כפות הרגליים של איילת הפכו מחוספסות וכואבות. היא נאלצת ללכת יחפה במשך שעות. כשהיא נכנסת לאולם התפילה, שרצפתו שיש מבריק, עד כדי כך, שכל האולם משתקף בו כמו בבריכת מים, רק אז הן נרגעות. הרצפה הקרירה והחלקה מלטפת את הפצעים שנגרמו מאבנים קטנטנות, עליהן דרכה.
איילת נמצאת עכשיו בעיר מייסור שבקרנטאקה, באשרם של גנפטי. כמה שעות לאחר שעזבה את טירובאנאמאלאי, הרגישה שהדברים הולכים להשתנות. הסימן הראשון, היה הקלות, השמורה לאלה שיש להם מזל יותר משכל, בה מצאה את האוטובוס מבנגלור למייסור. ואיזה אוטובוס זה היה. ברגע ההוא ידעה שהכל הולך להיות טוב, אחרת אי אפשר. מה שהיא לא ידעה הוא, שעד שיהיה ממש טוב, תצטרך לעבור עוד כמה עינויים קטנים בדרך.
ערב קודם ארזה את חפציה במלון בטירובאנאמאלאי. היא כל כך השתוקקה לעזוב כבר את העיר הזו. עם בוקר, מוקדם ככל שיכלה יצאה אל תחנת האוטובוס בטירובאנאמלאי, כדי לעלות על האוטובוס לבנגלור ומשם למייסור, היעד הבא שלה. היא עלתה על אוטובוס שנקרא כאן "ממשלתי", וזה אומר אוטובוס שעוצר בכל תחנה, נהג עם צופר שגורם עוד קצת נזק לעור התוף שבאוזניה, ועם רדיו בווליום שמתחרה בצופר. זה אומר נסיעה עצבנית ומעצבנת, כשכל חפציה מונחים עליה, כולל המזוודה, התרמיל ותיק המחשב ולידה עוד יושבת מישהי שזה בכלל לא מעניין אותה. אבל, כמו כל דבר רע, וגם טוב, הנסיעה הזו הסתיימה לבסוף.
היא ירדה מהאוטובוס בתחנה המרכזית של בנגלור והלכה לכיוון המשרדים כדי לשאול היכן עומד האוטובוס למייסור. מיד כשנכנסה לאזור האוטובוסים היוצאים, ראתה מבנה עם קופות. לידו חנה אוטובוס לבן מהודר, עם תא מטען פתוח. היא ניגשה לקופות ושאלה והקופאי הצביע על האוטובוס היפהפה שעמד שם ואמר לה: הנה זה. איש במדים לבנים, עם כותפות כחולות וסימנים רקומים בזהב על הכותפות, הכניס את המזוודה שלה לתא המטען. אני בהודו? שאלה את עצמה בפליאה וצבטה את עצמה שוב ושוב להיות בטוחה שאינה חולמת. היא קנתה כרטיס בקופה ועלתה. האוטובוס היה מפואר לפי כל סטנדרט, גם אירופאי. קרירות נעימה של מיזוג אוויר קידמה את פניה. על גב הכסא שלפניה, בתוך תא המיועד לו, היה מונח בקבוק מים מינרליים סגור וחתום, במיוחד בשבילה. מעליה מדף, עליו הניחה את התרמיל הקטן ותיק המחשב. לא עוד חפצים על הברכיים. הנהג, שהיה האיש בחליפה הלבנה, נראה כמו אדמירל בצי האמריקני. הוא התיישב ליד ההגה ובעדינות ניווט את דרכו אל מחוץ לתחנה. הוא הכניס למכשיר הווידאו סרט בדי.וי.די בווליום מאוד נמוך ורק באמת מי שהבין את השפה, יכול היה לקלוט מה נאמר.
הוא יצא מהעיר ובכל פעם שהיה צורך לצפור, עשה זאת בקלילות ולא לחץ על הצופר במשך דקות ארוכות, כמו הנהג הפראי של האוטובוס ה"ממשלתי". מצב הרוח של איילת נסק לשמיים. היא הסתכלה על בנגלור מבעד לשמשות הכהות של האוטובוס. זוהי אחת הערים המודרניות ביותר בהודו, מאחר ובה התמקמה תעשיית ההייטק המפותחת מאוד כאן. איילת חשבה: כך תראה הודו כולה בעוד עשר שנים. כשהיא תגיע להודו יחד עם הנכד המתוק שלה, תמצא ארץ מפותחת, עם שירותים מודרניים, עם יותר אנשים משכילים והרבה פחות עוני. היא הייתה בטוחה בכך.
