ארכיון קטגוריה: יומן מסע מהודו

נימוסים הודים ואחווה ישראלית

כשירדתי בשעת בוקר מוקדמת לבדי בשביל המוביל מהגסט האוס "גרין וויו" במונאר לעבר דוכני התה שעל הכביש שמעתי מאחורי קולות צחוק מצטלצלים. הבטתי אחורה וראיתי במעלה השביל קבוצת נשים הודיות עומדות מצחקקות ומביטות בי, בעודי מנסה לדלג מעל נחלי המים שזרמו על השביל, ככל הנראה מי ביוב. לרגע הייתי נבוכה. אולי משהו לא בסדר איתי? בדקתי את החולצה, אולי לבשתי אותה הפוך, את המכנסיים, השיער… לא, הכל בסדר. ואז שאלתי את עצמי: מה אני בעצם מתפלאת? הרי אתמול בערב, במסעדה נחמדה במיין באזאר של מונאר ישבה לידינו משפחה מורחבת של הודים. הגברים ישבו בשולחן שלפנינו ולא הקדישו לנו תשומת לב רבה והנשים שישבו עם ילדיהן בשולחן לצידנו לא הפסיקו להסתכל בנו ולצחקק, צחוקים שבשלב מסוים גרמו לתחושה של אי נעימות, בלשון המעטה.

ישראלים במסעדה

לא בדיוק ברור מה כל כך מצחיק אותם. האם זה הלבוש שלנו? הרי אנו לובשות מכנסיים פשוטים וחולצת טריקו רגילה לגמרי, כאלו שהן רואות הן בטלוויזיה בביתן והן אצל התיירים הרבים הפוקדים את הודו. אם כבר לצחוק, אז לנו יש הרבה יותר סיבות לעשות זאת. קחו למשל את הגברים במדינות דרום הודו. בקרנטקה, קרלה וטמיל נאדו. הם הולכים עם חולצת צווארון ושרוולים מכופתרת היטב, אולם בחלק התחתון הם לובשים מעין מלבן בד, הנקרא דהוטי, המגיע להם עד הקרסוליים, מקיפים באמצעותו את המותניים ולאחר מכן מרימים את שולי הבד וקושרים למעלה כמו חיתול, כך שרגליהם עד מעל לברכיים עירומות לגמרי. הולכים כך לא רק העובדים בדרכים או בעלי דוכני התה. גם המלצר שלך יכול ללבוש את זה ואיש העסקים עם מכשיר הטלפון הנייד ותיק "ג'יימס בונד" הולך כך. זה לא מצחיק? אז מה, אנחנו צוחקים?

גברים בדהוטי, חיתול לבן כלבוש רשמי ומכובד וחיתול צבעוני לעבודה שחורה

מסתבר, שהילדותיות שלפעמים אני כל כך אוהבת אצל ההודים, יכולה לעלות על העצבים במקרים מסוימים. כמו ילדים שאין להם מעצורים והם יכולים להצביע על מישהו ברחוב ואפילו לצחוק למראהו, כך אנשים מבוגרים בהודו. אתה נוסע ברכבת והם יושבים מולך ונועצים מבטים ללא בושה במשך שעות ומתלחשים כמו חבורת גימנזיסטים. אתה עובר ברחוב וחבורת נשים מצביעה וצוחקת. אני זוכרת פעם שישבתי בריקשה גדולה, המכילה כתשעה נוסעים ומתפקדת כמונית שירות ברישיקש ומולי ישבו חמש נשים בנות גילאים שונים והן הצביעו עלי וצחקו ודיברו בשפתן, כשהצטרפתי לצחוקן שאלה אחת מהן אם אני מבינה הינדי. אמרתי שלא, והן נרגעו, לפחות הן יכולות לדבר עלי חופשי ואני לא אבין.

צעירה בפנג'בי וכובע בייסבול בתנוחה נונשלנטית

אם חבורת הנשים שישבה במסעדה במונאר הייתה יכולה לראות את עצמה בעינינו, הייתה לה סיבה טובה לגחך. הן היו לבושות חליפות פנג'בי צבעוניות ועל ראשן של הצעירות כובע בייסבול בצבע תואם לחליפה, חבוש כשהמצחייה שלו פונה הצידה בנונשלנטיות. הילדים הקטנים היו חבושים כובעי צמר מצחיקים עם פומפונים ועטופים בצעיפים ארוכים. למחרת בבוקר פגשנו את אותה משפחה, שהתגוררה בגסט האוס סמוך לשלנו, במסעדה שבה אכלנו ארוחת בוקר. אחת מבנות המשפחה, ילדה בת עשר בערך הייתה לבושה שמלת ערב שחורה ארוכה וסקסית, חשופת כתף אחת, עם רקמת זהב לכל אורכה. בנות המשפחה הנשואות היו מכוסות מכף רגל ועד ראש, כולל מטפחת שירדה כמעט עד לעיניים. את הפנטזיות שלהן על לבוש חושפני ונועז הן מנסות על בנותיהן הקטנות, להן עוד מותר.

שמלות "נועזות" לילדות קטנות

המבטים החודרניים שכל אדם מערבי חשוף להם בהודו, בעיקר בערים קטנות וכפרים, מציקים הרבה יותר כשאתה נמצא לבד ולא בחברת תיירים אחרים. לכן, די מקובל לראות, באזורים כאלה כיצד תייר מקדם בברכה ובחיוך כל תייר אחר שהוא רואה בדרך ולא חשוב מאיזו ארץ הוא, כאילו שניהם שייכים לאיזו כת שאדם מקומי לא מבין אותה.
לכן גם ברור מדוע צעירים ישראלים רבים, ולא רק הם, מעדיפים לטייל בחברותה. ערב אחד כאן במונאר פגשנו במסעדה שבה מתכנסים בדרך כלל הישראלים, חבורת צעירים שאינם מטיילים בעצם ביחד, אלא כל אחד לחוד. אם לכל תייר צרפתי, איטלקי או גרמני אומרים שלום, אז בוודאי כשפוגשים ישראלים. הצטרפנו לשולחנם, חלקנו חוויות ולמחרת, כשפגשנו אותם בלשכת התיירות הממשלתית מתארגנים לטיול בסביבות מונאר, שמחנו מאוד להצטרף אליהם ולא הצטערנו על כך אפילו לרגע. במשך יום שלם נסענו בחבורה עליזה מלאת שמחת חיים שהדביקה גם אותנו בשמחתה. היו שם לימור, יעל, אלינור, ארנון, ניב, יובל וארז, שבעה חבר'ה מקסימים שעשו לנו את היום.

