניה, ועם רדיו בווליום שמתחרה בצופר. זה אומר נסיעה עצבנית ומעצבנת, כשכל חפציה מונחים עליה, כולל המזוודה, התרמיל ותיק המחשב ולידה עוד יושבת מישהי שזה בכלל לא מעניין אותה. אבל, כמו כל דבר רע, וגם טוב, הנסיעה הזו הסתיימה לבסוף.

היא ירדה מהאוטובוס בתחנה המרכזית של בנגלור והלכה לכיוון המשרדים כדי לשאול היכן עומד האוטובוס למייסור. מיד כשנכנסה לאזור האוטובוסים היוצאים, ראתה מבנה עם קופות. לידו חנה אוטובוס לבן מהודר, עם תא מטען פתוח. היא ניגשה לקופות ושאלה והקופאי הצביע על האוטובוס היפהפה שעמד שם ואמר לה: הנה זה. איש במדים לבנים, עם כותפות כחולות וסימנים רקומים בזהב על הכותפות, הכניס את המזוודה שלה לתא המטען. אני בהודו? שאלה את עצמה בפליאה וצבטה את עצמה שוב ושוב להיות בטוחה שאינה חולמת. היא קנתה כרטיס בקופה ועלתה. האוטובוס היה מפואר לפי כל סטנדרט, גם אירופאי. קרירות נעימה של מיזוג אוויר קידמה את פניה. על גב הכסא שלפניה, בתוך תא המיועד לו, היה מונח בקבוק מים מינרליים סגור וחתום, במיוחד בשבילה. מעליה מדף, עליו הניחה את התרמיל הקטן ותיק המחשב. לא עוד חפצים על הברכיים. הנהג, שהיה האיש בחליפה הלבנה, נראה כמו אדמירל בצי האמריקני. הוא התיישב ליד ההגה ובעדינות ניווט את דרכו אל מחוץ לתחנה. הוא הכניס למכשיר הווידאו סרט בדי.וי.די בווליום מאוד נמוך ורק באמת מי שהבין את השפה, יכול היה לקלוט מה נאמר.

הוא יצא מהעיר ובכל פעם שהיה צורך לצפור, עשה זאת בקלילות ולא לחץ על הצופר במשך דקות ארוכות, כמו הנהג הפראי של האוטובוס ה"ממשלתי". מצב הרוח של איילת נסק לשמיים. היא הסתכלה על בנגלור מבעד לשמשות הכהות של האוטובוס. זוהי אחת הערים המודרניות ביותר בהודו, מאחר ובה התמקמה תעשיית ההייטק המפותחת מאוד כאן. איילת חשבה: כך תראה הודו כולה בעוד עשר שנים. כשהיא תגיע להודו יחד עם הנכד המתוק שלה, תמצא ארץ מפותחת, עם שירותים מודרניים, עם יותר אנשים משכילים והרבה פחות עוני. היא הייתה בטוחה בכך.

איילת ראתה במקריות ובקלות שבה מצאה את האוטובוס הזה למייסור – אות. זהו, חשבה, מעתה הכל ישתנה לטובה. אני נוסעת לעיר נחמדה, אני מכירה אותה מאחת הפעמים שכבר הייתי בדרום הודו. מייסור היא עיר מאוד סימפטית, נעימה ומפותחת. היא משופעת בהרבה גנים, רחובות רחבים, ארמון מדהים, מקדשים יפהפיים. הייתה לה תחושה טובה.

ברגע שירדה מהאוטובוס מצאה נהג ריקשה נחמד שהוביל אותה אל האשרם. עוד סימן טוב. בדרך ראתה המון אדם סביב לונה פארק גדול והריקשאי סיפר שהיום יש פסטיבל במייסור וכאן חוגגים אותו.

כשהגיעו לפתח האשרם היא הייתה בהלם. בתוך גנים נפלאים של צמחים מכל הסוגים, ניצבו כמה מבנים מפוארים וגדולים, ביניהם מקדש האופייני לדרום הודו, עם פסלים צבעוניים לכל אורכו. הריקשה נכנסה מבעד לשער והובילה אותה עד למשרד האשרם. כאן נגמר המזל הטוב.

איילת נכנסה למשרד בחשש. היא סיפרה לפקיד שלפני שבועות ספורים שלחה אליהם מייל וביקשה להתגורר באשרם. "יש לך הדפסה של האישור ששלחנו לך?" שאל. איילת אמרה שלא, שלא הדפיסה, אבל קיבלתי מהם תשובה שהסוואמי (הגורו) של האשרם יהיה במקום בין תאריכים מסוימים ולכן כיוונה את בואה במיוחד לתאריכים הללו.

"אני צריך אישור בכתב", הודיע לה האיש. "תאלצי לישון היום בעיר ומחר לבוא לכאן. צריך לשאול את האחראי, או את זה ששלח לך את המייל והוא לא נמצא עכשיו".

איילת ראתה איך עולמה חרב עליה. היא בדרך כבר כמעט עשר שעות. אז עכשיו שוב להיגרר חזרה העירה, לחפש מלון. מנין לה איזה מלונות יש כאן, ובאיזה אזור? בכלל לא התכוננה לאפשרות כזו. לא חיפשה שמות של מלונות באינטרנט. היא ניסתה בכל כוחה לשכנע אותו. סיפרה לו שהיא מוכרחה להיות באשרם. המציאה תארים וסיבות. שום דבר לא הרשים אותו. הוא היה בשלו.

"גברת, אל תתעקשי. זה לא יעזור". בסופו של דבר התרכך ואמר שאם תצליח להביא עכשיו תדפיס של המייל שקיבלה מהם, אולי הוא יוכל לעשות משהו.

איפה יש אינטרנט כאן? שאלה.

"ליד השער", ענה לה.

היא הרכיבה על כתפה את התרמיל, על הכתף השנייה את תיק המחשב, גררה את המזוודה לאורך כל הדרך חזרה אל השער וזו הייתה דרך ארוכה. חיפשה את האינטרנט ומצאה איזו חנות עם זוג מקומיים שמוכר צרכי משרד, ויש להם גם מחשב אחד. הם אמרו שאין אינטרנט, שהוא לא מתחבר. כשראו את פרצופה המיואש ניסו בכל זאת, צלצלו לספק האינטרנט שלהם, עשו ריסטארט למחשב, ניסו שוב. "אין אינטרנט".

כמעט בכתה. אין לה כוח יותר. היא רוצה מקלחת ולנוח. השעה הייתה כבר כמעט שש בערב. איילת אמרה להם שאולי יתקשרו לאיש במשרד ויגידו לו שאין אינטרנט. אולי הוא ירחם עליה וייתן לה להישאר הלילה באשרם ולא יכריח אותה לנסוע העירה.

הם לא הבינו מה היא רוצה והיא ויתרה. גררה שוב את עצמה עם התיקים למשרד. כשהגיעה לשם אמרה לאיש: אין אינטרנט, מה לעשות?

אז הוא אמר, אולי כדי להיפטר ממנה: "תיכנסי למנהל, אולי הוא יאשר לך".

איילת נכנסה חדורת רוח קרב. המנהל חקר אותה כמו בשב"כ. "למה באת לכאן בכלל?" "איפה שמעת עלינו?" "מה המטרה שלך?" "מי את?" ותוך כדי חקירה הוא הודיע לה כל הזמן "שתדעי שאת ישנה היום בעיר". היא הצליחה לשכנע אותו לנסות להיכנס לדואר האלקטרוני שלה כדי לראות את המייל ששלחו לה. הוא הסכים לנסות ואפילו הצליח. אבל אחרי שקרא את המייל קבע: "זה לא אומר כלום. זה לא אומר שהאיש ששלח לך את זה אישר שתבואי. הוא רק נתן לך את לוח הזמנים של הסוואמי. תשמעי לי. סעי העירה ותחזרי מחר בשבע וחצי בבוקר, אפגיש אותך עם הסוואמי והוא יחליט".

איילת הבינה שזה סופי. ששום תחנונים לא יעזרו עוד. ביקשה שימליץ לה על מלון, כדי שיהיה לה מה להגיד לנהג הריקשה. הוא נתן לה פתק.

נהג הריקשה הוביל אותה למקום והיא חששה. המקום נראה מפואר, זה בטח עולה הון תועפות. מילא. אין לה כוח יותר. היא נכנסה ללובי מפואר, שאלה אם יש חדר. אמרו שכן. המחיר? 350 רופי. לא נורא. שלא כהרגלה בהודו, לא ביקשה לראות את החדר לפני ששילמה. מה כבר יכול להיות גרוע? המלון מבחוץ נראה מפואר, הלובי רחב ידיים ונראה גם הוא לא רע בכלל. אז עד כמה החדר יכול להיות גרוע? וחוץ מזה, זה רק ללילה אחד.

ואיך שטעתה. אלוהים אדירים. בחיים לא היה לה חדר כזה, בשום מקום בהודו.

אי אפשר היה לגעת בשום דבר. הלכלוך היה כל כך נורא. הקירות מטונפים, כאילו זה עתה מרחו אותם בצואה. גב המיטה – כנ"ל. הסדינים נראו מכובסים, אבל היו עליהם כתמים של שנים. השירותים – מעין הכלאה של שירותים הודים ושירותים מערביים. איך אפשר לתאר אותם? מי שמכיר שירותים הודיים, שיגביה אותם קצת בדמיונו, יוסיף להם מושב מוזר וזהו. אבל הם היו כל כך מלוכלכים, שרצתה להקיא. הברז במקלחת טפטף והרעיש, אי אפשר היה לסגור אותו. מה עושים?

משלימים. היא פרשה את הסדין מהבית על המיטה, עטפה את הכרית בציפית שלה, גלגלה את הסדין שהם נתנו לה להתכסות בו ושמה אותו בין הכרית לגב המיטה, שהכרית לא תיגע שם. היא לא יכלה להרדם. צוות המסעדה של המלון, הממוקמת מתחת לקומת החדרים, צרח ודיבר עד חצות, או בעצם, עד שאיילת פתחה את החלון וצרחה שעכשיו לילה ושישתקו כבר. היא הוציאה בצעקה הזו את כל התסכול שמלא אותה מאז נדחתה מהאשרם. לקח להם עוד איזה עשרים דקות עד שממש היה שקט. היא שכבה וחיכתה לבוקר, מתכננת מה תאמר לסוואמיג'י, איך תשוחח אתו. היא חשבה שזו תהיה שיחה אישית, לא תארה לעצמה איזו מין פגישה זו הולכת להיות.

למרות שלא ישנה כל הלילה, לא איבדה את האופטימיות. מוקדם בבוקר, עוד לפני שבע, ארזה הכל והשאירה בחדר. ירדה ולקחה ריקשה לאשרם. ישבה לפני המשרד, עד שהחלו להגיע העובדים והם הציעו לה ללכת לאולם התפילה, שם נמצא הסוואמי. המנהל יבוא גם הוא לשם, אמרו, כשיגיע לאשרם.

היא היססה. המנהל אמר לה לחכות כאן. מה היא תיעלם לו? ואם הוא יגיע ולא יראה אותה, יחשוב שלא באה ואחר כך יגיד לה שמאוחר מדי. אתמול הוא אמר שאחרי שמונה וחצי סוואמיג'י לא מקבל יותר אנשים, שתשתדל להקדים. לבסוף החליטה ללכת בכל זאת לאולם התפילה המפואר. היא ישבה שם וחיכתה.