איילת ראתה במקריות ובקלות שבה מצאה את האוטובוס הזה למייסור – אות. זהו, חשבה, מעתה הכל ישתנה לטובה. אני נוסעת לעיר נחמדה, אני מכירה אותה מאחת הפעמים שכבר הייתי בדרום הודו. מייסור היא עיר מאוד סימפטית, נעימה ומפותחת. היא משופעת בהרבה גנים, רחובות רחבים, ארמון מדהים, מקדשים יפהפיים. הייתה לה תחושה טובה.
ברגע שירדה מהאוטובוס מצאה נהג ריקשה נחמד שהוביל אותה אל האשרם. עוד סימן טוב. בדרך ראתה המון אדם סביב לונה פארק גדול והריקשאי סיפר שהיום יש פסטיבל במייסור וכאן חוגגים אותו.
כשהגיעו לפתח האשרם היא הייתה בהלם. בתוך גנים נפלאים של צמחים מכל הסוגים, ניצבו כמה מבנים מפוארים וגדולים, ביניהם מקדש האופייני לדרום הודו, עם פסלים צבעוניים לכל אורכו. הריקשה נכנסה מבעד לשער והובילה אותה עד למשרד האשרם. כאן נגמר המזל הטוב.
איילת נכנסה למשרד בחשש. היא סיפרה לפקיד שלפני שבועות ספורים שלחה אליהם מייל וביקשה להתגורר באשרם. "יש לך הדפסה של האישור ששלחנו לך?" שאל. איילת אמרה שלא, שלא הדפיסה, אבל קיבלתי מהם תשובה שהסוואמי (הגורו) של האשרם יהיה במקום בין תאריכים מסוימים ולכן כיוונה את בואה במיוחד לתאריכים הללו.
"אני צריך אישור בכתב", הודיע לה האיש. "תאלצי לישון היום בעיר ומחר לבוא לכאן. צריך לשאול את האחראי, או את זה ששלח לך את המייל והוא לא נמצא עכשיו".
איילת ראתה איך עולמה חרב עליה. היא בדרך כבר כמעט עשר שעות. אז עכשיו שוב להיגרר חזרה העירה, לחפש מלון. מנין לה איזה מלונות יש כאן, ובאיזה אזור? בכלל לא התכוננה לאפשרות כזו. לא חיפשה שמות של מלונות באינטרנט. היא ניסתה בכל כוחה לשכנע אותו. סיפרה לו שהיא מוכרחה להיות באשרם. המציאה תארים וסיבות. שום דבר לא הרשים אותו. הוא היה בשלו.
"גברת, אל תתעקשי. זה לא יעזור". בסופו של דבר התרכך ואמר שאם תצליח להביא עכשיו תדפיס של המייל שקיבלה מהם, אולי הוא יוכל לעשות משהו.
איפה יש אינטרנט כאן? שאלה.
"ליד השער", ענה לה.
היא הרכיבה על כתפה את התרמיל, על הכתף השנייה את תיק המחשב, גררה את המזוודה לאורך כל הדרך חזרה אל השער וזו הייתה דרך ארוכה. חיפשה את האינטרנט ומצאה איזו חנות עם זוג מקומיים שמוכר צרכי משרד, ויש להם גם מחשב אחד. הם אמרו שאין אינטרנט, שהוא לא מתחבר. כשראו את פרצופה המיואש ניסו בכל זאת, צלצלו לספק האינטרנט שלהם, עשו ריסטארט למחשב, ניסו שוב. "אין אינטרנט".
כמעט בכתה. אין לה כוח יותר. היא רוצה מקלחת ולנוח. השעה הייתה כבר כמעט שש בערב. איילת אמרה להם שאולי יתקשרו לאיש במשרד ויגידו לו שאין אינטרנט. אולי הוא ירחם עליה וייתן לה להישאר הלילה באשרם ולא יכריח אותה לנסוע העירה.
הם לא הבינו מה היא רוצה והיא ויתרה. גררה שוב את עצמה עם התיקים למשרד. כשהגיעה לשם אמרה לאיש: אין אינטרנט, מה לעשות?
אז הוא אמר, אולי כדי להיפטר ממנה: "תיכנסי למנהל, אולי הוא יאשר לך".
איילת נכנסה חדורת רוח קרב. המנהל חקר אותה כמו בשב"כ. "למה באת לכאן בכלל?" "איפה שמעת עלינו?" "מה המטרה שלך?" "מי את?" ותוך כדי חקירה הוא הודיע לה כל הזמן "שתדעי שאת ישנה היום בעיר". היא הצליחה לשכנע אותו לנסות להיכנס לדואר האלקטרוני שלה כדי לראות את המייל ששלחו לה. הוא הסכים לנסות ואפילו הצליח. אבל אחרי שקרא את המייל קבע: "זה לא אומר כלום. זה לא אומר שהאיש ששלח לך את זה אישר שתבואי. הוא רק נתן לך את לוח הזמנים של הסוואמי. תשמעי לי. סעי העירה ותחזרי מחר בשבע וחצי בבוקר, אפגיש אותך עם הסוואמי והוא יחליט".
