המעבר לנפאל

בשבילי להגיע לקטמנדו זה כמעט כמו לחזור הביתה. הייתי בקטמנדו לפני כארבע שנים במשך שלושה חודשים. עבדתי שם בהתנדבות עם תינוקות בבית יתומים ונסעתי כל בוקר משכונת סווימבו למרכז העיר לבית היתומים וחזרה. בשני אוטובוסים (או מיניבוסים). הכרתי את העיר הזו מהחצר האחורית שלה, לא כמו תיירת. ראיתי דברים שתיירים לא נחשפים אליהם כלל. ראיתי אותה בכיעורה ויש בה, בעיר הזו, הרבה כיעור. ילדי רחוב עזובים, מלוכלכים, מבקשי נדבות ובכסף שהם מקבלים בעיקר מתיירים הם קונים דבק נוזלי, אותו הם מטפטפים לתוך שקית ניילון ושואפים. כך הם מתמסטלים. גם אם תקנה להם חבילת עוגיות הם יחזירו אותה למכולת ויקבלו כסף, פחות משוויה, ובו יקנו דבק. הם רעבים כל הזמן, כי סמים מרעיבים את המשתמש בהם. כשהסתובבנו במסגרת ההתנדבות שלנו בין ילדי הרחוב (לפני שהתחלתי בעבודתי עם יתומים עברתי הכשרה בנושאים שונים), התוודענו למצבם, אבל לא יכולנו לעזור הרבה. אני הייתי קונה אוכל ונותנת להם ועומדת ומסתכלת שהם אוכלים אותו ולא מנסים למכור אותו.

אחר כך עבדתי עם התינוקות וזו הייתה חוויה קשה. לא אחד מהם מת שם בבית היתומים ולי היה קשה לעמוד בכך.

עכשיו אני חוזרת לקטמנדו. העיר שמעוררת בי כל כך הרבה רגשות מעורבים. שאני רואה את יופייה, אבל בעיקר את מה שצריך לתקן בה.

עם בוקר יצאנו אל מעבר הגבול בין טיבט לנפאל בזנגמו. כשבעה ק"מ מהעיירה נמתח גשר הידידות בין שתי המדינות ומשני עבריו שוטרים. כאן במדים מנומרים ירוקים ושם במדים מנומרים כחולים. אלה נראים מפחידים והאחרים נראים חיילי משחק. אלה רציניים והאחרים מחייכים אליך כאילו באת לבקר אותם אישית. איזה הבדל.

הסינים בודקים אותך ואת מטלטליך כאילו הברחת מהמדינה שלהם איזה אסיר נמלט. הם פותחים מזוודות, שואלים אם יש לך ספרים (אילו ספרים לעזאזל אני צריכה להבריח מסין?) השוטרת שפתחה את המזוודה שלי הוציאה משם חזייה ושאלה מה זה. נו, באמת.

בצד השני מתעסקים בניירת כאילו לא ראו מחשב מימיהם. אבל הם מחייכים, כל הזמן מחייכים אליך. שמחים שבאת לבקר אותם.

מוזר. אתה מגיע למדינת עולם שלישי ממדינה שהטכנולוגיה בה מהגבוהות והמפותחות בעולם והתחושה היא בדיוק ההיפך. אני כבר מחכה להגיע לקטמנדו, שם יש לי וויי פיי בלי הגבלה. שם כל האתרים פתוחים, אף אחד לא חוסם לי את הפייסבוק או את הגוגל והג'ימייל. לא יאומן.

אחרי שממלאים טפסים, משלמים 25 דולר ומקבלים ויזה לשבועיים או שלושה (אם רוצים יותר, צריך לשלם יותר, אבל אין בעיה לקבל ויזה לתקופה ארוכה). נכנסים לעוד פקיד עם הטפסים והדרכון והוא מחייך מאוזן לאוזן, מרביץ חתימה על הדרכון שלך והופה, החוצה. שם מחכים כבר הנהגים עם הג'יפים שלהם לקחת אותך לקטמנדו.

צריך להתרגל למטבע חדש. שם זה יואן, כאן זה רופי נפאלי. היחסים כל כך שונים, כל כך מבלבל. כאן מדברים אתך באלפים. אלף רופי זה כ-12 – 13 דולר. אתה מושך בכספומט 20 אלף רופי ונראה לך שמשכת את כל יתרת הכסף שלך בארץ.