היא מוכרחה להיות באשרם הזה. היא תתעקש. לא יעזור כלום. אשרם גנפטי סצ'יצ'ידננדה מתבסס רק על הסוואמי שלו – סרי גנפטי סצ'יצ'ידננדה. סוואמיג'י, כפי שמכנים אותו חסידיו. הם מאמינים שהוא גלגול של קדוש יוגי קדום בשם דטטריה, אשר נולד בזמנו עם שלושה ראשים המשקפים את השילוש ההינדי (ברהמה, וישנו ושיווה). דטטריה היה יוגי ומוסיקאי וסוואמיג'י סרי גנפטי ידוע כמוסיקאי ומורה קרייה יוגה. הוא מקיים קונצרטים של מוסיקה דתית ומוסיקה הודית מסורתית, ומאמין שבעזרתה ניתן לרפא את כל המחלות בעצם. מאמיניו של סוואמיג'י טוענים שהוא ריפא בעזרת המוסיקה אנשים שהרפואה הקונבנציונאלית לא נתנה להם סיכוי לחיות. המוסיקה של סוואמיג'י גורמת לפתיחת ערוצי האנרגיה בגוף וכך מביאה לריפוי. אפשר לרכוש באשרם עצמו קלטות ודיסקים של מוסיקה לכל חולי – לכאב גב, לכאב ראש, ללחץ דם, לבעיות נפשיות ואפילו כדי לרפא סרטן.

סרי גנפטי מקיים קונצרטים בכל רחבי הודו ורוב הזמן הוא אינו נמצא באשרם. זו הסיבה שכדאי לברר לפני שמגיעים אם הוא כאן, כי בלעדיו, הפעילות מאוד קטנה.

סוואמיג'י מלמד קרייה יוגה גם באשרם וגם במקומות אחרים בעולם בהם הוא נמצא. זוהי יוגה המבוססת על פראניאמה – נשימות העוזרות לפתיחת המעברים העצביים.

איילת קראה על סרי גנפטי ושיטת הריפוי במוסיקה עוררה את סקרנותה. היא ידעה שהיא מוכרחה להיות כאן ולחוות את הבהג'נים שהסוואמי מקיים, להקשיב למוסיקה ולראות איך היא משפיעה עליה. ידעה שאם תצליח להשתתף בקורס של קרייה יוגה שהוא מעביר, זה יגרום לה אושר. לכן לא היה מצב שמישהו יוכל לדחות אותה מלהיות כאן, החליטה.

 

היא ישבה באולם הענק והמפואר וראתה כיצד הוא מתחיל להתמלא באנשים. באחת הפינות נשמעו מזמורים דתיים (בהג'נים). ראתה את המנהל מגיע. אתמול הוא היה כל כך לא סימפטי אליה והיום הוא חייך כשהבחין בה. היא חשבה, שאולי הם מקשים על הבאים בכוונה. בעיקר אלה הבאים מהמערב. הם רוצים לבדוק עד כמה באמת אתה רוצה לבוא ועד כמה אתה רציני. הם כנראה מאמינים שאם יעשו לך חיים קשים ואתה בכל זאת תגיע, סימן שכוונותיך רציניות.

הפעילות באולם הייתה די מבלבלת. בצד אחד נשמעו מזמורים, בחלק המרכזי נראו כוהנים מטפלים בפסל שניצב שם. את סוואמיג'י לא ראתה בינתיים. לפתע הקהל קם ורץ לירכתי האולם. המנהל נעמד ליד איילת והסביר – שם בפינה ההיא, המקום בו נשמעת השירה, יושבים אנשי הממשלה. הם אורחים קבועים אצלנו. עכשיו סוואמיג'י נמצא אתם, תכף הוא ישב בחלק המרכזי.

המנהל נשאר צמוד אליה והסביר לה בכל פעם מה קורה. לאחר שהמזמורים נדמו, החל טקס האש. סוואמיג'י הדליק אש גדולה וברך את כולם, נערות עם כלים קטנים ובהם נרות ניגשו והניחו אותם לפני המזבח המרכזי.

לאחר שנגמר הטקס, הורה לה המנהל לקנות מנחה לסוואמיג'י ולעמוד בתור. במקביל ניגש אליה בחור מערבי (מעט מאוד מערביים נמצאים באשרם) ואמר לה ששמו פינגלה והוא ממונה על האנשים שבאים מהמערב. הוא שמע שהגיעה אתמול, והיום, לאחר שתקבל אישור ליום יומיים מהסוואמיג'י הוא יסדר לה מיטה בחדר שינה גדול (דורמיטורי), שבו יש הרבה מיטות אמנם, אבל עכשיו רק בחורה אחת מתגוררת שם. אין חדר פרטי. איילת כל כך שמחה שהיא הולכת לקבל אישור להישאר שם, שלא היה אכפת לה להיות בחדר עם עוד אנשים, העיקר שתהיה כאן. היא הייתה מוכנה לכל דבר.

 

*

 

כשבידיה סלסלה שקנתה בחמישים רופי ובה אגוז קוקוס, שרשרת מחרוזי פרי כלשהו, ועוד כמה דברים שלא זיהתה, עמדה איילת בתור לפגוש את סוואמיג'י. הוא ישב במקום מוגבה במעין חלון. אחד אחד ניגשו אליו האנשים, קיבלו ברכה, נתנו את מנחתם והמשיכו הלאה. המנהל עמד שם וחיכה. כשהגיע תורה, הוא ניגש יחד איתה לחלון, אמר בשפת המקום כמה מילים לסוואמיג'י, שבהם הבינה –  "ישראל". סוואמיג'י אמר משהו ונתן לה מנחה קטנה והיא יצאה מהתור. זהו?  אחרי כל הנאום שהכינה כל הלילה וכל אמצעי השכנוע עליהם חשבה… המנהל אמר שסוואמי אישר יומיים. זה הכל. הוא אמר לה לגשת למשרד ולהרשם.

בחוץ פגשה את פינגלה. הוא ביקש שתגיע באחת עשרה וחצי לחדר שלו. לא כל כך הבינה למה לחדר ובשביל מה, אבל אמרה בסדר. הכל, רק שלא יתחרטו פתאום. פינגלה הצביע על שולחן שניצב במרכז הרחבה הגדולה ואמר: לכי לאכול ארוחת בוקר.

איילת ניגשה לשולחן, לקחה צלחת עגולה מנירוסטה, ואיש אחד מזג לה, מתוך דלי, מין דייסה לבנה. דייסת אורז, חשבה. זהו. היא הסתכלה סביב וראתה אנשים עומדים ואוכלים את הדייסה עם הידיים. מה אני עושה עם זה? חשבה, איך אוכלים דייסה עם ידיים?

היא ניסתה להכניס את אצבעות יד ימינה (רק ימין, עם שמאל מנגבים את הישבן, אז אוי ואבוי), לתוך הדייסה והדייסה הייתה חמה אש. איילת ליקקה את האצבעות בכאב. היא המשיכה להסתובב עם הצלחת והדייסה. הייתה רעבה. היא לא זוכרת מתי אכלה בפעם האחרונה. יום קודם נסעה כל היום, נשנשה חטיפים וביום שלפניו, בטירובאנאמאלאי אכלה רק בבוקר במסעדה המערבית היחידה שהייתה מול האשרם. בשאר אותו יום לא אכלה כלום, כי בעיר יש רק מסעדות הודיות ומגישים בהן מבחר מצומצם מאוד של מאכלים חריפים ביותר.

הרעב זרז אותה לדחוף שוב את הידיים לתוך הדייסה. עכשיו היא כבר התקררה קצת. איילת הצליחה לדלות משם משהו ולהגיש לפה. את השאר זרקה. שטפה את הצלחת והחזירה למקום. מאוחר יותר אכלה בקנטינה של האשרם, מה אם לא מאסאלה דוסה? (מין פנקייק מלוח) שטובלים אותו, היא חושבת במשהו שהיה טחינה, אבל זה היה כל כך חריף, שלא הצליחה לזהות.

לאחר שהביאה את חפציה מהמלון ופגשה את פינגלה, הבינה שהוא זה אשר נותן את החדר, רושם אותה שוב (חוץ מהמשרד) ונותן לה את הוראות ההתנהגות (לא לעשן, לא לשתות אלכוהול, לא לקיים יחסי מין, לא להאכיל את הכלבים באשרם, כיבוי אורות בעשר וכו').

בצהרים נכנסה לחדר האוכל. נתנו לה שוב צלחת נירוסטה, שפכו לתוכה אורז וכל מיני רטבים, שקיוותה שהם לא חריפים, נתנו לה "מי חלב" בכוס נירוסטה ושלחו אותה לשבת לאכול. כמובן שבידיים, אלא איך?

איילת הסתכלה סביבה, חדר האוכל נראה כמו חדר אוכל בבית הכלא. אבל בבית כלא הודי. חדר ענק, שולחנות נירוסטה צרים וארוכים ושורות של אנשים יושבים על שרפרפים מול השולחנות. היא הסתכלה בהם. ניסתה לחקות אותם. לפורר את האורז ביד, לטבול אותו ברוטב ולהגיש לפה. כשרעבים אוכלים הכל ובכל דרך. דווקא היה לא רע. לחריף כבר התרגלה פחות או יותר. השתדלה לא לטבול ברוטב האדום, כי תארה לעצמה שזה הצ'ילי וגם לא בירוק, כי גם זה צ'ילי בדרך כלל. כל השאר היה בסדר.

גולת הכותרת של היום הייתה: הבהג'ן של הערב. דרי האשרם חייבים להשתתף בשני הטקסים – בשבע ורבע בבוקר ובשש וחצי בערב.

איילת הגיעה לאולם עוד לפני הזמן וישבה קצת במדיטציה. השיש החלק והנעים ליטף לה את הרגליים והיא נתנה לו להרגיע לה את הכאבים מההליכה המרובה ללא נעלים. בחלק גדול מהאזורים באשרם אסור לדרוך עם נעליים והיא טיילה כל היום בכל רחבי המתחם. הייתה בגן של עצי הבונסאי, גן מדהים, ממש יפהפה, של עצי בונסאי ופסלים ומפלים וגשרונים, מולו ביקרה בגן צמחי המרפא האיורוודיים, בגן הקקטוסים, במוזיאון של האשרם, המרשים מאוד. כל זאת עשתה יחפה ובין לבין חזרה גם לחדר, שגם זה מרחק לא קטן.

עכשיו ישבה באולם, וכשהבהג'ן התחיל, הבינה מה המוסיקה הזו עושה. המנגנים והשרים התמקמו בחזית האולם. הסוואמי לא הגיע, הוא הראה את עצמו לכמה דקות ונעלם. רוב האנשים ישבו על הרצפה, היא ישבה על כסא. המוסיקה החלה. היא עצמה את העיניים והפליגה על גבי המוסיקה לעולמות אחרים. זו הייתה חוויה שלא מן העולם הזה. משהו קסום. השירה עלתה וירדה, הנגינה חיזקה את השרים והמוסיקה נמשכה ונמשכה ואיילת לא רצתה שתיגמר. לבסוף, מבעד לעפעפיים הסגורים, חשה שהאורות כבו לפתע. היא פתחה את העיניים. האולם אכן הוחשך. ראתה את אחד הכוהנים מקיים את טקס האש, בעוד המוסיקה ממשיכה. הוא הדליק את האש סביב הפסלים, לפניהם ומולם. המראה היה כל כך קסום.

 

*

 

אחרי שנגמרו לאיילת היומיים שקיבלה מסוואמיג'י, הוא אישר לה עוד שלושה ימים. היא עמדה שוב בתור אחרי הפוג'ה של הבוקר, עם סלסלת מנחה ביד וביקשה וסוואמיג'י אישר. הסיבה: מהיום מתחיל קורס בן שלושה ימים של קרייה יוגה והיא מאוד מאוד רוצה להשתתף.

עכשיו היא כבר "ותיקה" באשרם. כפות הרגליים משופשפות מספיק, היא מכוסה בצעיף ענק לבן ועליו כתובות באדום בהינדי, באנגלית ובשפות מקומיות נוספות שהיא לא מצליחה לזהות, וכן ציורים של אום ושל דטטריה בעל שלושת הראשים. היא כבר הולכת בצעד בטוח בין השבילים, כמו אותם אנשים שראתה ביום הראשון שהגיעה לאשרם וכל כך קנאה בהם שהם חלק מהמקום.