מצטלמים בתוך מטעי התה

 

ה"בק ווטרס" של קרלה: האור בקצה החרטום

הערה: פרק זה פורסם ביום 24.1.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו השלישי  מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3204487,00.html

 

 

חיבוק של אמא

איך בכלל מתחילים לתאר במילים חוויה כמו פגישה עם ה"אמא המחבקת", הגורו-אישה, שהייתה אחת הסיבות שבגללן נסעתי לקרלה. אני לא יודעת אם אפשר ממש להעביר את התחושות שחוויתי בזמן שכרעתי על ברכיי למרגלותיה והיא הצמידה את ראשי לחזה ומלמלה באוזניי מילים שלא הבנתי ומתוך גופה עברו אלי כמו זרמים שגרמו לגופי לרעוד רעידות לא רצוניות, כאילו נפגעתי ממכת חשמל. בכל זאת אנסה להעביר את הסיפור ולתאר את התחושות.
האשראם של אמה (קמץ באלף ובמם) – אמריטפורי – נמצא על מסלול המעבורת הנוסעת בין קולאם לאלפי, קרוב יותר לקולאם. זו הדרך הקלה להגיע, מאחר והמעבורת עוצרת למרגלות קבוצת הבניינים הוורודים רבי הקומות של האשראם וכל מה שצריך לעשות הוא לרדת מהמעבורת וללכת כמה עשרות מטרים אל הבניין הראשי, להירשם כמבקרים במשרד ה"מבקרים הזרים", לקבל חדר והוראות התנהגות ולהיכנס היישר לחוויה שיכולה להירשם בזיכרונכם כחוויית חיים חד פעמית.
אליס ואני השארנו את התיקים הגדולים שלנו במלון המקסים בו שהינו שלושה לילות באלפי, בתיק קטן ארזנו כלי רחצה וכמה בגדים להחלפה ויצאנו לדרך.
הדרך עצמה – נסיעה במעבורת בתעלות המים של קרלה היא חוויה שמצריכה פרק נפרד (ויהיה כזה). חמש שעות שטנו בנתיבי המים, בתוך מטעי קוקוס וכפרים קרליים קטנים שעברו על פנינו כמו סרט טבע בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. עשרות הצילומים שעשינו במהלך השייט ובשני ימי שייט קודמים בתעלות, יכולים למלא אלבום צילומים מרהיב.
דקות ספורות לפני ההגעה לאמריטפורי הכריז סדרן המעבורת על התחנה וזרז אותנו לאסוף את חפצינו ולהתכונן ל"נחיתה".
הבניינים הוורודים והגבוהים של מגורי האשראם בלטו למרחוק ובירידה מהמעבורת קידמו את פנינו אלה שסיימו את ביקורם ועל פניהם חיוכים האומרים הכל.
אני הייתי נרגשת. זה זמן רב שאני מתכננת להגיע לאשראם של אמה, כי שמעתי שהמפגש איתה הוא חוויה יוצאת דופן. תכננתי מלכתחילה לשהות במקום זמן רב (יחסית לתקופת הטיול), אולם האילוצים שהביאו אותי לקצר את הטיול גרמו לכך שאאלץ לוותר הפעם על שהייה ארוכה.

המקדש והככר שלפניו

מטרים ספורים לאחר הירידה מתחנת המעבורת נמצאת "ככר" שלפניה מקדש מרשים ולצידו, מולו ומאחוריו כמה בנינים רבי קומות של מגורים, המיועדים למבקרים הרבים המגיעים למקום ולמתגוררים בו תקופות ארוכות.
לאחר שמלאנו טפסים והפקדנו את דרכוננו במשרד לקבלת מבקרים, קיבלנו קוד גישה למנעול הסוגר את חדר 812 בבניין B ומאחר ובכל חדר משכנים לא פחות משלושה אנשים, צרפו אלינו את כרמל הברצלונאית שהגיעה יחד עמנו בספינה. מחיר החדר – 150 רופי לאדם ללילה, כולל את כל הארוחות מהמטבח ההודי. מי שמעוניין באוכל מערבי יכול לשלם עבורו, בנוסף, ב"מטבח המערבי" ובקפיטריה הנמצאת ממול. המחירים דומים למחירי המסעדות הזולות בהודו.

ארוחת בוקר בקפטריה המערבית

במחסן הבניין הצטיידנו בכריות וסדינים וחיכינו בתור למעלית, כדי להגיע לקומה השביעית ממנה נשקף נוף מרהיב מצד אחד אל התעלות ומהצד השני אל הים. נכנסנו אל החדר והופתענו לגלות מיטות קומותיים ממתכת, עליהן מונחות מחצלות דקות (שלוש על כל מיטה), ללא מזרנים. מלבד המיטות היו בחדר שני ארונות ממתכת אפורה, שני שולחנות מתכת ושני כסאות פלסטיק שבעברם היו לבנים.

שקיעה לכיוון הים מבנין B קומה שביעית באשראם של אמה

 פרשתי את הסדין שקיבלתי במחסן הבניין על מחצלות ה"קש" העשויות מחוטי ניילון חלקים. בלילה, כשניסיתי להירדם והתהפכתי מצד לצד, החליק הסדין על מחצלת הקש והפך לעיסה מבולבלת. הצלעות (למרות הריפוד הטבעי) כאבו על המשטח הקשה ובין שינה לערות, הבזיק בראשי כל הלילה הביטוי "ועיניתם את נפשותיכם".
ואכן, מסתבר, כי "עינוי הגוף" כאן אינו מקרי והוא חלק מחייהם הנזיריים של השוהים במקום. ג'ני, אישה ישראלית המתגוררת באשראם כבר 18 שנה, אותה פגשנו ב"ככר" המקדש לבושה בסארי לבן, כמו כל ה"קבועים" במקום, סיפרה כי תנאי המגורים שלה עוד פחות נוחים מאלה של הבאים לתקופות קצרות. "אתן לא יכולות לתאר לעצמכן מה עזבתי מאחוריי בארץ, איזה בית היה לי, רק כדי לחיות כאן, אבל עכשיו אני מאושרת, יש לי חיים מלאים". ג'ני מלווה את אמה במסעותיה ברחבי הודו והעולם והיא בין האנשים העוסקים בארגון מסעות אלה. יש עוד כמה ישראלים באשראם, כאלה המגיעים לתקופות קצרות וכאלה השוהים כאן במשך חודשים רבים בשנה.
מיהי בעצם אמה? מתוך העלון שקיבלתי (בעברית) במשרד המבקרים:
"אמה נולדה בשנת 1953 למשפחת דייגים בכפר בו נמצא האשראם כיום. כבר מגיל צעיר חשה אמה את הנוכחות האלוהית בוערת בתוכה. כך שרצתה לעזור, לנחם ולרומם את אלו שגורלם לא היטיב עימם… כאבם של האחרים היה קשה לה מנשוא. היא החלה לטפל בחולים, בקשישים ובנזקקים בכפר שלה, בהם לא היה מי שיטפל… כשהייתה בתחילת שנות העשרים שלה אלפי אנשים החלו להגיע מדי יום כדי להיות מספר רגעים בחיקה. אמה הייתה מקשיבה לסבלם ומייעצת להם… כך, כבר מעל ל-30 שנה היא מפיצה את המסר של אהבה וחמלה לאנשים מכל שכבות החברה. אמה ידועה ברחבי העולם כאחת מהמנהיגים הרוחניים המשפיעים ביותר. מתחילת שנות ה-90 מוזמנת אמה דרך קבע על ידי ארגונים בינלאומיים לייצג את אמונתה – אמונה שמעבר לדת, המקיפה את הדתות כולן, אמונה שבסיסה באהבה וחמלה.
…פרלמנט הדתות הבינלאומי של האו"ם בחר בה כאחת משלושת הנציגים של הדת ההינדית. ב-2002 הוענק לה פרס לאי אלימות ע"ש מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג כהכרה בעבודת חייה… פעולותיה ההומניטריות והחינוכיות הפכו לארגון צדקה בינלאומי. בין הפעולות של אמה: הקמה ותפעול של בתי יתומים, בתי ספר, בתי חולים, מתן אלפי ארוחות לעניים ופנסיות לאלמנות". למעשה פרסומה של אמה כ"אם המחבקת" בא לה בשל העובדה שהיא מעבירה את אהבתה ויכולת הריפוי שלה באמצעות החיבוק. אמה מסוגלת לחבק עשרות אלפי אנשים ביום והיא עושה זאת ברחבי העולם מבלי להתעייף, במשך ימים רבים.
למחרת בואנו לאשראם נאמר לנו שאמה תתחיל בקבלת אלפי האנשים הממתינים לחיבוקה החל מהשעה עשר וחצי באולם המקדש (שהוא האולם הקטן יותר המיועד להתכנסויות). את ה"מספרים" לתור החיבוקים, או מה שנקרא כאן ה-token , מחלקים בשעת ארוחת הבוקר וכדאי להצטייד במספר כזה, אחרת אי אפשר להיפגש עם אמה.
האישה הצרפתייה, בעלת העיניים הכחולות המחייכות, הלבושה בסארי לבן, שנתנה לי את המספר לתור, שאלה אם זו הפעם הראשונה שלי כאן. כשעניתי שכן, היא אמרה שלבאים לראשונה יש עדיפות ולכן אקבל את הפתק עליו היה רשום 1-20, כלומר, בין אחת לעשרים. היא אמרה להגיע בסביבות השעה שתיים עשרה בצהרים, אז תיכנס הקבוצה אליה סופחנו.
באנו אל המקדש כבר בסביבות השעה אחת עשרה והורשינו להיכנס אל החדר שבו ישבה אמה וחיבקה את הבאים אליה. ישבנו במרחק קטן ממנה והתבוננו. היה במראה הזה, של אלפי האנשים העומדים בתור לחיבוק, משהו קסום ומרגש ועד כמה שמישהו ירצה להיות ציני ולהביט מבלי להיות מעורב רגשית, פשוט קשה לעמוד מול המראה הזה ולהישאר אדיש.