מתמקחים על מחיר הנסיעה בג'יפ ויוצאים לדרך. נופים יפים של הרים גבוהים, מפלי מים ענקיים, עמקים ירוקים ושדות אורז למכביר צובעים בצהוב ירקרק את מורדות ההרים. נוף דומה מאוד לצד השני של הגבול. נופים לא יודעים גבולות.

מנוחת מוכר הפירות בקטמנדו

אחרי חמש שעות נסיעה נראים שוליה של העיר קטמנדו. עיר מוזנחת. בתים בנויים מלבנים אדומות, ללא מדרכות. משטחי חול ומצבורי זבל בכל פינה. ביוב זורם חופשי לצד הדרך. הבתים מפויחים והמכוניות מיושנות ודפוקות. נפאל היא אחת הארצות העניות ביותר בעולם ובירתה נראית כזו. רק מתחם אחד מטופח ומלוקק, שופע חנויות של ציוד טרקים, מסעדות עם מיטב מאכלי העולם, חנויות בגדים צבעוניות, ספרים, מזכרות, חיים תוססים. המתחם שבו מבלים התיירים – הטאמל, לכאן גם אנחנו מגיעות.

מוכרת פרחים בדורבר בקטמנדו

מודעות פרסומת

זנגמו, עיירה טיבטית על גבול נפאל

זנגמו. סתם עיירת גבול. אף אחד לא נשאר ללון בה יותר מיום אחד. כל הטיולים שמגיעים מלהאסה דרך העיירות, המקדשים, המנזרים והאוורסט, ישנים כאן לילה אחד, לפני שחוצים את הגבול לנפאל, לפני שמסיימים את הטיול בן עשרת הימים.

זנגמו בנויה לאורכו של כביש מתפתל היורד לעבר הגבול, בתוך נוף של הרים גבוהים, מפלי מים ונהר בתחתית העמק. כביש אחד וזהו. זו כל העיירה, אבל הכביש ארוך.

אנחנו מקיצות משנת לילה מצוינת. זו הפעם הראשונה לאחר ימים רבים שישנו טוב. הנשימה בסדר. קצת קר, אבל שתי שמיכות עשו את העבודה היטב. המים במקלחת לא מזרזפים, אלא זורמים בשצף. חמים ונעימים. אחרי הלילה הסיוטי בטאשי דום שבו שכבתי בבגדיי במיטה וחיכיתי שהשעות יעברו, אני עומדת מתחת למקלחת של מים רותחים ונהנית מכל שנייה.

מה עושים כאן יום שלם? אלן רוצה עוד יום בטיבט, ואנחנו, מבלי שום קשר אליה או ללינדסי מטיילות לבד. גם את סונם וטאשי לא ראינו כל היום.

שאלנו את האחראית באכסנייה מה אפשר לראות כאן והיא אמרה ששום דבר. בקשנו ממנה להגיד לנהג המונית שנעצור שאנחנו רוצות להגיע עד כמה שאפשר גבוה לתחילת העיירה (או סופה) ואז נתחיל לרדת ברגל. זה רעיון מצוין של אילנה.

נהג המונית מביא אותנו לתחילתה של העיירה, כמה קילומטרים גבוה בכביש ואנחנו מתחילות בירידה ברגל. נפלא. העיירה מתעוררת. רואים אנשים יוצאים מפתחי בתיהם, מצחצחים שיניים ורוחצים פנים עם דלי או בברז החיצוני שליד הבית. משאיות שהגיעו בלילה פורקות עכשיו את מטענן ומי הם הסבלים? תנחשו. על המשאיות עומדים הגברים שמוסרים לנשים הצעירות שמחכות למטה את המטען והן נושאות אותו על גבן. אנחנו מצלמות. אנחנו מצלמות את הנוף הנגלה בין הבתים, מצלמות ילדים קטנים, מרפסות עם כביסה תלויה, פתחי בתים. מגיעות ל"מסעדה" מקומית (מעין קיוסק ובחזיתו שולחן אחד ושני שרפרפים) ומבקשות לאכול. הם פותחים את סיר הלחץ הענק ובתוכו מתבשל אורז. מכינים לנו במחבת ירקות וביצה מוקפצים ומביאים שתי קעריות אורז ומקלות אכילה. אנחנו אוכלות בתאבון ומנסות לנחש כמה זה יעלה. אני אומרת 8 יואן ואילנה אומרת 12 ובסופו של דבר זה עלה 20 יואן (חמישה שקלים לאדם). טעים.