יש לה כאן אפילו כמעט חברים. את ה"קנטינה", מנהלת אישה הודית מצחיקה, שלא יודעת מילה באנגלית. ובכל פעם שאיילת באה, היא מקדמת אותה בשמחה ובחיוכים ושואלת: קופי, צ'אי? וכשאיילת רוצה לאכול, היא מראה לה עם היד לפה, אז האישה מציעה לה או דוסה עם משהו חריף, או צ'פטי.

אתמול היא שאלה את איילת אם היא רוצה צ'פטי. איילת התפלאה: עם מה? סתם כך צ'פטי? (צ'פטי היא מעין פיתה עשויה על פח לוהט). ישב שם איש, שגם האנגלית שלו הסתכמה במשפטי הסקרנות הידועים: "מאיפה את?" "מה שמך?" והוא עזר קצת: "ירקות?"

כן, ירקות, קפצה איילת על המציאה. היא הולכת כאן ימים שלמים מורעבת. אין לה מה לאכול. אז היא כל כך שמחה לרעיון שהאישה הזו תכין לה איזו צלחת ירקות טעימה עם שני צ'פטי.

איילת ישבה בשקט על הכיסאות בחוץ וחיכתה. לקח למבשלת זמן. לבסוף היא הגיעה עם שלוש כפות של תבשיל ירקות על צלחת עלים ושני צ'פטי.  לכן היא שאלה אם איילת רוצה צ'פטי. היא הביאה לה צ'פטי עם ירקות ולא ירקות עם צ'פטי. וזה אמור להשביע אותי? חשבה איילת, אבל כשטבלה את הצ'פטי בירקות הבינה למה כל כך מעט. זה כל כך חריף, שאי אפשר ממש לאכול, רק לטבול. והיא ביקשה מראש, עוד לפני שהאישה בישלה: נו ספייסי, נו צ'ילי, מירצ' נהי. בכל השפות שהיא יכולה לבקש "לא חריף".

איילת הראתה לאישה על הצלחת. בתוך התבשיל רבצו חתיכות בולטות מאוד של צ'ילי אדום. היא הוציאה אותם בעדינות עם חתיכת צ'פטי, שמה אותם בהפגנתיות בצד הצלחת ואמרה לאישה: יו סי, נו צ'ילי. מה האישה עשתה? היא התחילה לבחוש  באצבעות שלה בתוך התבשיל בצלחת של איילת והוציאה חתיכות קטנות ירוקות, של צ'ילי ירוק. היא נעמדה מול איילת וחייכה בניצחון. נו, טוב, מה עכשיו? חשבה איילת, שאני לא אוכל? היא אכלה.

כל אותו הזמן עמד שם בחור, אחד מעולי הרגל, לבושי השחורים וכחכח בגרון ולא הפסיק לירוק בקולות נוראיים. ממש ליד איילת, כשהיא אכלה. איילת לא יכולה הייתה להתאפק יותר ואמרה לו: הלו, מספיק עם זה… היא הראתה לו שאוכלים כאן. הוא חייך במבוכה והתיישב.

בשנייה הבאה הרגישה איילת מכה על היד השמאלית שלה, בה החזיקה חתיכת צ'פטי. זו הייתה האישה של הקנטינה. איילת הסתכלה אליה והיא הראתה לה על יד שמאל ועל יד ימין. "לא אוכלים ביד שמאל, זה לא יפה", אמרה בתנועות ידיים.

אופס. זה מה שנקרא הבדלי תרבויות, חשבה איילת. מה שמגעיל אותי (יריקות רועמות בכלל ובזמן האוכל בפרט), לא מגעיל אותם, ומה שמגעיל אותם (לראות מישהו אוכל ביד שמאל) לא מגעיל אותי.

 

אתמול בערב, במקום הבהג'ן הרגיל במקדש נתן סוואמיג'י קונצרט באולם הקונצרטים הענק. מסתבר שזוהי מעין סדרת קונצרטים אותה מצלמים בווידאו, עם סיפורים מהמיתולוגיה ההודית. סוואמיג'י, לבוש בבד בצבע ורוד ישב במרכז וסביבו חבורת מנגנים לבושי לבן עם כלי נגינה שונים, ביניהם ראתה איילת מתופף המקיש על החלק התחתון של כד חרס. סוואמיג'י שר שירים וסיפר את סיפורו של גאנש, או בשמו הנוסף – גנפטי.

גאנש הוא בנם של שיווה ופרווטי. שיווה הוא האל המשמיד, או ההורס ופרווטי היא אשתו. גאנש נולד לאחר שאביו יצא למלחמה. כששיווה חזר הביתה, חיכה בפתח הבית הילד, שהפך כבר לנער, כי אבא היה במלחמה הרבה זמן. שיווה, שלא ידע מיהו הבחור שמעז לעמוד בפתח ביתו, התרגז כל כך וכרת את ראשו. פרווטי בכתה וצעקה שהוא הרג את הבן שלהם ושיווה כל כך הצטער על בכייה של אשתו והבטיח לה שימצא פתרון. הוא יצא מהבית, כרת את ראשו של הייצור הראשון שמצא בדרכו והרכיב את הראש על גוף בנו. הייצור היה פיל. מאז גאנש הוא האל הפיל, בנם של שיווה ופרווטי ובפסלים יש לו גם קצת גוף של פיל ולא רק ראש ובעצם יש לו צורות שונות, במקומות שונים, הכל על פי המסורת וההווי המקומיים.

 

סוואמיג'י סיפר את סיפור חייה של משפחת האלים הזו בשפה המקומית של קארנאטקה – קאנדה. איילת לא הבינה, כמובן, אף מילה ואז ראתה שחלק מהאנשים משתמשים באוזניות ואת מזכירו של סוואמיג'י מדבר לתוך מיקרופון. היא הבינה שיש תרגום, אבל עד שקיבלה אוזניות חלפה שעה ארוכה והיא הפסידה די הרבה מהסיפורים.

בשארית הזמן שמעה סיפורים על סיטואציות מחייהם של בני משפחת האלים, שמהם אפשר להקיש על חיי בני האדם. כל סיפור כזה מלווה, כמובן, במוסר השכל. בין הסיפורים שר סוואמיג'י בקולו הערב ותיבל בבדיחות. האולם שיכול להכיל אלפי אנשים, היה תפוס רק בחלקו ואיילת ישבה בשורה הראשונה, קרוב לסוואמיג'י והביטה על כל תנועה שלו.

אפשר לומר עליו, על סוואמיג'י סרי גנפטי צ'יצי'אננדה, שיש לו באמת קסם מיוחד. שלא כמו חלק מהגורואים האחרים שאיילת פגשה בעבר. הוא גבר נאה מאוד, בן 64, בעל זקן לבן ארוך ועיניים טובות. בחדר שבו היא מתגוררת ישנן כמה תמונות שלו מתקופות מוקדמות, כששערו וזקנו עוד היו שחורים והוא נראה ממש בחור יפה. איילת חשבה שבקלות הייתה יכולה להתאהב בו. היא התרשמה שהוא לא כל כך מרגיש נוח עם הטיפול הגורואי שהוא מקבל מחסידיו, שמתרוצצים סביבו ללא הרף ודואגים לנוחותו.

סוואמיג'י כנראה מאוד פופולרי בקרב שכבה אמידה ומשכילה בהודו. הבוקר, כשיצאה לכיוון המקדש לפוג'ה שפותחת את היום, פגשה רכבי משטרה וצבא בכמויות מפחידות בכבישי האשרם. הפוג'ה הפעם התקיימה במקדש המרוחק, שנמצא קרוב יותר לכביש. היא הלכה לשם והנוכחות המשטרתית הורגשה עוד יותר.

איילת ישבה בתוך האולם וראתה חבורה מאוד מכובדת, מוקפת באנשי בטחון, נכנסת לתוך חדר פרטי במקדש, שם חיכה להם הסוואמי. כשבררה מאוחר יותר עם המנהל מי הייתה האישיות החשובה מאוד שביקרה, הוא אמר בגאווה: "ממלא מקום וסגן ראש ממשלת הודו כולה" (כלומר לא רק אישיות פוליטית חשובה מקומית, ממדינת קארנאטקה).

 

*

 

קורס הקריה יוגה החל אתמול בערב, בברכתו של הסוואמי סרי גנפטי ובהדרכתם של כמה מורים מצוות האשרם. סוואמיג'י הגיע לאולם שבו התכנסו התלמידים, על מנת לברך אותם. בצעדים מדודים ועם הרבה הדרת כבוד, הוא עלה לבמה, ניגש למיקרופון והסביר מהי קריה יוגה ולמה היא חשובה כל כך לחיי כולם. הוא לא ישב בכסא המלכותי שהציבו שם בשבילו, דיבר בעמידה ויצא. לאחר מכן ניתנו בעיקר הרצאות רקע בנושא והיום ומחר מתחילים בתרגול הנשימות המיוחדות.

לאחר מספר ימים בהם איילת וחברתה לחדר, בחורה רוסייה נחמדה, כמעט לא ראו אחת את השנייה, אלא לדקות ספורות במשך היום, עכשיו הן מתראות הרבה. גם הבחורה הרוסייה משתתפת בקורס הקרייה יוגה והן הולכות וחוזרות יחד. בימים הקודמים, בכל פעם שאיילת ראתה אותה, הייתה הבחורה במטבח המשותף ובישלה משהו. תמיד הציעה גם לאיילת. לא פעם הכינה לה תה והניחה על שולחן ארון הלילה ליד מיטתה של איילת, בצירוף איזו עוגיה ומיהרה להעלם. היא הייתה הולכת לפגוש את החבר שלה.

היום סוף סוף יצא לשתיהן לשוחח. התברר שהבחורה הרוסייה, שאיילת לא הצליחה לקלוט את שמה, פגשה את החבר שלה רק כאן באשרם. עכשיו אני מבינה למה הם מנצלים כל רגע פנוי להיות יחד, חשבה. אתמול ראתה אותם מחזיקים ידיים בהיחבא, כי זה אסור על פי חוקי האשרם.

הבחורה סיפרה לאיילת שמחר זהו יום מיוחד מבחינת מצב הירח. זה יום שבו נוהגים אנשים המתעסקים ברוחניות לעשות מדיטציה ולדמיין דברים שהם רוצים שיקרו להם, ובדרך כלל הדברים מתגשמים.

אבל מחר בלילה, כשזה יקרה, איילת כבר לא תהיה כאן. היא בדרכה לפוטאפרטי, לאשראם של הגורו סאי באבא. קורס הקרייה יוגה בגנפטי אשראם הסתיים יום קודם ואיילת לא ראתה שום סיבה להישאר עוד. היא החליטה להמשיך הלאה.

לפני סיום הקורס נקראו כל חבריו לאולם הגדול בו התקיים קונצרט עם סוואמיג'י. הושיבו אותם בפינה אחת של האולם, כולם בלטו בבגדיהם הלבנים לעומת האחרים. סוואמיג'י קם ממקומו, ניגש לפינה בה ישבו ולנוכח כל הקהל שהיה במקום ברך אותם ואמר שהוא מקווה שבאמת יתרגלו את הקריה יוגה שלמדו, כי זה חשוב מאוד לעתידם, לבריאותם ולחייהם בכלל. איילת התרגשה.