אמה בזמן שירת בהאג'ן (שירת מזמורים דתיים) באולם ההתכנסויות הגדול

כשהגיע זמננו עברנו לעמוד בתור. השעה הייתה כבר קרובה לשתיים עשרה וחצי. התור התקדם במהירות ולפתע מצאתי את עצמי במרחק של שתי נשים מאמה. מישהי אמרה לי לכרוע על ברכיי ודחפה אותי לכיוון אמה. תוך שניות מצאתי את עצמי מחובקת ואמה לוחשת משהו באוזני. אני לא יודעת כמה זמן נמשך החיבוק, לי זה נראה משהו ארוך מאוד. המסתכל מהצד יכול היה לראות את הרעידות שאחזו בי, אפשר היה לחשוב שאולי אני רועדת מבכי המטלטל את גופי. נכון, בכיתי, אבל לא עד כדי רעד. הטלטול הזה בא מהזרם, הכמו-חשמלי, שזרם אלי מחזה של אמה והרעיד את כולי. הרגשתי חוסר שליטה מוחלט וכשניסו להקים אותי כדי לקדם את התור, לא יכולתי לעמוד על רגליי והובלתי אל אחד הכיסאות הסמוכים. ישבתי שם דקות ארוכות ולא יכולתי לשלוט בדמעות. אף אחד מהנוכחים לא היה מופתע מהתגובה. אמנם כל אחד מקבל את החיבוק של אמה בצורה שונה ורבים הם אלה שחשים חיבוק ולא יותר, אבל ישנם גם כאלה המגיבים כמוני. התחושה היא כנראה אישית מאוד.

אמה (התמונה נסרקה מתוך גלויה הנמכרת באשרם)

 

יפה בקרלה על המים

 הערה: פרק זה פורסם ביום 17.1.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו השני  מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3200497,00.html

 

מחלקה ראשונה ברכבת הודית

כשהפקיד בסוכנות הנסיעות ביקש 750 רופי על כרטיס רכבת לנסיעה שאורכה כחמש שעות, לא היססתי הרבה למרות המחיר הגבוה במיוחד למרחק יחסית קצר. כשמדובר בפירסט קלאס (מחלקה ראשונה) בתא שבו רק שני דרגשים ושאפשר לנעול אותו, זה סיפור אחר. הצפרדע היחידה כאן הייתה העובדה שזו אמנם מחלקה ראשונה אבל לא ממוזגת. מי צריך מיזוג אויר בנסיעת לילה? כך אנחנו משלמות פחות על המחלקה הגבוהה ביותר ובכל זאת הולכות לחוות את "נסיעת חיינו" במחלקה ראשונה. דמיינתי לי את התא שראיתי לפני חודשים ספורים בתמונות באתר הרכבות של הודו. תא לא גדול אמנם, אבל עם שתי מיטות מרופדות לא בפלסטיק הרגיל, אלא ריפוד בד מהודר. על הרצפה שטיח מקיר לקיר והניקיון – כמו במלון חמישה כוכבים. מאוד רציתי להתנסות ולוא רק פעם אחת בנסיעה בתא כזה.
בלב שלם ספרנו את השטרות והנחנו על שולחנו של הפקיד. למחרת באנו וקיבלנו את הכרטיס המוכיח את זכאותנו למשך כחמש שעות על תא בעל שני דרגשים במחלקה הראשונה של הרכבת הנוסעת בין העיר מדוראי לקאניאקומרי (קיפ קומורין), עיירה הנמצאת ב"שפיץ" של הודו, במקום הדרומי ביותר בו נפגשים האוקינוס ההודי עם הים הערבי וים בנגל.

המקום בו נפגשים האוקינוס ההודי, הים הערבי וים בנגל

שילמנו מחיר מיוחד עבור שהייה במלון עד השעה אחת בלילה (באחת ארבעים וחמש יוצאת הרכבת והמרחק מהמלון לתחנה קצר מאוד). אולם המחשבה על התא המפואר המחכה לי לא נתנה לי להרדם במלון החביב, שפתאום נראה לא מספיק מהודר. בשעה היעודה הובלנו על ידי ריקשה לתחנה ופסענו בלב רוגש לעבר הרציפים, גוררות אחרינו את התרמיל והמזוודה. שאלנו את אחד השוטרים באיזה רציף עוצרת הרכבת לקאניאקומרי ואיפה ממוקמת המחלקה הראשונה. בגאווה רבה הצגנו את הכרטיס בפניו. השוטר התבונן בכרטיס והסביר לאן להגיע. אנחנו הבנו מה שהבנו ומהרנו להתיישב על ספסל סמוך למקום המשוער.
אינטואיציה של הרגע האחרון גרמה לי להישמע לעצות שאני עצמי תמיד נותנת לאחרים – לקחת קולי (סבל) כדי שיראה לנו בדיוק את המקום בו אנו צריכות לחכות וגם יעזור לנו להעלות את החפצים לרכבת.
הסבל שהסתכל בכרטיס הניף את התרמיל על כתפו ורמז לנו ללכת אחריו. הלכנו והלכנו והלכנו לאורך הרציף ורק אז התחלנו להבין עד כמה חכם היה לפנות אליו. אם היינו צריכות לרוץ את הדרך הזו, לאחר שהיה מתברר לנו שאנו במקום הלא נכון, בחמש הדקות היחידות שהרכבת אמורה לעמוד בתחנה, היינו בצרות אמיתיות, שכן זו רכבת שהתחילה את מסעה שעות קודם בעיר צ'נאי וכאן, במדוראי, היא עוצרת רק לחמש דקות. עדיין לא שערנו מתוך אילו צרות עוד יוציא אותנו הסבל הנחמד שלקחנו ברגע של הארה.
הרכבת, כרגיל, הגיעה לתחנה באיחור והסבל רץ עם תרמילינו לכיוון הדלתות. הוא משך ומשך, דפק וצעק ואין עונה. הדלתות סגורות וחתומות והרכבת עוד ארבע דקות עוזבת את התחנה. הבחור השאיר את החפצים על הרציף והתחיל לרוץ לאורך הרכבת כדי למצוא מישהו שיפתח לו, ואותנו בוהות בקרון שנראה כמו קרון להובלת סוסים ותוהות האם זו המחלקה הראשונה? כן. כך כתוב עליה בפירוש: First Class.