קבוצה של מקומיים עומדת ומסתכלת בנו אוכלות ואחד מהמתבוננים מרים את אגודלו לציין שאני בסדר עם מקלות האכילה.

ממשיכים ללכת, לרדת במורד הכביש ולהתבונן. אפשר לעשות יום מעניין גם ממקום שכביכול "אין מה לראות" בו. מגיעים ל"מכון יופי" ואני מציעה לאילנה לשאול אם הם עושים מסאג'ים. הבחורה בקבלה מהנהנת בהתלהבות ואנחנו עולות למעלה, רואות חדרי מסאג' תיקניים וחושבות שיהיה בסדר. 100 יואן לכל אחת. החדר תפוס בחציו על ידי "מיטה" אחת גדולה. נותנים לכל אחת מאיתנו פיג'מת בית חולים של גברים ואומרים לנו ללבוש. למה ללבוש? הרי תיכף צריך להוריד כדי לעשות מסאג' לא? אנחנו מתפלאות אבל לובשות. שתי בנות מטפלות בנו. הן מביאות קערות של מים רותחים ורוחצות את רגלינו כשאנו יושבות על קצה ה"מיטה" לאחר מכן פורסות שני סדינים קטנים וכל אחת נשכבת על סדין כזה. מורידים את החלק העליון של הפיג'מה והן מתחילות בעיסוי. שלושת רבעי השעה עברה והן עוד רק בגב. אני מתחילה להשתעמם ואומרת לאילנה שאין סיכוי שהן יגיעו לרגליים. אילנה אומרת שלא לדאוג הן יעשו כל מה שנבקש, כך סוכם.

הן הופכות אותנו ומעסות את הבטן. מי מעסה את הבטן? זה לא נעים. וזהו. הן מסיימות ורוצות ללכת ואני אומרת: אילנה??

אז אילנה צועקת עליהן שיביאו את האחראית ולבסוף שמה עליה משהו ויוצאת החוצה ומדברת עם האחראית והשתיים חוזרות ואנחנו מורידות את המכנסי פיג'מה והן שמות שמן על הידיים שלהן ומתחילות לעסות את הרגליים ורואים שהן לא יודעות מה לעשות והן מכאיבות וסתם לוחצות. עוד חמש דקות וזהו. נגמר. טוב, מילא. כנראה שנפלנו על בית ספר לעיסוי וקוסמטיקה, כי בחדרים שמעלינו יש עוד המון בנות לבושות באותם מדים כמו אלה ש"עבדו" עלינו. וכנראה שהבנות המעסות עדיין לא הגיעו לשיעור שבו לומדים איך לעסות את הרגליים. אנחנו משלמות בקבלה אבל מוחות על איכות העיסוי.

אנו ממשיכות במורד העיירה. מסתכלות בחנויות, לא קונות שום דבר, כי הכסף ספור בדיוק רב – צריך לאכול ארוחת ערב וצריך להשאיר כסף כדי לתת לסונם טיפ. אבל כשאנו רואות "בייקרי" בסגנון טיבטי, כלומר חנות לעוגות ועוגיות טעימות אנחנו מתפתות לקנות. בסופו של דבר נחליף עוד 20 דולר כדי שיספיק לנו הכסף לכל מה שנצטרך. אין בעיה להחליף. בעיירה מסתובבות נשים עם מחשבון וחבילות מזומנים ושואלות: ניד צ'אנז מאני? כסף נפאלי? כסף סיני? מה שתרצו. הן גם נותנות שער לא רע, מסתבר לנו אחר כך בנפאל.

אישה בחנות בזנגמו

מי רוצה למות על האוורסט?

הג'יפ מפלס את דרכו ברחובות העיירה טאשי דום החשוכה. טאשי הנהג מצמיד את עיניו לשמשה, מתאמץ לראות. היום זה תורי לשבת לידו, אנחנו מתחלפות כל יום. בצאתו מן העיירה הוא נוסע בדרך לא סלולה, מעין דרך עפר. נראה לי שהוא נוסע כמעט על השוליים ואני מסתכלת בו לראות שהוא לא נרדם. זה אמנם מאוד רומנטי למות למרגלות האוורסט, אבל עדיין אין לי חשק לזה.