איילת הבינה שזה סופי. ששום תחנונים לא יעזרו עוד. ביקשה שימליץ לה על מלון, כדי שיהיה לה מה להגיד לנהג הריקשה. הוא נתן לה פתק.
נהג הריקשה הוביל אותה למקום והיא חששה. המקום נראה מפואר, זה בטח עולה הון תועפות. מילא. אין לה כוח יותר. היא נכנסה ללובי מפואר, שאלה אם יש חדר. אמרו שכן. המחיר? 350 רופי. לא נורא. שלא כהרגלה בהודו, לא ביקשה לראות את החדר לפני ששילמה. מה כבר יכול להיות גרוע? המלון מבחוץ נראה מפואר, הלובי רחב ידיים ונראה גם הוא לא רע בכלל. אז עד כמה החדר יכול להיות גרוע? וחוץ מזה, זה רק ללילה אחד.
ואיך שטעתה. אלוהים אדירים. בחיים לא היה לה חדר כזה, בשום מקום בהודו.
אי אפשר היה לגעת בשום דבר. הלכלוך היה כל כך נורא. הקירות מטונפים, כאילו זה עתה מרחו אותם בצואה. גב המיטה – כנ"ל. הסדינים נראו מכובסים, אבל היו עליהם כתמים של שנים. השירותים – מעין הכלאה של שירותים הודים ושירותים מערביים. איך אפשר לתאר אותם? מי שמכיר שירותים הודיים, שיגביה אותם קצת בדמיונו, יוסיף להם מושב מוזר וזהו. אבל הם היו כל כך מלוכלכים, שרצתה להקיא. הברז במקלחת טפטף והרעיש, אי אפשר היה לסגור אותו. מה עושים?
משלימים. היא פרשה את הסדין מהבית על המיטה, עטפה את הכרית בציפית שלה, גלגלה את הסדין שהם נתנו לה להתכסות בו ושמה אותו בין הכרית לגב המיטה, שהכרית לא תיגע שם. היא לא יכלה להרדם. צוות המסעדה של המלון, הממוקמת מתחת לקומת החדרים, צרח ודיבר עד חצות, או בעצם, עד שאיילת פתחה את החלון וצרחה שעכשיו לילה ושישתקו כבר. היא הוציאה בצעקה הזו את כל התסכול שמלא אותה מאז נדחתה מהאשרם. לקח להם עוד איזה עשרים דקות עד שממש היה שקט. היא שכבה וחיכתה לבוקר, מתכננת מה תאמר לסוואמיג'י, איך תשוחח אתו. היא חשבה שזו תהיה שיחה אישית, לא תארה לעצמה איזו מין פגישה זו הולכת להיות.
למרות שלא ישנה כל הלילה, לא איבדה את האופטימיות. מוקדם בבוקר, עוד לפני שבע, ארזה הכל והשאירה בחדר. ירדה ולקחה ריקשה לאשרם. ישבה לפני המשרד, עד שהחלו להגיע העובדים והם הציעו לה ללכת לאולם התפילה, שם נמצא הסוואמי. המנהל יבוא גם הוא לשם, אמרו, כשיגיע לאשרם.
היא היססה. המנהל אמר לה לחכות כאן. מה היא תיעלם לו? ואם הוא יגיע ולא יראה אותה, יחשוב שלא באה ואחר כך יגיד לה שמאוחר מדי. אתמול הוא אמר שאחרי שמונה וחצי סוואמיג'י לא מקבל יותר אנשים, שתשתדל להקדים. לבסוף החליטה ללכת בכל זאת לאולם התפילה המפואר. היא ישבה שם וחיכתה.