כך נראה תא המחלקה ה"ראשונה". הג'וקים לא הסכימו להצטלם

הבחור הצליח להיכנס לקרון ופתח אותו מבפנים. נותרו עוד כשתי דקות לתזוזת הרכבת. הוא יצא החוצה וגרר את חפצינו פנימה, אנו נגררנו אחריו המומות ממראה המסדרון שנגלה לעינינו. הבחור החל לחפש את הדלת לתא הנכון, פתח אותה וגילה שני גברים ישנים שנת ישרים במיטותינו. הוא דפק על המיטות, צעק וטלטל את הישנים עד שהצליח להעירם. נבוכים הם אספו את סנדליהם ותיקיהם ויצאו מהתא במהירות. במקביל הוא קרא לקונדוקטור והורה לו להביא לנו סדינים וכריות חדשים. כשיצאו שני הגברים מהתא הוא הכניס את חפצינו, מיקם אותם היטב ובזה סיים את תפקידו. הוא פנה וחייך אלי ושמחתי כל כך שאני נוהגת לתת לסבלים 100 רופי עבור שירותיהם, כשבעצם התעריף הרבה יותר נמוך. רק כשאתה באמת זקוק להם, אתה יודע להעריך נכונה את תפקידם ולתגמל אותם בהתאם.
הבחור הלך ואנחנו נותרנו מחכות לסדינים ולכריות שיגיעו. הרכבת כבר הייתה בנסיעה ואנו, בינתיים, הסתכלנו סביבנו ופלצות אחזה בנו: התא אמנם היה בן שני דרגשים בלבד, אבל הם היו מרופדים בדיוק כמו הדרגשים במחלקת הסליפר. לא היה זכר לשטיח, אלא אם כן לוקחים בחשבון את שכבת הלכלוך העבה שריפדה את הרצפה. אפילו הלילה לא הצליח להסתיר את הקירות המטונפים ואת הג'וקים שהתרוצצו מכאן לשם בבהלה על כך שפתאום מישהו הדליק להם את האור באמצע הלילה.

כשהגיעו הסדינים, נתבקשנו לשלם 40 רופי עבורם, כי "הם לא כלולים במחיר" וזה בדיוק היה אחד מאותם רגעים שהטירוף משתלט עלי ואני מתחילה לצרוח. התנפלתי על האיש המסכן שהביא את הסדינים, שהוא בוודאי לא אשם שאני שילמתי כל כך הרבה כסף על מאורת ג'וקים כזו. הוא התעקש וכשאנו המשכנו לסרב הוא פשוט לקח את הסדינים והכריות והלך לו. הקונדוקטור, שנראה אדם מיושב, החליט להפוך למגשר. הוא הסביר לנו בעדינות ובחיוך שאין כאן שום דבר חריג ואלה הם הכללים. במחלקות הממוזגות המחיר כולל מצעים, אבל במחלקה הזו, למרות שהיא קרויה "פירסט קלאס", היא נחותה בהרבה אפילו מ"סקנד קלאס". ספר לנו על כך, רציתי לומר לו, ההבדלים הרי זועקים מכל סנטימטר של קיר מנוקד כתמי גועל נפש. ולמה זה שילמנו מחיר כל כך גבוה? על כך לא הייתה לו תשובה. את המצעים קיבלנו לבסוף. אני סידרתי את המיטות בעוד אליס קיבלה הסברים נוספים מהקונדוקטור. לבסוף כיבינו את האור ואני טיפסתי למיטה הגבוהה. חמש דקות מאוחר יותר האור בתא נדלק שוב ואליס החלה לרדוף אחרי גו'ק שראתה בחשיכה. "הוא לא הלך לכיוון שלך, אל תדאגי" הרגיעה אותי. ניסיתי להרגע ולהתמכר לנדנודי הרכבת, אבל מיותר לציין ששארית הלילה עברה עלינו שלא בנעימים, בלשון המעטה.

אנדרטה לנפגעי הצונמי בקאניקומרי. כאן ניספו כ-1000 דייגים, תושבי העיירה

הפיצוי, בסופו של דבר, הייתה קאניאקומרי. עיירת דייגים נחמדה, שלמרות שאין הרבה מה לעשות בה ושהתיירות קצת קלקלה אותה, בכל זאת – הים הקסום המתערבל לו בין הסלעים, בתי הדייגים הציוריים, השקיעה והזריחה מעל לאנדרטה של סוואמי ויווקאנאנדה הבנויה על שני איים סלעיים סמוך לחוף – כל אלה משכיחים חוויות טראומטיות במהרה.

בתי הדייגים בקניאקומרי. ברקע אנדרטת ויווקאנאנדה

 

בוקר טוב בומבי, לילה טוב מינקאשי

הערה: פרק זה פורסם ביום 10.1.06 בוינט (שהוא אתר האינטרנט של עיתון ידיעות אחרונות. מדי שבוע יפורסם פרק אחד מיומן המסע בוינט. זהו הראשון מביניהם). הכניסה לפרק זה הינה באמצעות הכתובת הבאה:

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3197056,00.html

 

האלה מינאקשי הולכת לישון

סוף סוף הבנתי למה דווקא אלי נטפלים כל קבצני הודו. איך הייתי מבינה זאת, אלמלא אליס. היא אומרת שאני כל כך מאושרת כאן, שאני מסתובבת עם חיוך מרוח על הפנים כל הזמן והם רואים בזה חיוך מזמין. "תהיי קצת קשוחה ותורידי את החיוך הזה מהפנים, תראי שהם יעזבו אותך".
הודו עושה אותי מאושרת. על כך אין ויכוח. אני מוצאת את האושר הזה בתוככי המקדשים, בנסיעה מעייפת בלוקל באס, בהליכה מתחמקת מרוכלים בשוק וגם בין אלפי אנשים בתחנת רכבת הטובעת בתוך לכלוך של שנים. לאט לאט גם אליס משתכנעת. היא נהנית כל כך מהחום, התמימות והאהבה שמקרינים עולי הרגל שאנו פוגשות במקדש במדוראי, שהיא מוכנה להודות שהיא מתחילה להבין אותי ושעוד מעט היא תהפוך ל"מפגרת כמוני".
את הנסיעה מקוימבטור למדוראי עשינו בלוקל באס, למרות החששות של אליס שלא נסעה מעולם באוטובוס מקומי בהודו. עבור מכונית עם נהג נדרשו 2200 רופי וכרטיס אוטובוס עלה 64 רופי וזה כולל בונוס: פגישה מענגת ובלתי אמצעית עם אנשים נפלאים, חייכניים וסקרנים שלא הפסיקו לשאול שאלות בשפה הטאמילית, למרות שלא יכלו לקבל תשובות, מלבד חיוכים עליהם החזירו בחיוכים גדולים עוד יותר.

נשים בפתח המקדש

 אהבנו את מדוראי ולמרות התוכנית להישאר בה יום וחצי, הארכנו לכמעט שלושה ימים. בכל יום ביקרנו במקדש סרי מינאקשי, שהוא הסיבה לבואם של עשרות אלפי עולי רגל מדי יום לעיר ואנו בתוכם. קשה לתאר במילים ואפילו בתמונות את האווירה השוררת במקום. צריך להיות כאן כדי להבין. לנו, התיירים המערביים, חסרים כנראה הכלים לתפוס את האמונה החזקה ואת הסמלים העומדים מאחורי הטקסים הרבים, שאנו מסוגלים רק להביט בהם כמו שאנו רואים הצגת תאטרון, מבלי להבין את המשמעות העומדת מאחורי הפעולות.