 

 

מודעות פרסומת

פרק סיום לסיפור מסע בהודו

זה עתה חזרתי ממסע של שלושה חודשים בהודו. מסע רוחני, שבעקבותיו כתבתי ספר, רומן על אשה שיוצאת להודו, בעקבות סיומה הטראומטי של מערכת יחסים שהייתה לה. היא יוצאת "לחפש את עצמה" ומוצאת הרבה תשובות לשאלות שהטרידו אותה. המסע הרוחני הופך בסופו של דבר למסע פנימה לתוך עצמה.
הספר נכתב במשך כחודשיים בהיותי בהודו ועתה הוא בהליכי הוצאה לאור. זו הסיבה שהפסקתי את הכתיבה באתר, מאחר וריכזתי את כל הכוחות הנפשיים והיצירתיים בכתיבת הספר.
במהלך שהותי בהודו קיבלתי פניות רבות מקוראי האתר והבטחתי לכתוב לפחות פרק סיום. הפרק הזה יהיה קובץ של תמונות שצילמתי בדרך. את החוויות עצמן תמצאו בספר, שאני מקווה שייצא לאור בקרוב.

 

בתחילת הדרך עברתי קורס בבודהיזם במכון רוט בבודגאיה. זהו גן המכון ואחד מפסלי בודהה בגן

זהו הנוף הירוק הנשקף מגג מטבח מכון רוט אל שדות האורז שמסביב. באווירה פסטורלית זו שהיתי במשך שלושה שבועות

נשים וילדים כפריים באיזור ביהאר אותם צילמתי בעת סיור עם המרפאה הניידת של המכון

פסל ענק של בודהה בעיירה בודגאייה, מקום בו מאמינים הבודהיסטים שבודהה זכה להארה תחת עץ הבודהי

תחבורה מקובלת בעיר כלכתה, אחת הערים הקשות ביותר לעיכול בהודו. ריקשה אותה מוביל אדם בריצה ברחובות העיר

בעיר כלכתה חיים מיליוני אנשים ברחוב. אוכלים, מתרחצים, ישנים.

אחד המקומות הקדושים ביותר להינדים, המקדש בטירובאנאמאלאי וברקע הר ארונצ'לה, הלינגם (אבר המין) של האל שיווה

זוהי הכניסה לאשרם של אושו בפונה, שמזמן כבר לא נקרא אשרם אלא מרכז מדיטציות בינלאומי. מקום יקר וממוסחר שהפך את הרוחניות לעסק

בשבועיים האחרונים ביליתי במכון היוגה בעיירה לונבלה, מקום בו קיבלתי טיפולי פאנצ'קארמה, סדרת טיפולים לניקוי הגוף מרעלים, על פי תורת האיורוודה, תורת הרפואה ההודית. זהו גן המכון.

כך נראה קרון רכבת של חברת הרכבות ההודית, לא מחלקה ראשונה

מרישיקש לוורנסי, שתי ערים קדושות

רישיקש היא מקום שאליו אני מוכנה לחזור תמיד. עיר נעימה, קרובה יחסית לדלהי (חמש שעות נסיעה ברכבת), בעלת מוקדי עניין המתחדשים כל הזמן. עיר שבה אפשר לשבת שעות במקום אחד, לדוגמא בכניסה ללקשמן ג'ולה, אחד מגשרי הנהר, ולהביט באלפי עולי הרגל העוברים ושבים, על מטלטליהם הרבים, בגדיהם הצבעוניים והאווירה החגיגית האופפת אותם. אפשר ללכת לראות את פוג'ת הערב, הארטי פוג'ה – טקס האש, המתקיים על גדות הגנגס ליד גשר אחר – גשר הראם ג'ולה. הארטי פוג'ה ברישיקש מרשים מאוד. עשרות אנשים מתקבצים על הגאהט – המדרגות היורדות אל המים. הכהנים לבושי הכתום ותלמידיהם נערכים על המדרגות ופוצחים בשירת תפילה, מדליקים את האש, מעבירים אותה מאחד לשני ולאחר מכן בתוך הקהל ומברכים את כולם. הפוג'ה נערכת בשעת ערב, קצת לפני השקיעה והגנגס הופך כולו כתום. כשמתחיל להחשיך שולחים אנשים בקהל אל המים סירות קטנטנות עשויות מעלי בננה ובהן מנחה לנהר – ממתקים, פרח, נר קטן אותו מדליקים לפני שמניחים על פני המים והנהר נדלק בעשרות אורות קטנים שטים עם הזרם המהיר.
הלכנו לשם, נהנינו מהטקס ולאחר מכן, בדרכנו חזרה אל הגשר, מצאנו באחת מהמסעדות המקומיות המטגנות "חטיפים" הודיים שונים – מעדן בלתי רגיל: כיסונים מטוגנים מבצק פריך, ממולאים בתפוחים, צימוקים וקינמון, חידוש מעניין למבחר המטוגנים שאנו רגילים לאכול בכל דוכן בדרך.

ורנסי – על גדות הגנגס – מכבסים, מתרחצים, זורקים את אפר המתים ושותים את המים

 

התוכנית הייתה לשהות כמה ימים ברישיקש, לנוח קצת מהמסע המפרך למקורות הגנגס, ולהמשיך ברכבת לילה לוורנסי (18 שעות), עיר קדושה נוספת שאליה רצינו מאוד להגיע. מאחר ואני יודעת שכרטיסים לרכבת צריך להזמין מראש, פנינו מיד עם הגיענו לרישיקש לסוכנות הנסיעות שליד הסוויס בנדרי קוטג' וביקשנו לרכוש כרטיסים. כעבור שעות אחדות הודיע לנו הסוכן שלא ניתן למצוא מקומות פנויים ברכבות לוורנסי למשך השבועיים הקרובים. מדוע? "יש לנו פסטיבל", אמר האיש ואני ידעתי שאפסו כל התקוות. "פסטיבל" הוא כינוי לימי חג, חגיגות או חופשות שהודו משופעת בהם. נראה לי שמחצית מימות השנה הם "פסטיבלים" בהודו ואלה הימים בהם הודו נמצאת על גלגלים, בעיקר על גלגלי הרכבת ואין להשיג מקומות פנויים, לעיתים שבועות רבים מראש.
לא ידענו מה לעשות. הברירה היחידה שעמדה לרשותנו היא לקחת שוב מכונית עם נהג ולעבור את הדרך הזו ביומיים שלושה, כי אי אפשר לעשות זאת ביום אחד.
חשבנו ושקלנו והגענו למסקנה שאם כבר אז אולי ננצל את המצב לראות עוד כמה מקומות בדרך. ומה יש בדרך? יש את אגרה (והטאג' מאהאל) ויש את קג'וראהו (והמקדשים עם הפסלים האירוטיים). המחיר לשלושת הימים ו-1300 הקילומטרים הוא – כ-350 דולר, ברכב לא ממוזג.
בשש בבוקר ביום המיועד, התייצבנו בפתח הגסט האוס וחיכינו לנהג. שש ורבע, שש וחצי, רבע לשבע, שבע. לא מכונית ולא נהג. הערנו את האחראי על הסוכנות וביקשנו לדעת מה הבעיה. טלפונים רצו לכל הכיוונים וההסבר שהניבו: בבוקר התגלתה תקלה ברכב והנהג נסע אתו למכונאי. חיכינו ארבע שעות עד שהרכב הגיע לבסוף וכפיצוי קיבלנו מזגן לכל הנסיעה. ההטבה עלתה לסוכן כשלושת אלפים רופי ואני סוף סוף קיבלתי הזדמנות להבין מה ההבדל בין לנסוע עם מזגן בהודו ובלעדיו. עד עתה, בכל פעם ששכרתי רכב, ויתרתי על המזגן מטעמי חסכון, אבל מסתבר שבדרכים בהודו, שבחלקים רבים מהם הכביש הופך לדרך עפר לעיתים קרובות, המזגן הוא ההגנה היחידה מפני האבק הרב שנושמים מבעד לחלונות פתוחים, שלא לדבר על העשן שפולטים המשאיות והאוטובוסים היישר לתוך הריאות שלך, כשהם עוברים על פני חלונות הרכב.
שלושת ימי הנסיעה היו קשים, רוב הזמן שהינו בתוך המכונית, מתגלגלים בדרכים לא דרכים, כאלה שאמורות להיות "היי ווויי" הודי, הפכו מדי פעם לשבילים מאובקים מלאי אבנים קטנות, כשבשולי הדרך מתנהלים להם לאיטם רכבים חקלאיים, שוורים רתומים לעגלות, אופניים והולכי רגל.

האיי וויי – ה"כביש המהיר" ההודי הופך לדרך עפר

 

לעיר אגרה הגענו בשעת לילה מאוחרת. ידענו שזו עיר מסוכנת, שאנשיה הם מן התחמנים הגדולים ביותר בהודו (הסיפור על הרעלת המזון המסופר ב"לונלי פלנט", מבהיר היטב את אופיים של אנשי אגרה. מסופר שם שרופאי העיר ומסעדניה עשו יד אחת כדי להרוויח כסף מתיירים. המסעדנים הרעילו את האוכל שהגישו לתיירים והרופאים טיפלו ובדמי הטיפול התחלקו אלה וגם אלה, עד שחברות הביטוח עלו על הסיפור).
כשהמכונית נכנסה לתחומי העיר והנהג התמים שלנו עצר כדי לשאול על אזור הטאג' בו רצינו למצוא חדר, נטפלו אלינו כמה "סוכני מלונות" ולא רצו להרפות. כשאמרנו לנהג להמשיך בנסיעה הם השיגו אופנוע ורדפו אחרינו כשהם מנסים לפתות אותנו תוך כדי נסיעה, מבעד לחלונות הרכב. פתאום עצר הנהג בצד ואמר שיש לו פנצ'ר בגלגל. הם נעצרו לידינו ואנו היינו בטוחים שהפנצ'ר הזה לא היה מקרי ויש סבירות גבוהה שהם גרמו אותו. זה לא היה נעים לשבת בצד הדרך בעיר חשוכה, כשהנהג עסוק בהחלפת גלגל ושני נוכלים מנסים לעבוד עלינו.
לבסוף מצאנו חדר סביר ומוקדם בבוקר יצאנו לראות את הטאג' (כשלי זו הפעם השנייה וכמו שאמרתי – ראיתי את הטאג' פעמיים יותר מדי). בפעם הראשונה ראיתי אותו לפני כחמש שנים, בביקורי הראשון בהודו. אז נסעתי עם "טיול מאורגן" של יום מדלהי לאגרה וכשהגענו לטאג' לא היו מים בבריכות בהן אמור הבניין להשתקף, הוא נראה מאובק ולא שווה את 960 הרופי ששילמתי אז כדי לראותו.
הפעם היו מים בבריכות, אבל הם היו עכורים כל כך וההתרשמות שלי מהמקום נשארה כשהייתה – אל תבזבזו ימי טיול ו-750 רופי דמי כניסה, חבל על הזמן. הטאג' נראה טוב יותר בתמונות.

הטאג' – יותר יפה בתמונות

 

מיד עם תום הסיור יצאנו שוב לדרכים. ורק בשעת לילה מאוחרת הצלחנו להגיע לעיירת המקדשים האירוטיים קאג'וראהו. די מהר מצאנו מלון סביר שהומלץ בלונלי פלנט ואת המקדשים יצאנו לראות עם בוקר. גם כאן הייתה אכזבה מסוימת. אולי זה נעוץ באיך אתה מדמיין לך את מה שאתה הולך לראות. אני חשבתי על מקדשים רבים המצויים אחד ליד השני, שהפסלים האירוטיים המאפיינים אותם בולטים מאוד. בפועל ישנם שניים שלושה אתרים מרוחקים אחד מהשני. באתר המרכזי ישנם כמה מקדשים ובאתרים המרוחקים מקדש אחד בכל אתר. המקדשים דומים מאוד לאלו שראיתי בדרום הודו בהאליביד ובוולור הסמוכים לעיר מייסור. מקדשים יפים ומרשימים, אבל מי שמחפש סצינות אירוטיות יצטרך לחפש אותן היטב, כי הסצינות האירוטיות המפוסלות כאן נחבאות או בגבהים או בתוך נישות בין פסלים המתארים סצינות תמימות לחלוטין.