היא מוכרחה להיות באשרם הזה. היא תתעקש. לא יעזור כלום. אשרם גנפטי סצ'יצ'ידננדה מתבסס רק על הסוואמי שלו – סרי גנפטי סצ'יצ'ידננדה. סוואמיג'י, כפי שמכנים אותו חסידיו. הם מאמינים שהוא גלגול של קדוש יוגי קדום בשם דטטריה, אשר נולד בזמנו עם שלושה ראשים המשקפים את השילוש ההינדי (ברהמה, וישנו ושיווה). דטטריה היה יוגי ומוסיקאי וסוואמיג'י סרי גנפטי ידוע כמוסיקאי ומורה קרייה יוגה. הוא מקיים קונצרטים של מוסיקה דתית ומוסיקה הודית מסורתית, ומאמין שבעזרתה ניתן לרפא את כל המחלות בעצם. מאמיניו של סוואמיג'י טוענים שהוא ריפא בעזרת המוסיקה אנשים שהרפואה הקונבנציונאלית לא נתנה להם סיכוי לחיות. המוסיקה של סוואמיג'י גורמת לפתיחת ערוצי האנרגיה בגוף וכך מביאה לריפוי. אפשר לרכוש באשרם עצמו קלטות ודיסקים של מוסיקה לכל חולי – לכאב גב, לכאב ראש, ללחץ דם, לבעיות נפשיות ואפילו כדי לרפא סרטן.
סרי גנפטי מקיים קונצרטים בכל רחבי הודו ורוב הזמן הוא אינו נמצא באשרם. זו הסיבה שכדאי לברר לפני שמגיעים אם הוא כאן, כי בלעדיו, הפעילות מאוד קטנה.
סוואמיג'י מלמד קרייה יוגה גם באשרם וגם במקומות אחרים בעולם בהם הוא נמצא. זוהי יוגה המבוססת על פראניאמה – נשימות העוזרות לפתיחת המעברים העצביים.
איילת קראה על סרי גנפטי ושיטת הריפוי במוסיקה עוררה את סקרנותה. היא ידעה שהיא מוכרחה להיות כאן ולחוות את הבהג'נים שהסוואמי מקיים, להקשיב למוסיקה ולראות איך היא משפיעה עליה. ידעה שאם תצליח להשתתף בקורס של קרייה יוגה שהוא מעביר, זה יגרום לה אושר. לכן לא היה מצב שמישהו יוכל לדחות אותה מלהיות כאן, החליטה.
היא ישבה באולם הענק והמפואר וראתה כיצד הוא מתחיל להתמלא באנשים. באחת הפינות נשמעו מזמורים דתיים (בהג'נים). ראתה את המנהל מגיע. אתמול הוא היה כל כך לא סימפטי אליה והיום הוא חייך כשהבחין בה. היא חשבה, שאולי הם מקשים על הבאים בכוונה. בעיקר אלה הבאים מהמערב. הם רוצים לבדוק עד כמה באמת אתה רוצה לבוא ועד כמה אתה רציני. הם כנראה מאמינים שאם יעשו לך חיים קשים ואתה בכל זאת תגיע, סימן שכוונותיך רציניות.
הפעילות באולם הייתה די מבלבלת. בצד אחד נשמעו מזמורים, בחלק המרכזי נראו כוהנים מטפלים בפסל שניצב שם. את סוואמיג'י לא ראתה בינתיים. לפתע הקהל קם ורץ לירכתי האולם. המנהל נעמד ליד איילת והסביר – שם בפינה ההיא, המקום בו נשמעת השירה, יושבים אנשי הממשלה. הם אורחים קבועים אצלנו. עכשיו סוואמיג'י נמצא אתם, תכף הוא ישב בחלק המרכזי.
המנהל נשאר צמוד אליה והסביר לה בכל פעם מה קורה. לאחר שהמזמורים נדמו, החל טקס האש. סוואמיג'י הדליק אש גדולה וברך את כולם, נערות עם כלים קטנים ובהם נרות ניגשו והניחו אותם לפני המזבח המרכזי.
לאחר שנגמר הטקס, הורה לה המנהל לקנות מנחה לסוואמיג'י ולעמוד בתור. במקביל ניגש אליה בחור מערבי (מעט מאוד מערביים נמצאים באשרם) ואמר לה ששמו פינגלה והוא ממונה על האנשים שבאים מהמערב. הוא שמע שהגיעה אתמול, והיום, לאחר שתקבל אישור ליום יומיים מהסוואמיג'י הוא יסדר לה מיטה בחדר שינה גדול (דורמיטורי), שבו יש הרבה מיטות אמנם, אבל עכשיו רק בחורה אחת מתגוררת שם. אין חדר פרטי. איילת כל כך שמחה שהיא הולכת לקבל אישור להישאר שם, שלא היה אכפת לה להיות בחדר עם עוד אנשים, העיקר שתהיה כאן. היא הייתה מוכנה לכל דבר.