ההודים – אוהבים להצטלם

במקדש הענק, שנבנה לפני מאות שנים ישנם פסלי אלים הינדיים שלפני כל אחד מהם עורכים העוברים טקסים שונים. הם מדליקים נרות, מצמידים ידיים זו לזו, מתפללים, מצליבים ידיים, מתנועעים, מעבירים את ידיהם מעל לאש ו"מביאים" אותה בתנועות אוספות אל הפנים. הצילומים במתחם המקדש מותרים ואי אפשר להפסיק לצלם. בכל שנייה צצים נושאים מרתקים לצילום: כאן אישה מצמידה ידיים מול פסל, שם היא מדליקה נר ובאחר היא רוכנת לעברו של השור הקדוש ולוחשת באוזנו את משאלותיה (כנראה). במקום אחד מונחים תינוקות מתחת לפסל ואפר קדוש מפוזר על ראשיהם ובחוץ, בחלק שבין חומת המקדש לחומה החיצונית ישנה פינת פולחן מיוחדת לנשים עקרות הרוצות ללדת. בין כל אלה פוסעות קבוצות של עולי רגל בבגדים מיוחדים להן. נשים וגברים, כולם עליזים ושמחים, מבקשים להצטלם ומשתוללים משמחה כשהם רואים את דמותם על מסך המצלמה הדיגיטלית.

"הלוחשת לשור" הבחורה לוחשת את בקשותיה באוזנו של השור

בערב האחרון שלנו במדוראי הלכנו לראות פוג'ה מיוחדת של האכלת האלה מינאקשי והשכבתה לישון. פסל האלה נישא למקום הטקס על ידי ארבעה גברים והונח על במת אבן הנתמכת בעמודי ענק מסוגננים ומקורה בתקרת אבן. שני גברים ניצבו למרגלות הפסל ושניים עמדו משני צידיו כשאחד מהם מגיש לחברו את המזון בכלי כסף והשני מגיש אותו לפיה של האלה. סביב הבמה עומדים עשרות מאמינים הינדיים ידיהם צמודות ומורמות והם צופים במחזה בעניין רב. לאחר האכלת האלה החל טקס סירוקה והכנתה לשינה. שיערה פוזר ואחד הגברים שלצידה עשה תנועות סירוק. לאחר שסיים הובאה מראה גדולה והוצבה בכל מיני זוויות בפני האלה כדי שתוכל לראות את דמותה. הטקס נמשך שעה ארוכה וכל אותו זמן עמדתי שם, התבוננתי וחשבתי שאפשר היה להתפוצץ מצחוק ולחשוב עד כמה זה מגוחך שארבעה גברים מבוגרים מלבישים ומאכילים בובה גדולה מול עשרות אנשים המתבוננים במחזה ברצינות גמורה. אבל הקסם שבטקס והרצינות שבה הוא נערך גרמו לי לחשוב שאולי יש משהו המובן לאנשים האלה ואינו מובן לי ושאין כל גיחוך במעשים שאני רואה לפני. 

מטפלים באלה מינאקשי

את רוב הזמן כאמור, בילינו במקדש. אבל אי אפשר קודש בלי חול ומאחר ומדוראי ידועה כעיר הטקסטיל וסביב המקדש פזורות חנויות בדים וחייטים, לא יכולנו מבלי להתפתות. לבעלי החנויות שיטות רבות לגרור את התייר לתוכן. אחת השיטות היא לשלוח "סוכנים" למקדש וסביבותיו ולהציע לתיירים לראות את מתחם המקדש (הענק) מעל גגו של בנין סמוך. הם מדגישים שאין הדבר כרוך בכל תשלום, אבל אינם מבהירים שבכדי להגיע אל גג הבניין אתה צריך לעלות שלוש עד ארבע קומות בתוך חנות מזכרות, פסלים, בגדים ותכשיטים ושבדרכך למטה כבר יהיה מי ש"יתפוס" אותך וימכור לך משהו. אז פעם אחת נופלים בפח ובפעמים הבאות מבהירים ל"סוכנים" ש"אנחנו כבר שלושה ימים במדוראי ואנחנו כבר מכירים את הנוף מהגג…"
שיטה נוספת של ה"סוכנים" היא להיצמד אליך במקדש, להיות מאוד נחמד (או נחמדה), להציע עזרה, ללא תשלום כמובן, ותוך כדי לספר לך על בגדי המשי הנפלאים שיתפרו לך במחירים מצחיקים חייטי רחוב החייטים הסמוך למתחם המקדש. כן, אז גם אנחנו נפלנו בפח הזה, כי איך אפשר? אנחנו הרי ניתנות לפיתוי בקלות גמורה כשמדובר בבגדים ובדים. אז אם מישהו רואה אותי בחודשים הקרובים בחליפת "משי" בצבעים הודים, התפורה תפירה "עילית" שנמשכה כשעה, צריך להבין מהיכן היא הגיעה.

רחוב החייטים

 

סאלאם בומביי

הודו בפעם השישית. אף אחד כבר לא שואל: "מה, עוד פעם?" ו"עוד לא נמאס לך?" עכשיו השאלה היא: "רק חזרת, או את לפני נסיעה?".
בומביי. הפתעה ביציאה משדה התעופה: מזג האוויר קריר ונעים, ורק הזיהום המרחף מעל, מדמה עיר שרויה בערפל. אליס ואני חוברות ליהושע, בחור ישראלי ממוצא הודי, שהגיע לראשונה לעיר הולדתו, אותה עזב כשהיה בן 9. יחד אנו לוקחים מונית לתחנת הרכבת ויקטוריה, הנמצאת בדרום העיר, כ-35 ק"מ מכאן. אנו צריכות כרטיסי רכבת לאורנגאבאד ויהושע עוד לא החליט אם הוא נוסע לגואה, או ממשיך דרומה ל"שפיץ" של היבשת – קניאקומרי, אבל גם הוא צריך כרטיסי רכבת.

תחנת הרכבת "ויקטוריה"

נסיעה של כשעתיים בפקקים ובעשן שבא מאלפי מכוניות (למה חסכנו על מונית ממוזגת?), מביאה אותנו לשערי תחנת ויקטוריה היפהפיה (בנין בסגנון גותי, מלפני כ-120 שנה). הדלפק לתיירים נמצא בקומה השנייה ואנו מטפסות לשם עם התרמילים הכבדים. יהושע משתדל לעזור. האופטימיות עדיין מלווה אותנו, למרות העייפות מהשעות הארוכות שחלפו מאז עזבנו את הבית. החיוכים עדיין מרוחים על הפנים, כי אנו לא יודעות מה מצפה לנו בשעות הקרובות.
התור מול האשנב היחיד (!) לתיירים אינו ארוך כל כך, כעשרה אנשים עומדים לפנינו. השעה אחת בצהרים והרכבת "שלנו", זו שאנו רוצות להגיע איתה לאורנגאבאד, יוצאת בארבע שלושים וחמש, יש זמן לרכוש כרטיסים ואפילו לאכול צהרים. איזה אשליות.
השעה שתיים. התור התקדם קצת, אבל אנו עדיין רחוקות מהישועה מרחק של כחמישה אנשים. לפתע קורה משהו בראש התור. לוח עץ מורד על פתח האשנב ומאחורי הזכוכית מסבירים הפקידים המשוטטים שם אל פרצופינו התמהים: הפסקת צהרים של חצי שעה.
הפקיד נעלם, אבל איזה שלושה ארבעה עדיין מסתובבים מאחורי הזכוכיות. אף אחד בהודו לא חושב על האפשרות להושיב מחליף לפקיד שהלך לאכול. אליס כבר מזמן יושבת עם פנים כבויות על ספסל אבן מרוחק, יהושע נראה נמרץ ומתבקש ללכת לקנות שתייה ואני מעבירה את משקל הגוף מרגל לרגל וחושבת על כמה אנשים שברגע זה היו עושים "אחורה פנה" ועוזבים את הודו לתמיד.
העומדים בתור הופכים לחברים לצרה ומתחילים להחליף רשמים, לשאול ולקבל עצות. התור הולך ומתארך והופך להתקהלות כשהפקיד חוזר סוף סוף מארוחת הצהרים שלו.