אחרי כשעה וחצי של נסיעה מורטת עצבים אנחנו מגיעים למקום שיש בו שני בניינים ומחסום. טאשי עוצר ואומר: זהו, הגענו. השעה שש וחצי והחושך כבד. אתה בטוח שהזריחה בשבע? אנחנו שואלות את סונם, כי זה לא נראה כך. סונם לא יודע להשיב. כך הוא חושב. השעה שבע עוברת וגם שבע וחצי וכמעט שמונה. הכפור בתוך הג'יפ הולך וגובר. החושך קצת מתחיל להתפוגג ואני מנסה למחות את השמשות, כי יש עליהן אדים, אדי נשימותינו בתוך הג'יפ, אבל אי אפשר למחות אותם. אני מנסה לגרד ואז מסתבר לי שהאדים הפכו לקרח.

אלוהים אדירים, קרח מכסה את הג'יפ, את השמשות ואת כולנו. אני נלחצת. מנסה לצאת החוצה, הדלת נפתחת, אבל הקור כל כך גדול שאני ממהרת להיכנס פנימה. זה גם נורא רומנטי לקפוא למוות למרגלות האוורסט, אבל לא, תודה. עוד לא.

השעה שמונה, עוד ג'יפים מגיעים עכשיו. המדריכים שלהם יודעים בדיוק מתי הזריחה ולא נותנים לתיירים שלהם לקפוא למוות שעתיים קודם. סונם קורא לכולנו לצאת החוצה. הזריחה מתחילה. אנחנו מזנקות מהג'יפ, אני מורידה כפפה ומוציאה מצלמה. מצלמת שתי תמונות של פסגת האוורסט המוארת ובורחת לתוך הג'יפ חזרה. היד בלי הכפפה קפואה לחלוטין. אני לא מרגישה את האצבעות ומתחילה לנפנף את היד לכל הכיוונים. מזל שקניתי את המגפיים הטיבטיות. מהרגע שהגענו ללהאסה חיפשתי אותם ובסוף מצאתי בשיגטסה. מגפיים טיבטיות צבעוניות, היה כתוב בלונלי פלנט. טוב, אז הם לא בדיוק הצבעוניות האלה שלובשים הנזירים, אלא הצהובות שגם אותם נועלים הנזירים והם חמים, עם פרווה ואם אני מוסיפה להם שני זוגות גרביים, אחד טרמי, זו הגנה מושלמת לרגליים. אז הרגליים בסדר, ברוך השם ועכשיו, בתוך הג'יפ גם היד מתחילה לחזור לעצמה.

זריחה באוורסט בייס קמפ

שאר הבנות ממהרות גם הן לג'יפ. אלן מיללת שהיא לא מרגישה את הידיים והרגליים ומבקשת שניסע כבר מכאן ואילנה אומרת לה בציניות: רצית להיות כאן כל היום, לא?

ממשיכים בדרך. נוסעים בשטח, לא על כביש. הג'יפ קופץ, אנחנו מנסות לתפוס תנומה אבל אי אפשר. כעבור כשלוש שעות מגיעים לאולד טינגרי, מעל ל-4000 מטרגובה. כאן היינו אמורות להישאר לישון היום. עיירה שכוחת אל. איכרים עם עגלות שוורים ברחוב, בתים טיבטיים טיפוסיים עם שוליים מצוירים. כלבים בכל מקום ובשדות שמסביב רועות כבשים. אנחנו נכנסים למסעדה שתנור פחמים במרכזה, עליו מתחממים מים המשמשים לתה, למרק ולשאר הבישולים ומחממים את המסעדה. מסעדה צבעונית ונעימה. ציורים על הקירות. הנשים המגישות מחייכות. אנחנו מזמינות מרק ירקות חם ו"בובי", מעין שתי פיתות אחת על השנייה וביניהן ירקות מטוגנים ומתובלים. טעים.

אחרי הארוחה ואחרי שטאשי מתקן את הפנצ'ר בצמיג הג'יפ ממשיכים הלאה. אחרי כמה קילומטרים טאשי עוצר. נראה שיש בעייה בג'יפ. לינדסי מציעה לחזור ולישון באולד טינגרי ואני נרעדת. אני לא רוצה לישון במקום גבוה כל כך. לא רוצה עוד לילה סיוטי. טאשי אומר שיהיה בסדר וממשיכים ואני נאנחת בסתר. עוד 5 שעות נסיעה לזנגמו, עיירת הגבול,2200 מטר.