*
כשבידיה סלסלה שקנתה בחמישים רופי ובה אגוז קוקוס, שרשרת מחרוזי פרי כלשהו, ועוד כמה דברים שלא זיהתה, עמדה איילת בתור לפגוש את סוואמיג'י. הוא ישב במקום מוגבה במעין חלון. אחד אחד ניגשו אליו האנשים, קיבלו ברכה, נתנו את מנחתם והמשיכו הלאה. המנהל עמד שם וחיכה. כשהגיע תורה, הוא ניגש יחד איתה לחלון, אמר בשפת המקום כמה מילים לסוואמיג'י, שבהם הבינה – "ישראל". סוואמיג'י אמר משהו ונתן לה מנחה קטנה והיא יצאה מהתור. זהו? אחרי כל הנאום שהכינה כל הלילה וכל אמצעי השכנוע עליהם חשבה… המנהל אמר שסוואמי אישר יומיים. זה הכל. הוא אמר לה לגשת למשרד ולהרשם.
בחוץ פגשה את פינגלה. הוא ביקש שתגיע באחת עשרה וחצי לחדר שלו. לא כל כך הבינה למה לחדר ובשביל מה, אבל אמרה בסדר. הכל, רק שלא יתחרטו פתאום. פינגלה הצביע על שולחן שניצב במרכז הרחבה הגדולה ואמר: לכי לאכול ארוחת בוקר.
איילת ניגשה לשולחן, לקחה צלחת עגולה מנירוסטה, ואיש אחד מזג לה, מתוך דלי, מין דייסה לבנה. דייסת אורז, חשבה. זהו. היא הסתכלה סביב וראתה אנשים עומדים ואוכלים את הדייסה עם הידיים. מה אני עושה עם זה? חשבה, איך אוכלים דייסה עם ידיים?
היא ניסתה להכניס את אצבעות יד ימינה (רק ימין, עם שמאל מנגבים את הישבן, אז אוי ואבוי), לתוך הדייסה והדייסה הייתה חמה אש. איילת ליקקה את האצבעות בכאב. היא המשיכה להסתובב עם הצלחת והדייסה. הייתה רעבה. היא לא זוכרת מתי אכלה בפעם האחרונה. יום קודם נסעה כל היום, נשנשה חטיפים וביום שלפניו, בטירובאנאמאלאי אכלה רק בבוקר במסעדה המערבית היחידה שהייתה מול האשרם. בשאר אותו יום לא אכלה כלום, כי בעיר יש רק מסעדות הודיות ומגישים בהן מבחר מצומצם מאוד של מאכלים חריפים ביותר.
הרעב זרז אותה לדחוף שוב את הידיים לתוך הדייסה. עכשיו היא כבר התקררה קצת. איילת הצליחה לדלות משם משהו ולהגיש לפה. את השאר זרקה. שטפה את הצלחת והחזירה למקום. מאוחר יותר אכלה בקנטינה של האשרם, מה אם לא מאסאלה דוסה? (מין פנקייק מלוח) שטובלים אותו, היא חושבת במשהו שהיה טחינה, אבל זה היה כל כך חריף, שלא הצליחה לזהות.
לאחר שהביאה את חפציה מהמלון ופגשה את פינגלה, הבינה שהוא זה אשר נותן את החדר, רושם אותה שוב (חוץ מהמשרד) ונותן לה את הוראות ההתנהגות (לא לעשן, לא לשתות אלכוהול, לא לקיים יחסי מין, לא להאכיל את הכלבים באשרם, כיבוי אורות בעשר וכו').
בצהרים נכנסה לחדר האוכל. נתנו לה שוב צלחת נירוסטה, שפכו לתוכה אורז וכל מיני רטבים, שקיוותה שהם לא חריפים, נתנו לה "מי חלב" בכוס נירוסטה ושלחו אותה לשבת לאכול. כמובן שבידיים, אלא איך?
איילת הסתכלה סביבה, חדר האוכל נראה כמו חדר אוכל בבית הכלא. אבל בבית כלא הודי. חדר ענק, שולחנות נירוסטה צרים וארוכים ושורות של אנשים יושבים על שרפרפים מול השולחנות. היא הסתכלה בהם. ניסתה לחקות אותם. לפורר את האורז ביד, לטבול אותו ברוטב ולהגיש לפה. כשרעבים אוכלים הכל ובכל דרך. דווקא היה לא רע. לחריף כבר התרגלה פחות או יותר. השתדלה לא לטבול ברוטב האדום, כי תארה לעצמה שזה הצ'ילי וגם לא בירוק, כי גם זה צ'ילי בדרך כלל. כל השאר היה בסדר.
גולת הכותרת של היום הייתה: הבהג'ן של הערב. דרי האשרם חייבים להשתתף בשני הטקסים – בשבע ורבע בבוקר ובשש וחצי בערב.