"קיוסקאים" בבומביי

השעה שלוש. אנחנו מגיעים לראש התור. יהושע מחליט לנסוע לגואה וקונה כרטיס לאחת עשרה וארבעים בלילה. אנחנו מבקשות כרטיסים לאורנגבאד והפקיד אומר שלמחלקה הראשונה והשנייה אי אפשר להזמין כבר, כי הזמנת הכרטיסים הממוחשבת נסגרת כמה שעות לפני יציאת הרכבת. אופס. מה עושים? שואלים את הפקיד אם הוא יכול לראות במחשב אם נשארו מקומות והוא אומר שכן, שיש מקומות, אבל אם אנו רוצות לעלות על הרכבת צריך לרדת לקומה התחתונה, לדלפקי הכרטיסים של המחלקות הנמוכות, שם עדיין נמכרים כרטיסים. כשנגיע לרכבת, הוא מבטיח, יסדר לנו הכרטיסן דרגשי שינה. אני יורדת למטה עם יהושע, שמפליא אותנו בשליטתו בשפה המארטית (השפה הנהוגה בבומביי), כדי שיעזור לי אם הפקיד לא יבין אותי. הפקיד שולח אותנו לאשנב ממול, (שזה אומר לחצות את הבניין כולו) והפקיד מהאשנב ממול מחזיר אותנו למעלה לדלפק התיירים. אנו חוזרים לראש התור, שם שומרת אליס על מקומנו (בכל זאת…) ומבקשים מהפקיד להיות גמיש ולמכור לנו כרטיסים. הוא אומר שאי אפשר ואני פונה ל"סופרווייזר", בחורה שיושבת באשנב סמוך. היא שומעת את הסיפור, מדברת ממקומה עם הבחור באשנב התיירים. השיחה בטונים גבוהים, אבל אני לא מבינה כלום, ואפילו יהושע לא מצליח לעקוב אחר המילים. לבסוף היא פוסקת: תחזרי אליו ומצביעה על הפקיד באשנב התיירים, הוא יסדר את זה. אני חוזרת אליו והוא אומר לי לחכות. אני מחכה שיסיים עם הבחור שעומד באשנב (שהיה כמובן אחרינו בתור) ואז מציע לי הפקיד כרטיסים לרכבת של אחת עשרה וחצי בלילה. אליס ואני מחליפות מבטים: אולי נוותר? נשאר בבומביי? לא, אנחנו מחליטות להתעקש. נמשיך לפי התוכנית. אני מסכימה לשני כרטיסים לאחת עשרה וחצי בלילה והפקיד מתקתק במרץ על מקלדת המחשב ומחייך חיוך גדול: יש כרטיסים רק למחלקה שנייה. את רוצה?
עד כאן. לא שלא נסעתי במחלקה שנייה, אבל לא כשאני ממוטטת לגמרי, אחרי 24 שעות בדרכים ואולי זה איזה שהוא סימן שצריך בכל זאת לוותר ולא להתעקש?
אליס מסכימה ואנו אוספות את עצמנו ואת יהושע (שיש לו כמה שעות טובות להעביר ברחובות) ומזמינות אותו לנוח קצת בחדר שנשכור, אם נמצא אחד כזה.
בחוץ מתווכחים קצת עם נהגי המוניות, מסכימים עם אחד מהם על מחיר (מופרז) לרובע קולבה ונוסעים לחפש חדר. במלון "שלי'ס" אין מקום, גם לא ב"בנטלי" (שהם מלונות ברמה הגיונית של מחיר וניקיון) ואנו מתחילות להישבר. את המונית עזבנו מזמן, כי הוא התעקש שהמחיר שסיכמנו איתו לא כולל חיפושי מלונות, ואנו גוררות מזוודה ותרמיל ברחובות קולבה.
כן, בסוף מצאנו. חדר עם שירותים ומקלחת וטלוויזיה (עם תחנה אחת מטושטשת) ורק אחרי שהתחייבנו לשלם 900 רופי, התברר שדוד המים החמים אינו פועל ולפקיד הקבלה יש פתרון: מקלחת באקט, או רחצה במקלחת בחדר פנוי. התקלחנו במים קרים.
סיבוב קצר ברובע קולבה, ארוחה (מצוינת) במסעדת "Food Inn" , פרידה מיהושע ונפלנו כמו אבנים למיטות הקשות, עד למחרת בבוקר, או נכון יותר – קרוב מאוד לצהרים.

כלב תופס תנומה בגנים התלויים בבומביי

יש לנו עוד יומיים בבומביי. התוכנית הייתה לנסוע לאורנגבאד ומשם למערות אלורה, להישאר יומיים בסביבה ולחזור לבומביי לקראת הטיסה שלנו דרומה. אז עכשיו אנחנו כאן, מנסות לנצל את הזמן ולראות דברים שלא ראינו בביקורים קודמים בבומביי (בה היינו כל אחת לחוד).

 

הרהורי פרידה מדרמקוט

ביני לבין ההר הגדול הזה ממול, עם היער הירוק, מפרידה עכשיו רשת דקה נגד יתושים המתוחה על החלון בחדר. השעה שש וחצי בבוקר והגשם שירד מרבית הלילה ממשיך גם עכשיו בקילוחים דקים, כמעט לא מורגש, אבל המרזב הצמוד לחדר שלי, זה שמנקז את כל המים מהגג משמיע קולות עזים, למרות הגשם הקל.