קאג'וראהו – סצינה אירוטית נחבאת בגובה המקדש

 

היום השלישי לנסיעה הארוכה הזו הסתיים בוורנסי. העיר השוכנת על גדות הגנגס, שכאן הוא מזוהם ברמות שאינן מומלצות לאנשים מהמערב. ורנסי היא אחת הערים הקדושות ביותר להינדים. הם מאמינים שמי שנפטר ונשרף כאן ואפרו מפוזר אל תוך הגנגס במקום הזה, יגיע עד מהרה לנירוונה ולא יחזור יותר להתגלגל בגוף ולא יסבול יותר את חיי העולם הזה. אי לכך רבים הם החולים והגוססים המגיעים לכאן כדי למות בעיר הזו ולהישרף בה. זוהי עיר קשה לעיכול ועל כן לא מומלץ להגיע אליה בתחילת הביקור בהודו. אני קראתי לה פעם "הודו בתרכיז", כי כאן הלכלוך מלוכלך יותר, הרעש גדול יותר, זיהום האוויר רב יותר, הפרות שמנות יותר והחום והלחות מתישים יותר מאשר בכל מקום בהודו. הטקסים על הגנגס מרשימים ביותר והמראות של גאהט השריפה, בה נשרפות בכל יום כ-300 גופות, הם מראות מזעזעים ביותר, החובטים בך היישר בבטן. אתה יושב בסירה מול הגאהט ואתה נגעל ומזדעזע מהפשטות והיומיומיות בהם מתבצעות פעולות השריפה: מביאים את הגופה על אלונקה מקושטת, טובלים אותה יחד עם האלונקה במי הגנגס הנושקים למדרגות הגאהט ואז מונחת הגופה על המדרגות ומחכה שם לתורה להישרף. כשמתפנה מוקד שריפה, עורמים את העצים, מניחים את הגופה, מבצעים את הטקסים והברכות ומציתים אותה. לוקח לגופה אחת להישרף במשך שעות ארוכות, לכן, לא תמיד יש לעובדים במקום, בני כת הטמאים, סבלנות רבה מדי לחכות שכל הגופה תישרף והם מתחילים לטאטא את השיירים אל תוך הגנגס כשהכלבים הרבים במקום רודפים אחרי העצמות המפוחמות ומכרסמים בהן.

מלון דיויה בורנסי – אי של שפיות

 

כן, זוהי ורנסי. על כן, טוב תעשו אם כמונו, תמצאו לכם מלון הגון, כדי שיהיה לכם מקום מפלט סביר מהתופת שבחוץ. אנו מצאנו ממש במזל את מלון דיוויה, ליד מלון חיפה על האסי גאהט – אחת הגאהטות השקטות והנעימות של ורנסי (נו, בסדר, יחסית). המלון הוא מלון חדש, בן שנה בלבד ויש בו צוות נחמד, מסעדה נעימה עם אוכל טעים, חדרים נקיים, מגבות, סבון, נייר טוואלט, לובי מזמין ויפה, וחזית מרשימה מאוד. ממש הרגשתי לרגע קצת אירופה.

המסע למקורות הגנגס

עכשיו, כשאני יושבת לי לבטח בחדרי המפנק, במלון היפהפה שגילינו בוורנסי, העיר השוכנת לגדות הנהר הקדוש להינדים – הגנגס, מסתכלת בתמונות מהמסע המפרך שעשינו אל מקורות נביעתו של הנהר הזה, אני לא מאמינה איזו דרך ארוכה זו הייתה, מכל הבחינות, פיזית ונפשית. עלינו אליו, אל הקרחון ממנו הוא נובע בשצף קצף, צח, נקי, מימיו קפואים והגענו אתו עד כאן, בזרימה איטית, מזוהם, כשכל סנטימטר מעוקב ממנו מכיל מיליון וחצי קוליפורמים ועדיין הוא נחשב לקדוש, מטהר ונחשק בעיני מיליוני בני אדם.
הדרך ארוכה הייתה ורבה וגם קשה. צפון מדינת אוטראנצ'אל, בה מצויים מקורות הגנגס הוא אזור יפהפה, אבל אינו קל לטיול. הממשלה המקומית של המדינה, האמורה לדאוג לתשתיות הכבישים שלה, אינה נותנת, כנראה, עדיפות ראשונה לאזור הזה ולאחר כל עונת מונסונים, נעלמים כבישי ההרים המפותלים תחת מפולות אבנים, נפערים בהם בורות רבים והמעבר הופך אפשרי רק לרכבי שטח ולעיתים גם לא להם.
אנו, כאמור, החלטנו לא לעשות את הדרך בתחבורה ציבורית, הכוללת בדרך כלל אוטובוסים עמוסים, מרוטים ורעועים, שראו לפני שנים רבות ימים טובים יותר, או שירות ג'יפים, שאל תוך שבעת מקומות הישיבה בהם, דוחסים הנהגים 12 ויותר אנשים (מבלי להתחשב בהיקף הירכיים שלהם), היושבים איש על רעהו, גם אם זו הפעם הראשונה בחייהם שהם נפגשים (למרות שגם את כל אלה חווינו בסופו של דבר בדרך חזרה, לאחר ששחררנו את מיסטר נגי בגנגוטרי, אבל על כך – מאוחר יותר).
לקחנו את מיסטר נגי מדלהי, עם מכונית ה"טאטא אינדיקה" שלו, נסענו אתו דרך רישיקש ויצאנו למסע אל ההרים. שני לקחים כדאי ללמוד ממסענו, כדי לשפר את התנאים: אל תקחו "טאטא אינדיקה" למסע הזה, למרות שהייתי שמחה מאוד לנסוע במכונית המקסימה הזו בכבישי ארצנו. קחו ג'יפ ואל תקמצו בעניין המזגן. זה עולה יותר, אבל שווה כל רופי. המזגן חשוב בנסיעה הזו, לא משום שיהיה לכם כל כך חם, אלא כדי לחסוך את האבק הרב שכל רכב עובר ישלח אל ריאותיכם.
לאחר שעזבנו את בדרינאת, אחת מארבע ה"מקורות", התחלנו לרדת חזרה בדרך בה הגענו, כדי לעשות עיקוף ולהגיע לגנגוטרי, הנמצאת במרחק אווירי לא רב מבדרינאת – אילו אפשר היה לחצות את ההימלאיה במקומות האלה. את המרחק מבדרינאת לגנגוטרי עברנו בשלושה ימי נסיעה מלאים, כשאנו נאלצים לישון בדרך בעיירות אליהן הגענו, לעיתים בשעת ערב מאוחרת. אבל לא המטרה הייתה העיקר כאן, הדרך סיפקה מראות שאי אפשר היה שלא לעצור ולצלם, לחוות ולהנות מהם. החל מנופים, שקשה לתאר את יופיים במילים ועד בני אדם, נשים, ילדים וגברים, שפגשנו באמצע חייהם, באמצע עיסוקיהם – חתונה, הליכה לבית הספר, הליכה לשוק המקומי עם סל על הגב, ועבודה יומיומית, כמו סחיבת ערמות קש הנראות כאילו הולכות מעצמן על גבי רגליה של אשה המבצבצות מתחת.
העצירות בדרך לא היו תמיד מרצוננו, או תלויות בנו ולא תמיד לצורך אכילה במסעדת דרכים או מנוחה. לעיתים הן קרו בגלל עבודות בכביש, מפולות סלעים, סגירת קטע של כביש למעבר בשעות מסוימות והפיכתו לחד סיטרי, מסיבה שאינה ברורה לנו, מעבר של עדרי כבשים החוסמים את הדרך, פנצ'ר, שבזכותו הכרנו חבורת נשים הודיות עליזות על אם הדרך, שחיכו גם הן אצל הפנצ'ר מאכר שיתקן את רכבן ועוד.

 

מחכות אצל הפנצ'ר מאכר

הרבה פעמים שואלים אותי, איך יתכן שדרך בת 100 ק"מ בהודו לוקחת כ-7 שעות? אז אלה הן חלק מהסיבות והן קורות לעיתים קרובות מאוד.
לגנגוטרי הגענו, לא לפני שעצרנו בדרך בעיירה גנגנני, המפורסמת במעיינות החמים שלה, בהם טבלנו. כששמעתי על גנגנני לפני זמן רב, דמיינתי לי מקום בטבע, בריכות מים מינרליים הנובעים מתוך האדמה, מקום בו ארצה להישאר ימים ושבועות, אבל בפועל, המקום די מאכזב. כששהינו בעיירה גובינדגהאט ליד בדרינאת, ממנה התכוונו לעלות לעמק הפרחים, פגשנו זוג ישראלים בני גילנו שהגבר ביניהם מטייל רבות בהודו. הוא המליץ מאוד על גנגנני וסיפר כי הוא "נתקע" שם שלושה שבועות, עובדה שהוסיפה דלק לדמיוננו המשתולל על אודות המקום. (אגב, הזוג הזה המליץ לנו שלא לעלות לעמק הפרחים וטען שמסע קשה כזה צריך לעשות ביומיים ולא ביום אחד כמו שהתכוונו. אנו שמענו לעצתם וויתרנו הפעם על העמק ואנו לא מצטערים על כך. (הסיבות בהמשך). 

עירום בגנגנני

גנגנני היא עיירונת קטנה וחמודה, עם נוף עוצר נשימה של העמק וההרים. עוצרים ברחוב הראשי שלה, מול העלייה למעיינות החמים. עולים במדרגות תלולות אל רחוב נוסף ושם מוצאים בריכה אחת פתוחה בה מתרחצים הגברים ובריכה סגורה עם שער ברזל – לנשים, המתרחצות בעירום. אפשר להשקיף על הבריכה מכל חלון בבתים הנמצאים גבוה יותר, אבל לי זה לא הפריע במיוחד. היה נחמד, אבל לא יותר מאשר טבילה אחת ולהמשיך הלאה, למרות שאני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי בעניין זה.
גנגוטרי העיירה נמצאת כשלוש שעות נסיעה מגנגנני, זהו, סוף דרכנו עם מיסטר נגי. הוא נרגש, אנחנו נרגשים, נפרדים ממנו והוא מתרגש עוד יותר כשהוא רואה את הטיפ השמן שקיבל. הפרידה מהנהג משאירה אצלי תחושה של הקלה וחופש, לא עוד מישהו שצריך להיות תלויים בו, למרות כל היתרונות הטמונים בו.