בדרך עוברים עוד "פאס" מעבר הרים גבוה עם נוף יפהפה של פסגות מושלגות ושלג שמגיע עד לרגליים שלנו. לבן בכל מקום. לבן וקר וקשה לנשום, אבל יפה, מאוד יפה. כשעה-שעתיים לפני זנגמו הנוף מתחיל להשתנות. פתאום רואים פה ושם צמחייה על ההרים. הם מתגבהים ומתחדדים והצמחייה נעשית עשירה יותר. מפלי מים ענקיים שוטפים מההרים ולמטה בעמקים זורם לו שוצף וקוצף נהר רחב. ירוק ועוד ירוק. פתאום, אני נזכרת שבעצם ירוק הוא צבע יפה כל כך.

המסעדה באולד טינגרי

 

שירותים של חור ברצפה וקש לכסות

את שלושת הימים הבאים עד שנגיע לגבול הנפאלי אנחנו אמורות "לבלות" סביב ההר הגבוה ביותר בעולם. האוורסט. לראות אותו מזוויות שונות, בזריחה, בשקיעה, לבקר בבסיס היציאה של הטרקיסטים האמיצים שעולים לפסגתו, לישון בעיירות קטנות סביבו, הממוקמות בגבהים שונים, כולן גבוהות מדי עבור הגוף המסכן שלי שמבקש כבר כמה ימים שאניח לו ואתן לו קצת יותר חמצן. אני לא ישנה בלילות, הם הכי קשים. ביום נוסעים, עוצרים, גם בגבהים של מעל5000 מטר, זה לא נורא, מתקשים בנשימה, מצלמים, רואים נוף או מנזר, אבל עומדים על הרגליים. בלילות זה קשה. אי אפשר לשכב, אי אפשר להירדם, קר מדי והשמיכות מעיקות וגם אם המקום מחומם, אני מרגישה שחסר לי אוויר. מה גם שאני מצוננת עדיין וגם תרופות הפלא הטיבטיות שלקחתי אינן עוזרות יותר מדי. אני נושמת נשימות שטוחות ומהירות, אני לוקחת שוב את הכדורים נגד מחלת הגבהים והם מקלים קצת, הלחץ בראש יורד, אבל הנשימה עדיין קשה.

אילנה מעלה רעיון לקצר את הימים ולהגיע לנפאל מוקדם יותר. האם זה אפשרי מבחינת הפרמיט שלנו, שהוא מסמך קשוח אותו נתנו לנו הסינים והוא האורים ותומים לפיו אנחנו חייבים לפעול. אנחנו שואלות את סונם והוא אומר שאפשר לעשות שינויים. אנחנו שואלות את אלן ולינדסי ואלן מתנגדת. "אני רוצה להיות את כל הימים בטיבט". היא סובלת פחות, היא גם הצעירה מכולן.

אין ברירה. כולן צריכות להסכים.

אני שואלת אותה אם אכפת לה לדחוס שלושה ימים ליומיים ולבלות את היום השלישי עדיין בטיבט, אבל בעיירת הגבול זנגמו. אלן לא יודעת שהעיירה ממוקמת7 ק"ממהגבול הנפאלי, שזה כמעט נפאל, אבל אם קוראים לזה עדיין "טיבט" זה בסדר. עיירת הגבול שוכנת בגובה של2200 מטר, משהו שהגוף שלי יכול לסבול בהחלט, ואפילו להודות לי על שעשיתי עימו את החסד הזה.

היא מסכימה ואנחנו מתחילים "לדהור" עם הלנד קרוזר שלנו ועם טאשי הנהג וסונם המדריך אל עבר האוורסט. מוותרים על שאגאר (שבה היינו אמורות לישון באותו לילה) וממשיכים לעיירונת קטנה בשם טאשי דום שקרובה יותר לאוורסט. בלילה שלאחריו במקום באולד טינגרי שנמצאת בגובה4700 מטר, נישן בזנגמו.