המפל של בגסו. אפילו מרחוק שומעים את המים הזורמים בזרם אדיר

אני שוכבת במיטה, פני לחלון ואני מתבוננת בהר הירוק. כמה מאושרים צריכים להיות הכפריים כאן, שמזלם התמזל והם גרים מול הנוף היפה הזה, שכל בוקר, עד סוף חייהם הם יכולים להתבונן בהר הזה. אנשים מאושרים הם אנשים טובים ולכן אני בטוחה שהם מאושרים כאן, כי כל מי שגר בדרמקוט הוא אדם טוב. אני פוגשת אותם במכולת, ב"מכבסה", כוך קטן שבו שמו מכונת כביסה ומכונת ייבוש, שלא מפסיקות לעבוד בימים גשומים אלה, במסעדות ואצל השכנים שלי כאן לגסט האוס. בכל בוקר הם אומרים שלום בחיוך מאוזן לאוזן, ואנחנו, המערביים, שהתרגלנו כי לכל דבר יש מחיר, תוהים: הם רוצים משהו מאיתנו?
לא, מסתבר שלא. הם רק רוצים לתת, כי יש להם המון מהטבע הזה שמסביב, שממלא אותם אושר. אתמול בערב הוזמנו מירה (שהגיעה לכאן אחרי הרפתקאה טראומטית בקשמיר והיא מתגוררת אצל ה"שכנים") ואני לארוחת ערב אצלם. שאלתי את מירה אולי הם מצפים לתשלום, אולי זו דרך נוספת להרוויח כסף? אבל מהר מאוד התברר שלא. הם סתם רוצים לתת לנו הרגשה טובה ולכן הם מזמינים.
בשעה שקבעו, שמונה בערב, התייצבנו שתינו, לא בדיוק יודעות מה לעשות. הם שאלו אם אנחנו רוצים לאכול בחוץ או בפנים והציעו לאכול בפנים, כי בחוץ יש יתושים עכשיו ואנחנו, כמובן הסכמנו. הם הזמינו אותנו אל המטבח המצוחצח, כמו ששום עקרת בית מערבית שאני מכירה לא יודעת לצחצח, ושם, על משטח העבודה, ליד כיריים הגז, היו מונחים סירים מכוסים. הם ביקשו שניקח צלחת וכף ונמזוג לעצמנו, מתוך הסירים, ממה שהאשה טרחה ובישלה במיוחד בשבילנו (כי אמרנו שאנחנו גם צמחוניים וגם לא אוכלים חריף). היה שם אורז לבן, וירקות (כרובית ואפונה) והיה "דאל", שהוא תבשיל עדשים חומים. משם נשלחנו אל החדר שבו אכלנו. היו בו שתי ספות ובאמצע שולחן סלוני עליו היו כלים נוספים: סיר ובו צ'אפטי (הפיתות ההודיות) בערימה אחד על השני וכלי נירוסטה ובו סלט. בצלוחית נפרדת היה מעין ממרח מנגו חריף, למי שבכל זאת לא יכול לוותר על הצ'ילי. בקנקן נירוסטה היו מים ובעל הבית טרח לומר שהמים טובים לשתייה, שלא נדאג.

ארוחת ערב בבית השכנים

האשה ובעלה והבן והבת של אחי הבעל הצטרפו לארוחה. כל אחד לקח צלחת ובא והתיישב על אחת הספות. הבעל אמר לנו שאנו יכולות לשבת בישיבה מזרחית ולשים את הצלחת לפנינו על המיטה או הרגליים, ואני אמרתי שהרבה יותר קל לי בישיבה רגילה. מירה החליטה שאם הם יושבים ישיבה מזרחית, גם היא תשב ותאכל כך.
האוכל היה כל כך טעים, שעד היום, בכל ביקורי בהודו, לא אכלתי כמוהו. אפילו הצ'אפטי, שבדרך כלל אני לא נוגעת בהם, היו טעימים מאוד. כל אחד מאיתנו לא התבייש למלא צלחת בפעם השנייה, לאחר שהראשונה התרוקנה. מאוחר יותר הצטרפה אלינו גם תמר, שיום קודם סיימה את עשרת ימי הויפסנה וחזרה לגסט האוס. היא כבר הכירה את המשפחה וכבר הוזמנה בעבר על ידם לארוחת ערב.
לאחר הארוחה שתינו תה מנטה, שגם הוא היה טעים מאוד ופטפטנו עם בעל הבית, המדבר אנגלית טובה. הוא סיפר שהוא עובד עם הדלאי לאמה כבר שנים ושהוא מדבר גם טיבטית וגם הינדי וגם את השפה המקומית, שפתם של אנשי ההר כאן. הוא גם סיפר שרק באיזור הקטן הזה של ההרים מדברים בכמה שפות שונות, והדבר נובע מכך שבעבר, כשלא היו דרכים סלולות, התפתחו שפות שונות כמעט בכל כפר באזור. עוד הוא סיפר, שלמרות שכאן הבתים בנויים מלבנים ובטון, בכפרים המרוחקים הבתים בנויים מבוץ. איך מבוץ, עם כל המונסונים האלה? הם לא נמסים? שאלתי והוא אמר שלא. שלא רק בוץ יש בהם, גם סלעים שנאספו מההר, אבל העיקר הוא הבוץ. אז אחרי כל מונסון צריך לתקן? לא, לא צריך אחרי כל מונסון. זה מחזיק מעמד. כל כמה שנים צריך לתקן ורק מבחוץ, בפנים לא קורה כלום וגם הרצפות עשויות מבוץ ורק הגג עשוי מרעפי צפחה דקיקים, כמו אלה שיש כאן על הגג שלנו ושבארץ כל צפחה כזו עולה הון תועפות, אבל כאן כורים אותה מההרים. אז ספרנו לו את זה, שבארץ צפחה זו אבן יקרה כמו שיש והוא שאל אם יש לנו שיש בארץ אז אמרנו שלא, שאנחנו מייבאים מאיטליה וגם מרג'סטאן. והשיחה קלחה לה, עד שהיה מאוחר וראינו שהאנשים עייפים, אז נפרדנו מהם בצער, כי היה כל כך כיף להיות בבית הזה שטוב לב ואושר ושמחת חיים אופפים אותו.
יהיה קשה להיפרד מהאנשים הנפלאים האלה ומאווירת השלווה השורה על הכפר הזה, אבל אני בטוחה שעוד אבוא לכאן בעתיד שוב ושוב. נותרו לי כארבעה ימים עד לנסיעה באוטובוס הלילה לדלהי, ומשם כעבור יומיים לארץ, והחלטתי לנצל אותם ללימודי הילינג במכון רציני שמצאנו אתמול, מירה ואני בכפר בגסו, לשם הלכנו גם כדי לטייל וגם כדי לקנות את הבגסו שוקלד קייק המפורסם. הלכנו בתוך העננים שהקיפו את הדרך וחשבתי על מה שנועם, האופה מהמסעדה הישראלית אומר, שבעצם כאן לא יורד גשם מלמעלה, הוא יורד מבפנים, כי אנחנו כל הזמן בתוך ענן.

צילום מקרוב של שבלול שיצא מקונכייתו בדרך להתאבדות על הכביש של בגסו

סוניל, המורה להינדי, מרוצה מאוד מההתקדמות שלי בשפת האם שלו ואתמול, גם הוא, כבר החל "לערוך סיכומים". הוא חישב שעד יום שבת נספיק לסיים את החומר שהוא תכנן ללמד אותי ואמר שנוכל להתכתב בהינדי (באותיות אנגליות) באימייל וכך אוכל לתרגל את השפה גם כשאהיה בארץ, עד שאחזור לכאן כדי להמשיך ללמוד, או אולי, נמשיך בלימודים בחודשי החורף, כשאולי נוכל להיפגש בגואה, לשם הוא מתכנן להגיע, לראשונה בחייו, בחודשים אלה.
עם תחושה כזו, שלכל דבר יש המשכיות, וששום דבר לא מסתיים בשלב זה, קל יותר לשאת את הפרידה מכולם.

 