איילת הגיעה לאולם עוד לפני הזמן וישבה קצת במדיטציה. השיש החלק והנעים ליטף לה את הרגליים והיא נתנה לו להרגיע לה את הכאבים מההליכה המרובה ללא נעלים. בחלק גדול מהאזורים באשרם אסור לדרוך עם נעליים והיא טיילה כל היום בכל רחבי המתחם. הייתה בגן של עצי הבונסאי, גן מדהים, ממש יפהפה, של עצי בונסאי ופסלים ומפלים וגשרונים, מולו ביקרה בגן צמחי המרפא האיורוודיים, בגן הקקטוסים, במוזיאון של האשרם, המרשים מאוד. כל זאת עשתה יחפה ובין לבין חזרה גם לחדר, שגם זה מרחק לא קטן.
עכשיו ישבה באולם, וכשהבהג'ן התחיל, הבינה מה המוסיקה הזו עושה. המנגנים והשרים התמקמו בחזית האולם. הסוואמי לא הגיע, הוא הראה את עצמו לכמה דקות ונעלם. רוב האנשים ישבו על הרצפה, היא ישבה על כסא. המוסיקה החלה. היא עצמה את העיניים והפליגה על גבי המוסיקה לעולמות אחרים. זו הייתה חוויה שלא מן העולם הזה. משהו קסום. השירה עלתה וירדה, הנגינה חיזקה את השרים והמוסיקה נמשכה ונמשכה ואיילת לא רצתה שתיגמר. לבסוף, מבעד לעפעפיים הסגורים, חשה שהאורות כבו לפתע. היא פתחה את העיניים. האולם אכן הוחשך. ראתה את אחד הכוהנים מקיים את טקס האש, בעוד המוסיקה ממשיכה. הוא הדליק את האש סביב הפסלים, לפניהם ומולם. המראה היה כל כך קסום.
*
אחרי שנגמרו לאיילת היומיים שקיבלה מסוואמיג'י, הוא אישר לה עוד שלושה ימים. היא עמדה שוב בתור אחרי הפוג'ה של הבוקר, עם סלסלת מנחה ביד וביקשה וסוואמיג'י אישר. הסיבה: מהיום מתחיל קורס בן שלושה ימים של קרייה יוגה והיא מאוד מאוד רוצה להשתתף.
עכשיו היא כבר "ותיקה" באשרם. כפות הרגליים משופשפות מספיק, היא מכוסה בצעיף ענק לבן ועליו כתובות באדום בהינדי, באנגלית ובשפות מקומיות נוספות שהיא לא מצליחה לזהות, וכן ציורים של אום ושל דטטריה בעל שלושת הראשים. היא כבר הולכת בצעד בטוח בין השבילים, כמו אותם אנשים שראתה ביום הראשון שהגיעה לאשרם וכל כך קנאה בהם שהם חלק מהמקום.
יש לה כאן אפילו כמעט חברים. את ה"קנטינה", מנהלת אישה הודית מצחיקה, שלא יודעת מילה באנגלית. ובכל פעם שאיילת באה, היא מקדמת אותה בשמחה ובחיוכים ושואלת: קופי, צ'אי? וכשאיילת רוצה לאכול, היא מראה לה עם היד לפה, אז האישה מציעה לה או דוסה עם משהו חריף, או צ'פטי.
אתמול היא שאלה את איילת אם היא רוצה צ'פטי. איילת התפלאה: עם מה? סתם כך צ'פטי? (צ'פטי היא מעין פיתה עשויה על פח לוהט). ישב שם איש, שגם האנגלית שלו הסתכמה במשפטי הסקרנות הידועים: "מאיפה את?" "מה שמך?" והוא עזר קצת: "ירקות?"
כן, ירקות, קפצה איילת על המציאה. היא הולכת כאן ימים שלמים מורעבת. אין לה מה לאכול. אז היא כל כך שמחה לרעיון שהאישה הזו תכין לה איזו צלחת ירקות טעימה עם שני צ'פטי.
איילת ישבה בשקט על הכיסאות בחוץ וחיכתה. לקח למבשלת זמן. לבסוף היא הגיעה עם שלוש כפות של תבשיל ירקות על צלחת עלים ושני צ'פטי. לכן היא שאלה אם איילת רוצה צ'פטי. היא הביאה לה צ'פטי עם ירקות ולא ירקות עם צ'פטי. וזה אמור להשביע אותי? חשבה איילת, אבל כשטבלה את הצ'פטי בירקות הבינה למה כל כך מעט. זה כל כך חריף, שאי אפשר ממש לאכול, רק לטבול. והיא ביקשה מראש, עוד לפני שהאישה בישלה: נו ספייסי, נו צ'ילי, מירצ' נהי. בכל השפות שהיא יכולה לבקש "לא חריף".