מיסט נגי והטאטא אינדיקה

 

אנו מוצאים, מתוך מבחר צנוע ביותר, גסט האוס המשקיף אל נוף נפלא של נהר שוצף וצלע הר ירוקה, אבל מוטב להסתכל החוצה מאשר פנימה לתוך החדר. החדר מבאיש מלכלוך, הסדינים לא הוחלפו מאז נבנה המקום, השירותים לא ראו חומר ניקוי מאז הותקנו פה ואפילו שקע חשמלי אין בנמצא, כך שאני לא יכולה לכתוב על המחשב במהלך שהותי כאן.
לאחר מחצית היום ולילה אחד במקום, בהם עשינו היכרות עם העיירה בת הרחוב הראשי המלא חנויות ומזכיר קצת את מקלוד גאנג' ליד דרמסלה, החלטנו ש"לוקחים" את הטרק אל הגומוק – עשרים קילומטרים (כל כיוון) של הליכה, רכיבה על פרדות והגעה אל המקורות האמיתיים של הגנגס, המקום ממנו נובעים המים הקפואים בדרכם הארוכה אל מפרץ בנגל. המסע הזה אורך יומיים, כאשר במהלכו לנים בעמק גבוה, במרחק של כמה קילומטרים מהגומוק.
לאחר משא ומתן מייגע עם בעלי הפרדות יצאנו לדרך, ישובים על גבי האוכף, כשאני שוכחת לחלוטין את החוויות המזעזעות שעברתי במדבר תאר ברג'סטאן לפני כשלוש שנים, ברוכבי במשך יומיים על גמל. אולי פשוט חשבתי שפרדה זה לא גמל ורכיבה עליה תהיה פשוטה יותר? השעות הבאות הוכיחו לי עד כמה טעיתי וכאבי הישבן שנמשכו ימים רבים לאחר מכן, הזכירו לי זאת בכל פעם מחדש.
ההתחלה הייתה נפלאה. פוסעים בשביל צר במעלה ההר, מצד אחד צלע הר, מצד שני תהום עמוקה מאוד שבסופה מים רבים – נהר הבהגירטי, המתחבר בדרכו לאלקנדדה ולעוד יובלים של הגנגס בשמותיהם השונים, היוצרים את הגנגס, בסופו של דבר.
היו כמה רגעים נפלאים של אוויר צח, שמש חמימה ויופי של טבע מסביב, עד שהפרדה שלי החליטה שהיא רעבה וצריכה חטיף בדרך וגרוע מזה – שהחטיף נמצא על שפת התהום. הבהמה השפילה את ראשה כדי ללחך את העשב ואני נטיתי בצורה מסוכנת למדי לכיוון התהום, כשבראשי עוברות תמונות כיצד אני מתרסקת אל הסלע הקרוב, ממנו ממשיכה הלאה אל האבנים הגדולות שם מתחת ויכולתי אפילו להרגיש את קרירותם של המים, בסופו של דבר, מנחמת את הפצעים שצברתי בדרך אל גן עדן. כל מה שיכולתי לעשות הוא לצעוק: "אמא, אמא" והסייס, שבאותו רגע הייתי מוכנה לאמץ לי אותו לאם, מיהר אל הפרדה העקשנית ובקריאות "לוהי, לוהי, קוץ' קוץ'", הניא אותה מכוונותיה הנלוזות לאכול דווקא את השיח הצהבהב הצומח בחלק התהומי של הדרך. היא המשיכה בדרכה, מסתכלת עלי בעיניים רעות, כיצד הפרעתי לארוחתה, וחטפה מכאן ומשם בצד השני של השביל, כאילו היא אומרת לי: אוקיי, עכשיו נצחת, אבל עוד ניפגש בהמשך…
ובהחלט נפגשנו, חוץ מהפעמים שאני סרבתי לעלות עליה והחלטתי לעשות את הדרך ברגל, בעיקר בירידות. כי צריך לדעת, שהפרדה, לא חשוב לה מה בדיוק מונח לה על הגב, אם זה יצור אנוש חי, או ערימת חציר, היא אגואיסטית, חושבת רק על עצמה וכשהיא צריכה לחצות מים רבים זורמים, או לרדת בירידה תלולה מלאת אבנים גדולות, היא פשוט מדלגת לה כפי שנוח לה, מבלי לחשוב שבאותה הזדמנות היא מנערת אותי מעל גבה. אז בכל פעם שהיא עשתה את הצעדים הללו בזהירות, עודדתי אותה וליטפתי את צווארה, כדי שתדע שיש תמורה למאמציה, כך שעד סוף הדרך הפכנו לכמעט ידידות.
אבל עד סוף המסע יש לי עוד שעות רבות ולילה הזוי להעביר באשראם שבעמק הגבוה והקפוא, על הרצפה המרופדת שמיכות ומתחת לערימת שמיכות נוספת, ללא ארוחת ערב, כי כל מה שרציתי הוא לתת מנוח לגוף הכואב כולו.
אם היו שואלים אותי אם הייתי עושה זאת שוב, הייתי עונה שכן, כי כך חשבתי באחת החניות בדרך. כל כמה קילומטרים לאורך הדרך אל הגומוק ממוקמות חושות עשויות בדים ופלסטיק, מרופדות במזרנים, ובעליהן מבשלים צ'אי חם ואטריות העשויות מ"מנה חמה" תוצרת הודו. בכל חושה כזו עוצרים ונחים ובדרך כלל נזרקים היישר מגב הפרדה אל המזרון בחושה, חסרי אונים ורצון לחיות, שוכבים שם עד שהסייסים מזרזים אותנו להמשיך. כששכבתי באחת החושות האלה חשבתי לעצמי: איפה היית רוצה להיות עכשיו יותר מכל – כאן, או בבית? והתשובה החד משמעית הייתה – כאן.
כי "כאן" זה אמר – נוף בראשיתי של פסגות מושלגות שהולכות ומתקרבות אליך ככל שאתה מתקרב אליהן, אוויר חסר חמצן אולי (כי הגובה הוא מעל 4000 מטר) , אבל צח ונקי ובהיר, מדרונות ההרים הנמוכים יותר מנוקדים בשיחים אדומים וצהובים וההרים הגבוהים צחיחים וראשיהם מעוטרים לבן. למטה, בסוף התהום זורם הנהר בין סלעי ענק לבנים ועגולים והתחושה היא של חוויה חד פעמית, שלאחר מכן תישאר שנים בזכרונך, אז התוצאה בהחלט שווה את המאמץ.

טרק גומוק – מה שרואים משם…

 

וזה שווה את המאמץ, גם אם בסופו של דבר הגומוק, המכונה "פי הפרה", המקום ממנו נובע הגנגס והמטרה שלשמה הגענו לכאן, אינו מצדיק את הדרך, כי מה שרואים שם אינו מרשים במיוחד, אבל הדרך לשם היא העיקר ועליה אסור לוותר.
יש העושים את הדרך כולה ברגל, מבלי להעזר בפרדות, אבל זה קשה, בעיקר למי שיש קשיי נשימה ואינו צעיר במיוחד. האוויר הדליל בחמצן בגבהים, גם אם כבר התרגלת אליו, כי עלית לשם בהדרגה, עדיין מקשה על הנשימה וכל מאמץ מגביר את הקושי. השיעול הנובע מהאבק הרב שספגנו בדרך וגם מהאבק שעושים הפרדות והאנשים ההולכים בשביל, גם הוא אינו מקל. אבל אם אתם צעירים, בריאים, בעלי כושר גופני טוב, הרבה יותר קל יהיה לכם לעשות את הדרך לגומוק ברגל.
ואני שמחה שלא עשינו את "עמק הפרחים" ליד בדרינאת, משום שאם היינו מתנסים במסע פרדות כזה פעם אחת, אני לא יודעת אם הייתי עושה זאת שוב בהפרש כל כך קצר של זמן.
יום נוסף בגנגטורי למנוחה ואנו בדרכנו חזרה לרישיקש, שם נשהה כמה ימים, נצפה בטקסים על הגנגס וננוח בפינוק של ה"בנדרי סוויס קוטג'", קומפלקס של גסט האוסים, בתי קפה ואינטרנט, המקל על חייך בהודו.
אבל הדרך לרישיקש, שהייתה אמורה להמשך שעות רבות עוד התארכה יותר. כאשר ויתרנו על מיסטר נגי, ידענו שנצטרך לעשותה בתחבורה הציבורית, אז התחלנו באוטובוס שאמור היה לנסוע מגנגוטרי לאוטרקאשי כחמש שעות, משם היינו אמורים לקחת אוטובוס נוסף לרישיקש. לאחר כשעתיים של ירידה בכביש/שביל אבנים, שהיא דרך המלך מגנגוטרי לאוטרקאשי, נעצר האוטובוס בתוך שיירה של כמה כלי רכב. מה קורה? שואלים ומקבלים תשובה: אי אפשר להמשיך כי סלע גדול התדרדר אל הכביש וחסם אותו (עכשיו אני מבינה את פחדיו של מיסטר נגי שכל הזמן הסתכל אל צד ההר לראות אם לא נופלות עליו אבנים וחשבתי שהוא פרנואיד קצת).
יורדים מהאוטובוס והולכים לראות מה קורה. סלע ענק חסם את הכביש. אפשר לעבור ברגל ואולי בקטנוע, אבל שום רכב לא יזוז מכאן עד שיבואו כלים כבדים ויפנו את הסלע ואומרים לנו שזה יכול לקחת יום שלם ואנו כבר רואים איך יום נגרע מתוכנית הטיול שלנו. נוסעי האוטובוס והרכבים האחרים יוצאים מהרכבים, מתיישבים בצידי הדרך, מול הנוף שמילים לא יכולות לתאר, מוציאים אוכל, פירות, חטיפים וממתקים. עושים פיקניק. אני מתחברת לנגן שלי ושומעת מוסיקה ישראלית, מוסיקה לועזית, שירים שבזמנו ליקטתי לי. שומעת את להקת בון ג'ובי עם Its my life ושמחה שאלו הם חיי ושאני יודעת לחיות אותם. שומעת את you think that I cant live whithout your love של מדונה וחושבת שאף אחד לא יגרום לי לא לחיות את חיי רק בגלל שהפסיק לאהוב אותי. שומעת את שירו של חיים משה "את כבר לא איתי" וחושבת על אלה שהייתי אתם ומקווה שהם מצטערים כמו חיים משה, שאני כבר לא. נערות הודיות מביטות בי בסקרנות, תוהות על האוזניות הצמודות והחיוך המרוח על פניי.

קש על רגליים נשיות

 

כעבור שעה תזוזה. מסתבר שהאוטובוס מחליט לחזור לגנגוטרי. הנהג מציע לנו לקחת את חפצינו, לעבור רגלית לצד השני של הסלע ולנסות למצוא רכב שייקח אותנו לאוטרקאשי. אנו עושים כעצתו ועוברים את המכשול. בדרך אנו רואים פועלים עולים לכיוון הסלע עם מכושים, אתים ופטישים. הזוי קצת, לא? אנו מחפשים רכב, מוצאים נהג ג'יפ שמוכן לעשות חלק מהדרך, נוסעים אתו, מגיעים לאיזו עיירה, לוקחים ג'יפ נוסף וכעבור שעות ארוכות מגיעים לאוטרקאשי, שהיא עדיין בתחילת הדרך לרישיקש. משם מחפשים ומוצאים עוד ג'יפ, משלמים לו יותר כדי שיקח פחות אנשים, כדי שיהיה לנו יותר נוח ולא יישבו לנו על הברכיים. מתרווחים בספסל האמצעי ומגיעים לרישיקש בשעת לילה מאוחרת. תם המסע הגדול למקורות הגנגס.

הודו עדיין מחכה לי

המאוורר המסתובב קרוב לתקרה, משתיק את הרעשים המגיעים מבחוץ ומפזר לי לתוך השערות את הברחשים שהצליחו להסתנן לחדר, למרות הרשתות המכסות את החלונות. החיות הקטנות מקשטות את הסדין בנקודות שחורות קטנטנות, מתאבדות ברווחים שבין מקשי המחשב הנייד ומטיילות על המסך המואר שלו.
החדר בגסט האוס אליו נכנסנו בשעת ערב דומה לכל החדרים, בכל הגסט האוסים ברחבי הודו, ואינו מסגיר את מיקומו – בעיירה קטנה, שכוחת אל, בשם רודרפראיאג במדינת אוטראנצ'ל שבצפון הודו. דומה – זה אומר רצפת בטון אפורה, קירות שצבעם מוסתר תחת מעטה כבד של לכלוך, מיטה כפולה רחבה עם מזרנים דקים וסדינים שכאשר אתה מבקש להחליף אותם, כי הם נראים לך משומשים, אומר לך בעל הבית כי אתה יכול להפוך אותם וזה יהיה בסדר.