המקדש של שיווה ועלוקה מוצצת דם

סוניל, המורה שלי להינדי, הוא בחור צעיר בן 24, שקורא לעצמו "Mountain boy", ילד הרים. הוא מודה שהוא לא יודע, למשל, לשחות. "כי אין כאן ים ואני לא מתבייש בזה". אבל לעומת זאת הוא יודע מצוין לדלג בין הרים ובין סלעים, בדיוק כמו עז. לוקח לו לבוא מביתו הרחוק, בהר ממול, לחדר שלי בגסט האוס כשש דקות וכשביקשתי להתלוות אליו, בדרכו חזרה הביתה, כי ליד הבית שלו ישנה הפיצרייה הכי טובה בהודו, ורציתי שהוא יראה לי דרך אחרת מזו שאני מכירה על מנת להגיע לשם, הוא אמר לי שאולי, בגלל שאני הולכת קצת יותר לאט, ייקח לנו עשר עד חמש עשרה דקות. איפה? לקח לנו כמעט חצי שעה. אבל איזו דרך!
כבר ביציאה מהגסט האוס שלי התחלנו לטפס, אמנם טיפוס מתון, אבל טיפוס. לאט הגענו לשביל שעבר מעל לכפר וממנו אפשר היה לראות עד דרמסלה. התחיל להחשיך והרבה לא יכולתי לראות, אז אמרתי לסוניל שמחר אני אעשה טיול ברגל כדי לראות את הנוף טוב יותר. סוניל, שמעיד על עצמו כמי שמאוד אוהב לטייל בהרים האלה, ומכיר כל שביל וכל סלע בהם, ולא פעם הוא מגיע לשיעור היישר מטיול שעשה בהרים וקטף בדרך כל מיני עלים כדי שאמא שלו תבשל אותם, אמר לי: "למה שלא תעשי את הדרך למקדש שיווה? זו דרך עוד יותר יפה ופחות קשה. כדאי לך".
למחרת בבוקר, מצוידת בהוראותיו של סוניל, יצאתי לדרך, רק ששכחתי לקחת איתי את בקבוק המים. התחלתי ללכת בכביש סלול מאחורי תחנת הריקשות של דרמקוט ומאחורי בית הספר היסודי ומהר מאוד מצאתי את עצמי הולכת בתוך יער, על כביש סלול אמנם, אבל משני צידיו יער ארזים. האוויר היה רטוב, גשם עוד לא ירד, אבל זה שירד במשך הלילה והעננים שבתוכם הלכתי נתנו תחושה של רטיבות, ללא קרירות.
הכביש טיפס לאט ובשלב מסוים הפך לשביל של אבנים ועפר. הנוף הנשקף, ככל שעולים בדרך הוא נוף של הרים גבוהים שביניהם רואים מישור רחוק ומדי פעם צצים בתיה של מקלוד גאנג', הנמצאים על הר נמוך יותר, מתחתיה רואים את העיר דרמסלה והרחק באופק מישור ודרך ראשית המובילה דרומה מכאן אל המישורים הגדולים.

מקלוד על ההר ודרמסלה למטה מימין

בחלק גדול מהדרך הייתי לגמרי לבד, פוסעת בתוך יער, כשהעננים עולים מהעמק ומכסים את ההר, עוברים על פניו וממשיכים גבוה למעלה. ישבתי על אבן לצד הדרך והסתכלתי בעננים מתקדמים לעברי. הם חלפו על פני והמשיכו, כשאני חשה את הלחות שהם נושאים עוטפת ומלטפת אותי. בחלק מהדרך העננים כיסו את השביל, עד שקשה היה לראות ממטרים ספורים. זה הרגיש כמו ללכת בתוך חלום, תחושה הזויה לחלוטין. מסתכלים בצורות שהערפל והעצים יוצרים ונדמה שנמצאים בתוך חלום. הדרך לא הייתה קשה, למרות שהייתה בשיפוע כל הזמן. פסעתי לי לאט, כשאני חושבת על מה שסיפר לי סוניל אתמול, שבדרמקוט, במשך חודשי החורף שלג כבד מכסה את ההרים, "עד כאן יש שלג", הוא אמר והצביע על מותניו.

השביל בתוך היער, בקטעים מסוימים – לא רואים ממטר

אז הדרך למקלוד סגורה, המכוניות לא נוסעות? שאלתי.
וסוניל השיב שכן, הדרכים סגורות, אבל אפשר לרדת ולעלות ברגל וכך מביאים את האספקה למעלה. אז הלכתי בהרים ודמיינתי לי את המקום הזה מכוסה שלג. עוד מעט, בעוד כשלושה חודשים, אי אפשר יהיה לטייל כאן.
אחרי כשעה של הליכה הרגשתי צמא ולא ידעתי מה לעשות. שכחתי לקחת איתי בקבוק מים. מי הגשמים זרמו במורד ההר, בקילוחים דקים, כשהם חולפים מדי פעם על הדרך, חוצים אותה וממשיכים למטה. כשהצמא גבר וראיתי מקום שבו הם זורמים, לפני שהם מגיעים אל השביל, הם נראו לי נקיים וצלולים, לקחתי חופן מהם ושתיתי. אבל מיד התחרטתי: מנין לי היכן הם עברו בדרכם לכאן? ואולי אלה הם מי הביוב של המקדש שנמצא שם למעלה? בהמשך הדרך המים זרמו על השביל עצמו והתחושה הייתה שהולכים בתוך נחל.
המשכתי לעלות, כשאני מתחילה להרגיש קשיים בנשימה. בכל זאת, אנחנו נמצאים כאן בגבהים, ואולי בכלל החמצן כאן דליל? ובכל זאת לא ויתרתי, רציתי להגיע למקדשו של שיווה, כשאני מקווה שאולי למעלה יש איזה שהוא קיוסק שמוכר מים מינרלים, מחשבה שעברה במוחי ומיד ביטלתי אותה. היתכן?
לאורך כל הדרך ליוותה אותי דממה שאליה נכנסו צווחות ציפורים ועורבים, ורעש עמום ורחוק של תנועה מדרמסלה הרחוקה. לפתע, מאחורי אחד העיקולים, שמעתי דפיקות פטיש. אני הוזה? לא קשה להאמין בהזיות עם כל התפאורה הזו מסביב.

צורות של חלום שיוצרים העצים המיוחדים יחד עם הערפל

המשכתי לעלות כשדפיקות הפטיש מתחזקות ולפתע ראיתי את סוף השביל ובקצהו מבנה, שנראה כמו קיוסק. עוד כמה צעדים והבנתי את מקור הדפיקות: עמד שם סייס שהתקין פרסות לסוס צייתן ומסביבו עוד אנשים, אחד מחזיק את רגל הסוס והשני מתבונן. הלאה, למעלה יותר, אכן היה קיוסק ועל מדפיו, הצלחתי לראות מרחוק – בקבוקי מים מינרלים. למרות שהאמנתי שאני רואה פאטה מורגנה, פסעתי היישר לשם ובגרון ניחר ביקשתי בקבוק מים.

הקיוסק בסוף העלייה. פאטה מורגנה?

מקדש שיווה התגלה כמבנה קטן, לחלוטין לא מרשים, וסביבו, במרחק לא גדול, מצויים אפילו גסט האוס, מסעדה ועוד קיוסק למים וחטיפים. זוהי בעצם מעין "תחנה" בדרך לממשיכים לעבר טריונד – הליכה של עוד כשעתיים וחצי, המביאה את המטפסים לפסגתו של הר, ממנו ניתן לראות את הרי ההימלאייה המושלגים סביב. לא המשכתי וטוב שכך. זמן קצר לאחר שחזרתי לגסט האוס התחיל גשם שוטף ואני באמת לא מקנאה במי שהמשיך הלאה, אם היו כאלה. זה לא כל כך הזמן לטראק כזה.

מקדש שיווה, לא מרשים, אבל הדרך…

בדרך חזרה, באחת ה"חניות" שלי על גבי סלעי הענק הפזורים על הדרך, גיליתי שעלוקה טיפסה על הקרסול שלי והיא יונקת את דמי. שמעתי כל מיני סיפורים שאסור לנסות לסלק אותן, את העלוקות, שצריך לפזר עליהן מלח ורק כך להורידן (ומה אם לא? לא היה לי ברור), ומאיפה אני לוקחת עכשיו מלח בדיוק? אינסטיקטיבית תלשתי אותה מהרגל והעפתי אותה ממני, אלא שכל הדרך למטה הרגל דיממה, כאילו מישהו נשחט כאן. בגסט האוס, אחרי שטיפה טובה של הרגל, התברר שבאמת העלוקה ידעה בדיוק היכן לשבת. החור שהשאירה עבר בדיוק על וריד גדול באיזור הקרסול.