איילת הראתה לאישה על הצלחת. בתוך התבשיל רבצו חתיכות בולטות מאוד של צ'ילי אדום. היא הוציאה אותם בעדינות עם חתיכת צ'פטי, שמה אותם בהפגנתיות בצד הצלחת ואמרה לאישה: יו סי, נו צ'ילי. מה האישה עשתה? היא התחילה לבחוש באצבעות שלה בתוך התבשיל בצלחת של איילת והוציאה חתיכות קטנות ירוקות, של צ'ילי ירוק. היא נעמדה מול איילת וחייכה בניצחון. נו, טוב, מה עכשיו? חשבה איילת, שאני לא אוכל? היא אכלה.
כל אותו הזמן עמד שם בחור, אחד מעולי הרגל, לבושי השחורים וכחכח בגרון ולא הפסיק לירוק בקולות נוראיים. ממש ליד איילת, כשהיא אכלה. איילת לא יכולה הייתה להתאפק יותר ואמרה לו: הלו, מספיק עם זה… היא הראתה לו שאוכלים כאן. הוא חייך במבוכה והתיישב.
בשנייה הבאה הרגישה איילת מכה על היד השמאלית שלה, בה החזיקה חתיכת צ'פטי. זו הייתה האישה של הקנטינה. איילת הסתכלה אליה והיא הראתה לה על יד שמאל ועל יד ימין. "לא אוכלים ביד שמאל, זה לא יפה", אמרה בתנועות ידיים.
אופס. זה מה שנקרא הבדלי תרבויות, חשבה איילת. מה שמגעיל אותי (יריקות רועמות בכלל ובזמן האוכל בפרט), לא מגעיל אותם, ומה שמגעיל אותם (לראות מישהו אוכל ביד שמאל) לא מגעיל אותי.
אתמול בערב, במקום הבהג'ן הרגיל במקדש נתן סוואמיג'י קונצרט באולם הקונצרטים הענק. מסתבר שזוהי מעין סדרת קונצרטים אותה מצלמים בווידאו, עם סיפורים מהמיתולוגיה ההודית. סוואמיג'י, לבוש בבד בצבע ורוד ישב במרכז וסביבו חבורת מנגנים לבושי לבן עם כלי נגינה שונים, ביניהם ראתה איילת מתופף המקיש על החלק התחתון של כד חרס. סוואמיג'י שר שירים וסיפר את סיפורו של גאנש, או בשמו הנוסף – גנפטי.
גאנש הוא בנם של שיווה ופרווטי. שיווה הוא האל המשמיד, או ההורס ופרווטי היא אשתו. גאנש נולד לאחר שאביו יצא למלחמה. כששיווה חזר הביתה, חיכה בפתח הבית הילד, שהפך כבר לנער, כי אבא היה במלחמה הרבה זמן. שיווה, שלא ידע מיהו הבחור שמעז לעמוד בפתח ביתו, התרגז כל כך וכרת את ראשו. פרווטי בכתה וצעקה שהוא הרג את הבן שלהם ושיווה כל כך הצטער על בכייה של אשתו והבטיח לה שימצא פתרון. הוא יצא מהבית, כרת את ראשו של הייצור הראשון שמצא בדרכו והרכיב את הראש על גוף בנו. הייצור היה פיל. מאז גאנש הוא האל הפיל, בנם של שיווה ופרווטי ובפסלים יש לו גם קצת גוף של פיל ולא רק ראש ובעצם יש לו צורות שונות, במקומות שונים, הכל על פי המסורת וההווי המקומיים.
סוואמיג'י סיפר את סיפור חייה של משפחת האלים הזו בשפה המקומית של קארנאטקה – קאנדה. איילת לא הבינה, כמובן, אף מילה ואז ראתה שחלק מהאנשים משתמשים באוזניות ואת מזכירו של סוואמיג'י מדבר לתוך מיקרופון. היא הבינה שיש תרגום, אבל עד שקיבלה אוזניות חלפה שעה ארוכה והיא הפסידה די הרבה מהסיפורים.
בשארית הזמן שמעה סיפורים על סיטואציות מחייהם של בני משפחת האלים, שמהם אפשר להקיש על חיי בני האדם. כל סיפור כזה מלווה, כמובן, במוסר השכל. בין הסיפורים שר סוואמיג'י בקולו הערב ותיבל בבדיחות. האולם שיכול להכיל אלפי אנשים, היה תפוס רק בחלקו ואיילת ישבה בשורה הראשונה, קרוב לסוואמיג'י והביטה על כל תנועה שלו.