ילדה נושאת תינוק

זהו בסך הכל היום השני שלנו בהודו ונראה כאילו הגענו לכאן לפני כחודש. זה התחיל במסע ארוך ומייגע בצומת כפר שמריהו, שם נאספנו אל האוטובוס המפנק שהעמידה לרשותנו חברת פליי איסט. החברה מפעילה דיל נסיעות זול ומשתלם למזרח, אשר לוקח אותך באוטובוס לעמאן שבירדן, משם אתה עולה על טיסת גולף אייר לבחריין, ממתין חמש, שש, שבע שעות בנמל התעופה בין שייחים סעודים ונשותיהם עטויות הרעלות השחורות, משוחח עם ערביות בתלבושת מסורתית מאבו דאבי, ועם כמה חבר'ה שהולכים לעבוד שם ומוצאם בשטחים בישראל וכשאתה מתבונן במקרה בכרטיס הטיסה שלך, אתה מגלה שבעצם כתוב בו שארץ המוצא שלך היא – פלשתין. מה זו פשרה קטנה על שמה של המולדת שלך, לעומת חסכון של כמה ירוקים?
הדיל של פליי איסט הוא דיל לא רע, באמת, אני לא אומרת את זה בציניות. אם לחוצים בכסף, אבל לא בזמן, ואם המתנה ממושכת בשדות תעופה היא אחד התחביבים הנסתרים שלכם – לכו על זה. נסיעה שיכולה להסתכם בכחמש שעות טיסה, נמשכת כ-24 שעות, אבל אתם מספיקים לראות קצת את שכנתנו ירדן מבעד לחלונות האוטובוס בתחילת הדרך ובהמשכה להציץ מבעד לחלונות הדיוטי פרי המפואר על שדה התעופה של בחריין, אחת ממדינות המפרץ ואפילו לראות קצת ממנה מהאוויר והכי חשוב – להחשב להרפתקנים ואמיצים, כשכל אחד אומר לכם שהשתגעתם לגמרי, כי אתם נוסעים דרך מדינה מוסלמית עוינת, אבל אתם מחייכים בידענות ובסיפוק – הרי חסכתם את מחירו של כמעט כרטיס טיסה נוסף.
אז הגענו לדלהי סחוטים והרוסים, אבל הגענו, ואפילו עם עוד כ-400 דולר בכיס (החסכון מהכרטיס). משם מהרנו למיין באזאר, כדי לבדוק אפשרות להמשך הנסיעה עוד באותו יום לכיוון רישיקש (כן, פשוט השתגענו לגמרי).
טוב, אולי לא לגמרי, כי בסופו של דבר החלטנו לא לנסוע ברכבת, אלא להתפנק ולקחת מכונית פלוס נהג ולטייל אתו בחלק מהמסלול שתכננו לערי המקדשים הבנויות סמוך למקורות הנהרות הקדושים להינדים באוטראנצ'ל. בדקנו מחירים, ומבלי להתקלח, מלבד התרעננות קלה בשירותים של בית חב"ד בהארי ראמה (גסט האוס ידוע לישראלים במיין באזאר, דלהי), העמסנו את תיקינו על המכונית ויצאנו לדרך לכיוון רישיקש.
כשהגענו אליה עם רדת החשיכה (כן, אחרי 36 שעות בדרכים – מצומת כפר שמריהו היישר לרישיקש) התעקשתי למצוא את הגסט האוס הבנוי מעל לגנגס, ואשר המרפסת שלו מסורגת בגלל הקופים המסתננים לחדרים לגנוב אוכל. טרטרתי קצת את הנהג, אבל מצאתי, ושוב, מבלי להתקלח, רק זרקנו את התיקים בחדר, מיהרנו ל"ג'רמן באקרי", שמעל ללקשמן ג'ולה, המקום עם האוכל הנפלא ביותר בעיר ועם הנוף הבלתי נשכח של הגשר והמקדשים ברקע שלו. רק כאן, לאחר שהתרווחתי בכסא העץ, נשמתי נשימה עמוקה מהאוויר המבושם של עיר הקודש רישיקש, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. זהו, פעם שביעית בהודו והפעם לשלושה חודשים, שאני יודעת היכן אני מתחילה אותם, אבל בהחלט לא יודעת היכן הם יסתיימו.

 

הדשא של אולי ירוק יותר

מאחר והאיזור אליו בחרנו לנסוע הפעם אחרי צאתנו את רישיקש אינו מתויר במיוחד, אי אפשר למצוא בעיירות הקטנות בהן אנחנו עוברים אוכל מערבי, בוודאי שלא תפריטים בעברית, כמו בכמה מקומות בהודו ומחשב עם אינטרנט הוא מחזה נדיר. אז מתרגלים לאכול אוכל הודי חריף, לנסות לרענן את ההינדי הנשכחת שלמדתי פעם בקורס של חודש ממורה פרטי, ולוותר על אינטרנט יומיומי כמו שהייתי רגילה בעבר. זו הסיבה גם שהפרקים באתר יהיו נדירים יותר ויכללו בכל פעם יותר חוויות וימים מאשר בעבר.

 

אנשים נחמדים באמצע הדרך

מרישיקש יצאנו עם בוקר עם מיסטר נגי הנהג, שתמורת פחות מ-300 דולר לשבעה ימים, כולל דלק, לקח את תפקידו ברצינות תהומית ושיחק כנהגם של מהארג'ות: פותח דלתות, סוגר דלתות, נושא מזוודות, מתנדב לחפש מקום לאכול, רץ לבדוק גסט האוסים ועוד. היעד שקבענו להגיע אליו בתוך היומיים הבאים הוא עיירת המקדש הצפונית באדרינת, כשבדרך אנו מתכוונים לעבור בעמק אלקננדה, בו זורם נהר האלקננדה ומתחבר בסופו של דבר לגנגס הקדוש.
אם הייתם כבר בכל העולם וראיתם את המקומות שתמיד אמרתם עליהם שהם הכי הכי, זהו הזמן לקפוץ לעמק אלקננדה, כי אז תגלו שיש עוד מקומות "הכי" שעוד לא ראיתם. עמק קסום, הרים גבוהים ירוקים, מעליהם פסגות לבנות נישאות ברוב הוד. עמוק בתוך הערוץ זורם לו בעוצמה רבה נהר האלקננדה, המתחיל אי שם בהרי ההימלאיה ובדרכו מתחבר לנהרות נוספים הניזונים ממי השלגים הנמסים, ומתחברים בסופו של דבר לנהר הקדוש מכולם – הגנגס.
הדרך הנושאת אותנו אל אחד ממקורות הנהר היא דרך המלך העוברת מרישיקש לבדרינאת. בדרך הזו נוסעת כל התחבורה של האיזור, משאיות, אוטובוסים, רכבים פרטיים. אבל כשהדרך הופכת מהר מאוד לשביל אבנים, בורות ואבק, אתה תוהה אם לא נקלעת לשביל צדדי של טרק המיועד לרכבי ארבע על ארבע בלבד. ה"טאטא אינדיקה" הקטנטנה הנהוגה בידי מיסטר נגי מפלסת את דרכה בין אבנים ומי מפלים הזורמים על הקרקע ומרשימה מאוד בביצועיה, אבל אבק הדרך הנישא מכלי הרכב הכבדים החולפים על פנינו בקולות צפירה רמים, נכנס אל תוך הריאות, האוזניים, הפה, הבגדים והנשמה וגורם לי לשיעול מטריד במשך ימים.

 

המקדש בבדרינאת

לבדרינאת הגענו בשעת ערב מאוחרת. הגסט האוס היחיד שהציע חדרים סבירים היה זה של ה"גברמנט", כלומר, הממשלה, ונראה שלבחור המשגיח על המקום לא בדיוק מותר היה לתת לנו לשהות שם, אבל אנחנו היינו עייפים וחנוקים מן הדרך הארוכה, ולא אכפת היה לנו אם הוא מנסה להרוויח קצת כסף "מהצד", מבלי שהממונים עליו ידעו למי הוא משכיר חדרים, העיקר שיהיה לנו היכן לישון. ככל שחלפו השעות והתקרבו הפסגות המושלגות, כך הלך וגבר הקור והחדר הממשלתי שקיבלנו נראה מחסה מתאים וחמים.
הבוקר הצח והשמשי גילה לנו את יופייה של בדרינאת, ואת המקדש שלשמו נבנתה העיירה. מקדש צבעוני ותוסס שעולי רגל הינדים מגיעים אליו לפחות פעם בחיים, כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל למקומות הקדושים. הם טובלים בבריכות הטרמליות הצמודות למקדש, עולים יחפים עם מנחות צלחות העלים העמוסות קוקוסים, ממתקים ופרחים אל המקדש, מקבלים את הברכה מהפנדיט (הכהן) המקומי ויורדים גאים ועטורי טיקה אדומה על המצח במדרגות המובילות אל הגשר העובר מעל האלקננדה. בקצה הגשר חיכינו להם, מצוידים במצלמות והנצחנו את הטיפוסים הצבעוניים והמוזרים שעברו בו.

 

עמק אלקננדה

את הלילה הבא בילינו בעיר הקרובה ג'ושימת (במרחק של כארבע שעות), כאשר לפני כן עוד עלינו לכפר מאנא, מעל בדרינת, על גבול הודו-סין, כפר של תושבים הנראים כמו טיבטים. הסתובבנו ביניהם ושימחנו אותם עם צילומי הוידאו ומצלמת הסטילס הדיגיטלית שצילמנו אותם. מג'ושימת עלינו למחרת לאתר הסקי ההודי – אולי, ברכבל הנוסע במשך כעשרים דקות עד חצי שעה, נסיעה חווייתית המגלה בכל דקה של עלייה עוד ועוד מהפסגות המושלגות של ההימלאיה הסובבים את אתר הסקי. למעלה, בגובה של כארבעת אלפים וחמש מאות מטרים, כשאני נושמת בקושי רב, מחוסר חמצן, השתרעתי על הדשא הטבעי שצמח כאן וספגתי את כל האנרגיה לה הייתי זקוקה – במגע ישיר עם האדמה הקרירה.
על המשך הדרך, הנסיעה ההזויה לגנגוטרי והטרק לגומוק – כעשרים קילומטרים של רכיבה על פרדות והליכה בשביל הפרדות הצר התלוי מעל התהום – בפעם הבאה.

גואה: כל מה שאני רוצה

הערה: פרק זה פורסם ביום 14.2.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו השישי  מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3214850,00.html

 

פאלולים – הבית שלפני הנסיעה הביתה

לגימה אחת ממיץ האבטיח האדום, המתוק והקר, תוך התבוננות מעבר לסככת הקש, המצלה מפני השמש החזקה, לעבר הים הכחול, המלחך בגלים רכים את החול והתחושה המיידית שאופפת אותי היא: הגעתי הביתה. חוף פאלולים בגואה הוא כמו בית בשבילי. עוד קודם, כשהצלחתי לקבל את החדר שבו התגוררתי לפני שנה, בגסט האוס שמאחורי המסעדה שעל החוף, צהלתי משמחה, כמו ילדה קטנה, וסיפרתי לבחור שפתח לי את הדלת כי אני מרגישה בבית. הוא חייך בחמימות, כי זכר אותי מאז ואפילו שאל מדוע הפעם אני לבד ואיפה הן שותפותי לטיול מהשנה שעברה.
מאוחר יותר ישבתי במסעדה הפונה אל הים והתבוננתי בחוף האהוב, שכל השבועות שעברו עלי בהודו התאוויתי אליו והשוויתי כל חוף וכל פיסת ים שפגשתי בדרך, באופן לא הוגן למדי, לחוף הזה הרחב והארוך, המסתיים באי קטן הסוגר עליו בצד אחד וסלעים גדולים ושחורים תוחמים אותו בצידו השני.