אפשר לומר עליו, על סוואמיג'י סרי גנפטי צ'יצי'אננדה, שיש לו באמת קסם מיוחד. שלא כמו חלק מהגורואים האחרים שאיילת פגשה בעבר. הוא גבר נאה מאוד, בן 64, בעל זקן לבן ארוך ועיניים טובות. בחדר שבו היא מתגוררת ישנן כמה תמונות שלו מתקופות מוקדמות, כששערו וזקנו עוד היו שחורים והוא נראה ממש בחור יפה. איילת חשבה שבקלות הייתה יכולה להתאהב בו. היא התרשמה שהוא לא כל כך מרגיש נוח עם הטיפול הגורואי שהוא מקבל מחסידיו, שמתרוצצים סביבו ללא הרף ודואגים לנוחותו.
סוואמיג'י כנראה מאוד פופולרי בקרב שכבה אמידה ומשכילה בהודו. הבוקר, כשיצאה לכיוון המקדש לפוג'ה שפותחת את היום, פגשה רכבי משטרה וצבא בכמויות מפחידות בכבישי האשרם. הפוג'ה הפעם התקיימה במקדש המרוחק, שנמצא קרוב יותר לכביש. היא הלכה לשם והנוכחות המשטרתית הורגשה עוד יותר.
איילת ישבה בתוך האולם וראתה חבורה מאוד מכובדת, מוקפת באנשי בטחון, נכנסת לתוך חדר פרטי במקדש, שם חיכה להם הסוואמי. כשבררה מאוחר יותר עם המנהל מי הייתה האישיות החשובה מאוד שביקרה, הוא אמר בגאווה: "ממלא מקום וסגן ראש ממשלת הודו כולה" (כלומר לא רק אישיות פוליטית חשובה מקומית, ממדינת קארנאטקה).
*
קורס הקריה יוגה החל אתמול בערב, בברכתו של הסוואמי סרי גנפטי ובהדרכתם של כמה מורים מצוות האשרם. סוואמיג'י הגיע לאולם שבו התכנסו התלמידים, על מנת לברך אותם. בצעדים מדודים ועם הרבה הדרת כבוד, הוא עלה לבמה, ניגש למיקרופון והסביר מהי קריה יוגה ולמה היא חשובה כל כך לחיי כולם. הוא לא ישב בכסא המלכותי שהציבו שם בשבילו, דיבר בעמידה ויצא. לאחר מכן ניתנו בעיקר הרצאות רקע בנושא והיום ומחר מתחילים בתרגול הנשימות המיוחדות.
לאחר מספר ימים בהם איילת וחברתה לחדר, בחורה רוסייה נחמדה, כמעט לא ראו אחת את השנייה, אלא לדקות ספורות במשך היום, עכשיו הן מתראות הרבה. גם הבחורה הרוסייה משתתפת בקורס הקרייה יוגה והן הולכות וחוזרות יחד. בימים הקודמים, בכל פעם שאיילת ראתה אותה, הייתה הבחורה במטבח המשותף ובישלה משהו. תמיד הציעה גם לאיילת. לא פעם הכינה לה תה והניחה על שולחן ארון הלילה ליד מיטתה של איילת, בצירוף איזו עוגיה ומיהרה להעלם. היא הייתה הולכת לפגוש את החבר שלה.
היום סוף סוף יצא לשתיהן לשוחח. התברר שהבחורה הרוסייה, שאיילת לא הצליחה לקלוט את שמה, פגשה את החבר שלה רק כאן באשרם. עכשיו אני מבינה למה הם מנצלים כל רגע פנוי להיות יחד, חשבה. אתמול ראתה אותם מחזיקים ידיים בהיחבא, כי זה אסור על פי חוקי האשרם.
הבחורה סיפרה לאיילת שמחר זהו יום מיוחד מבחינת מצב הירח. זה יום שבו נוהגים אנשים המתעסקים ברוחניות לעשות מדיטציה ולדמיין דברים שהם רוצים שיקרו להם, ובדרך כלל הדברים מתגשמים.
אבל מחר בלילה, כשזה יקרה, איילת כבר לא תהיה כאן. היא בדרכה לפוטאפרטי, לאשראם של הגורו סאי באבא. קורס הקרייה יוגה בגנפטי אשראם הסתיים יום קודם ואיילת לא ראתה שום סיבה להישאר עוד. היא החליטה להמשיך הלאה.
לפני סיום הקורס נקראו כל חבריו לאולם הגדול בו התקיים קונצרט עם סוואמיג'י. הושיבו אותם בפינה אחת של האולם, כולם בלטו בבגדיהם הלבנים לעומת האחרים. סוואמיג'י קם ממקומו, ניגש לפינה בה ישבו ולנוכח כל הקהל שהיה במקום ברך אותם ואמר שהוא מקווה שבאמת יתרגלו את הקריה יוגה שלמדו, כי זה חשוב מאוד לעתידם, לבריאותם ולחייהם בכלל. איילת התרגשה.
צ'אי שופ של פנינה 