החוף הרחב של פאלולים

אי אפשר להסביר למה מקום אחד אהוב עליך יותר מהשני. לעיתים קרובות זו החברה שאיתה בילית את ימיך לראשונה באותו מקום ולפעמים אולי יש בו צירוף של דברים שבשבילך הם גן עדן ובשביל האחרים לא. כבר אמרתי על פאלולים בשנה שעברה שהוא גן עדן בשבילי, ולא שיניתי את דעתי, למרות שבכל זאת, משהו השתנה כאן במהלך הזמן שחלף.
פגשתי בפאלולים ישראלים שהיו במקום לפני שנים והם מספרים עד כמה השתנה החוף. היו כאן, בעבר רק מסעדות בודדות, חנות אחת או שתיים וכמה גסט האוסים פזורים והיום לא נשארה פיסת חוף בתולית. ביתני קש ומסעדות ממלאים את כל השטח המוצל שבין הדקלים והים. אם משווים את פאלולים לחוף מוזאפילנאגאד ליד קנור שבקרלה, רואים מה יקרה, אולי, למוזפילנאגאד בעוד כמה שנים. אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה, כדברי השיר, לא לגבי פאלולים. ובשבילי אם הוא יישאר כמו שהוא עכשיו, הוא עדיין יהיה גן עדן.

ביתנים חדשים בחוף פאלולים

מיד כשהגעתי לכאן ירדה עלי מין שלווה שכזו. לא רציתי כלום, רק לצאת אל החוף, לטייל ליד המים לעת שקיעה, או בשעת בוקר מוקדמת. לנשום עמוק את אוויר הים המלוח, להיכנס אל המים המזמינים, השקטים כמו בריכה או אמבטיה, שמין זוהר עולה מהם לאחר שקיעת השמש והם הופכים לכסופים וחלקים. לעצום את העיניים בלילה, לפני השינה, ולהקשיב לגלים ולקרקור העורבים. לאכול ארוחת בוקר מצוינת באחת המסעדות אל מול הים, וארוחת ערב באחת מאלה הפזורות לאורך הרחוב הראשי, סתם כך, כדי לשנות. אפשר למצוא כאן אוכל ברמת גורמה מכל העולם – איטלקי וצרפתי וסיני והודי כמובן, ומאכלי ים בלי כתובת, אבל בגיוון מושלם, ואפילו אוכל אורגני וכל אלה במחצית ממחירם של כוס קפה ועוגה בבית הקפה השכונתי שלנו.

מפרצון קטן בין הסלעים. עוד יש מקומות שקטים בפאלולים

וכך עוברים להם הימים (הקצבתי לפאלולים שבוע) וכבר אני שזופה וכבר טיילתי לכל אורכו של החוף וראיתי עד כמה התמלאו החללים שהיו בשנה שעברה בין הביתנים ונוספו עוד מסעדות וביתני קש ואפילו יותר סירות דייגים יש מבשנה שעברה ואולי אלה הן הסירות המציעות סיורים לראות דולפינים וטיול לאי הפרפר ובעליהן רודפים אחר כל עובר ושב על החוף ומציעים "בטרפליי איילנד, מאדאם?", ועוד מעט זה יסתיים והיום אני כבר צריכה לעשות "קונפירמישיין" לטיסה שלי לארץ, מה שאומר שהנה זה בא ועוד טיול אחד בהודו הולך ומסתיים לו ובפעם הבאה לאן? 

שקיעה, אחת מיני רבות, בפאלולים

שלושה ימים בגן עדן

הערה: פרק זה פורסם ביום 7.2.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו החמישי  מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3211730,00.html

 

פאראסוראם אקספרס

ממרפסת החדר בחוף אנג'ונה בגואה, בשעה שבע בבוקר, הכל נראה אחרת. יש כאן שתי שורות של ביתנים, עם חדרים די מעופשים, אבל עם חצר חיצונית נהדרת ובחזיתה מסעדה המשקיפה אל הים. אל החצר עולות מדרגות שלרגליהן מגיע הים בשעות הלילה, וביום הוא נסוג לכדי עשרים מטרים אחורה, כשהוא מגלה סלעים חומים משוננים. השמש זרחה כבר, אבל היא עוד לא מורגשת על החוף וצינה של בוקר תופסת אותי כשאני יורדת לשבת על סלע, יחד עם כלבי החוף ולהתבונן במים ב"בריכות" הקטנות שיצרו הסלעים, ובסרטנים בצבע החול, המתרוצצים בתוך הבריכות. הכלבה שאימצה אותי דורשת עוד ועוד ליטופים וכדי למצוא חן היא משתכשכת לה בתוך הבריכה הקטנה ומרימה אלי עיניים משועשעות ונבונות כאומרת: איך אני?

שקיעה באנג'ונה

הודו של גואה היא הודו מרוככת, שונה לחלוטין מכל מקום בתת היבשת ובשבילי היא מציינת את סוף הטיול. זה המקום לנוח. כאן יש אוכל טוב ושירותי תיירות נוחים. הגואנים הם אנשים, שעיסוק של שנים בענף התיירות המשגשג, הפך אותם כבר מזמן למערביים ומי שמחפש את הודו האמיתית, אין לו הרבה מה לעשות כאן. את הודו ההיא השארנו מאחורינו במדוראי בעיקר, אבל גם באלפי, קוצ'ין, קניאקומרי ורוב המקומות מהם הגענו לכאן, למובלעת המערבית.
את הודו האמיתית, על מנהגיה הזרים לנו כל כך, פגשנו לדוגמא ברכבת ה"אקספרס" שהביאה אותנו מקוצ'ין לקנור.
"פאראסוראם אקספרס" הוא שמה של הרכבת והיא נוסעת בין העיר טריוונדרום, בירת מדינת קרלה, הנמצאת בדרום המדינה, עד לעיר מנגלור הצפונית, השייכת למדינת קרנטקה. נסענו בה שבע שעות למרחק של כ-300 ק"מ. השם "אקספרס", שצורף לשמו של הקו הזה הוא שם מקרי, שאינו משקף דבר. "פאראסוראם אקספרס" עוצרת בכל תחנה וכפר בדרך ואת השם היפה הזה נתנו לה, כנראה, בשביל ההרגשה הטובה של הנוסעים.
כשרכשנו את כרטיסי הרכבת, שבוע קודם לכן, בתחנה המרכזית של ארנקולאם (שהוא החלק החדש של העיר קוצ'ין) ביקשנו מחלקת AC. לא מיזוג האוויר הוא שהיה משאת נפשנו, אלא העובדה שמחלקות ה-AC הן בדרך כלל מחלקות סגורות, טובות יותר משאר קרונות הרכבת. במחלקות אלו נוסע קהל שנעים לך לשבת איתו שעות, אבל נעימות זו וקוץ בה. ברגע שבחרת במחלקת AC הנכספת, אתה צריך להצטייד בסוודר עבה וצעיף חם, למרות החום והלחות בחוץ, שכן כאן אתה עלול לקפוא למוות. במקרה האחרון לקח לי שבוע ימים לרפא את הנזלת שחטפתי שם.
"פאראסוראם אקספרס" הגיעה באיחור "קל" של 25 דקות והקהל שהצטבר בעשר הדקות האחרונות לפני בואה גרם לי לתהות, מהיכן יודעים המקומיים שהרכבת אמורה לאחר? האם יש להם חושים מיוחדים לעניין, או שמקור אינפורמציה עלום מספק להם מידע שאינו זמין לנו? אין לי עד עתה תשובה לכך.
מצאנו די בקלות את מקומנו ברכבת, למרות שהסבלים שאני שוכרת בדרך כלל, כדי שינחו אותי למקומות הנכונים, היו עסוקים בהעמסת סחורות בקצה הרחוק של המסילה ואיש מהם לא היה פנוי עבור הנוסעים. אחד ממנהלי התחנה, לובש את מדיו וחובש כובעו בגאווה רבה, התנדב להראות לנו את הקרון. היה זה קרון מושבים, כמו במטוס ומקומותינו היו תפוסים על ידי נוסעים שעלו לפנינו. הם ביקשו בנימוס רב שנרשה להם להישאר שם, כי הם רוצים לשבת יחד ותחת זאת נשב במקומם, שהיה שורה אחת קודם. הסכמנו, כמובן, מה זה משנה?
ישבנו בשורה בת שלושה מושבים והנחנו במושב האמצעי את התיקים הגדולים, אבל עד מהרה הובהר לנו שהקרון הזה הולך להיות עמוס כל כך, שנצטרך להוריד את התיקים למקום שבו אנו מניחים את רגלינו (כי אי אפשר היה להעמיסם על המדף, הקצר והקטן מדי והמעבר היה מספיק רחב לגודלו של איש הודי קטן, לכן גם הוא לא היה אופציה מתאימה). בתחנה הבאה עלתה בחורה הודית צעירה, בג'ינס וחולצת בד קלילה ואמרה שהאמצע הוא מקומה. שמחנו, כי היא הייתה כל כך עדינה וקטנה וכמעט לא מורגשת על המושב.

צבעוניות של מכנסי הדייגים לילדים בדוכן באנג'ונה

 עד מהרה התפתחה שיחה ערה בינה לבינינו. היא סיפרה שהיא עובדת במנגלור, כאחראית על כמה סניפי דואר. היא אקדמאית, שעברה לא מכבר את המבחנים הקשים של שירות המדינה ההודי והיא גאה בכך מאוד. היא דיברה ודיברה והרצתה על הינדואיזם וכלכלה ומצבה של מדינת קרלה כמדינה שאין בה, שלא כמו במדינות אחרות בהודו, השקעות זרות, בשל העובדה, אולי, שזו מדינה הנשלטת על ידי מפלגה קומוניסטית. לכן, אמרה, רבים מתושביה עוזבים אותה כדי לעבוד במדינות המפרץ, שם הם מרוויחים לא רע בכלל. היא גילתה בקיאות במצב הפוליטי בישראל, התעניינה בשלומו של ראש הממשלה, שאלה שאלות קשות.
היא הייתה בבירור בחורה מאוד אינטיליגנטית. האנגלית שבפיה הייתה מעולה, הלבוש שלה היה מערבי לחלוטין וכל גינוניה כאלה. כשהגיעה שעת ארוחת הצהרים והבחורה הזמינה את מנת האורז שלה מהאיש המספק ארוחות ברכבת, לא יכולנו לגרוע את עינינו מתנועותיה.
לאט היא הרימה את מכסה נייר האלומיניום מעל הצלחת המלבנית החד פעמית והגדולה, העשויה מקליפת עץ. מתחת לנייר התגלה הר של אורז לבן ועליו כמה שקיות ניילון. בכל אחת מהן רוטב כלשהו, בצבע אחר. הבחורה פתחה את כל אחת משקיות הניילון והניחה אותה בצד. לבסוף לקחה אחת מהן, זרתה מעט רוטב על אחת מפינותיו של הר האורז, מוללה באצבעותיה את הפינה, הפכה ומוללה שוב, אספה באצבעותיה את האורז המעורב באותו רוטב והכניסה לפיה. כשנגמר הרוטב משקית אחת שפכה מהשקית השנייה ושוב ערבבה באצבעות, מוללה, פוררה, לשה ואספה והכניסה לפיה. הבטנו בה מרותקות. ראינו אמנם בחודש האחרון רבים מבני קרלה וטמיל נאדו האוכלים בידיהם, אבל משום מה, לא ציפינו לזה מאותה בחורה, שכל מנהגיה מערביים. בשלב מסוים שאלה אותה אליס אם זה לא מפריע לה שאחר כך היא תישאר עם ידיים דביקות בגרגרי אורז ומה אם לא יהיו מים לרחוץ את הידיים. הבחורה רק חייכה ואמרה: אין שום בעיה, אני אנגב אותן…

מראה מהמסעדה של הגסט האוס אל חוף אנג'ונה

 

מונאר: שדות תה לנצח

הערה: פרק זה פורסם ביום 31.1.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו הרביעי  מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3207651,00.html