אנו מטפסים ומטפסים. טאשי דום נמצאת בגובה4150 מטר. אנו נוסעים לעבר מעבר הרים בגובה של למעלה מ-5000 מטרואז יורדים לעבר העיירה. אבל בדרך, בזמן הטיפוס, אני רואה שטאשי הנהג ממהר מאוד. כששואלים אותו למה, הוא אומר שהוא רוצה שנראה את השקיעה ממעבר ההרים, משם רואים את האוורסט. הוא מתאמץ מאוד ואנו מגיעים בדקה התשעים לפסגה ומה שנגלה לעינינו שווה גם מאמץ כפול מזה – שרשרת הרים בעלי פסגות מחודדות ובמרכזה, ברוב הדר ופאר – האוורסט. מואר באור אדום של שקיעה. מראה שלא מן העולם הזה. אנו יורדות לקור מקפיא ורוח שנושכת את עור הפנים החשוף, אבל לא יכולות שלא לצלם את המראה המרהיב הזה. הנה הוא, האוורסט הבלתי מושג, האגדה והחלום של רבים. הנה הוא בכל הדרו ועוד נוגה באור אדום של שקיעה.

לאחר השקיעה מתחיל להחשיך ואנו מגיעות לטאשי דום בחשיכה. סונם שואל במלון היחיד בעיירה אם יש מקום ואומרים לו שלא. מה עושים עכשיו? אנו מחליטות שאולי נישן במכונית, כי בלאו הכי בחמש בבוקר צריך להשכים כדי להגיע למחנה הבסיס של האוורסט לקראת זריחה. אבל ברגע האחרון סונם מצא לנו חדר. חדר הנהגים של האכסנייה. מיטות סביב הקירות, שמיכות עבשות, מנורה יחידה ללא מפסק, צריך לסובב אותה כדי לכבותה. השירותים בקומה השנייה (עולים במעין סולם אליהם) ושם, בחדר עם רצפת עפר ישנם שלושה חורים. אתה כורע מעל לאחד מהם ולאחר שאתה מסיים, יש קלשון וקש בפינות החדר ואתה גורף קש אל תוך החור ומכסה על מעשיך. נחמד, לא?

אילנה אומרת שהיא תשב על המיטה עד הבוקר. בסוף היא מתרצה ונכנסת עם הבגדים (כמו כולנו) מתחת לשמיכות. אנו מתכסות עד מעל לאף. החדר שלנו פונה לרחוב. ילדים מציצים פנימה. החלונות בגובה הרחוב. אין וילון לכסות. למי אכפת? כלב יושב ליד החלון ונובח. כל הלילה נובח. נביחות עצבניות, לא ידידותיות. אבל אנחנו רק שוכבות שם בחשיכה ומדי פעם מחליפות מילה בינינו. לינדסי נוחרת מדי פעם. אלן עושה זאת במנות גדולות יותר. בסופו של דבר הן מתעוררות ואני שואלת מה השעה. אלן אומרת שארבע וחצי ואנחנו מתחילות להתארגן. שותות קפה מתרמוס עם מים חמים שהביאה אם האכסנייה עוד בערב ועם הקפה בשקיות שקנינו בשינינג. זהו. יוצאים עם הלנד קרוזר לעבר האוורסט.

 

האוורסט בשקיעה

מנזר גנדן ומנזר טאשים לופו ומה שביניהם

אני יודעת שיש כאלה שלא יתלהבו כל כך ממה שאני מספרת, וזה בסדר. לא כולם צריכים לאהוב אותו דבר, אחרת איך היה העולם שלנו נראה?

יש אנשים שלא ייכנסו למקדשים ויגידו, גם אם הם לא דתיים, שזו "עבודה זרה". יש כאלה שסתם לא יאהבו טיולים שבהם מבקרים במקדשים רבים. אותם שמעתי אומרים: ראיתי אחד, ראיתי את כולם…

אני אוהבת, ומאוד. בעיקר את אותם מקדשים שבהם יש פעילות של מתפללים, עולי רגל, ובעיקר כשהם כאלה שבאים מכפרים רחוקים, בבגדיהם הצבעוניים, ואשר זו להם הפעם הראשונה ואולי היחידה בחיים שבה יגיעו למקום רחוק כל כך כדי "לעבוד את אלוהיהם" ואפשר לראות את ההתרגשות על פניהם ואת הרצינות שבה הם מקיימים את הטקסים היפהפיים שלהם. זה מה שאני אוהבת. לא חשוב לי ולא משנה בכלל לאיזו דת שייכים אותם אנשים ומקדשים, חשובה הפעילות האנושית שמתקיימת כאן, הביחד הזה של אותם אנשים. והם כל כך יפים בעיני ולא משנה אם הם שחורי עור כמו אותם עולי רגל במקדש במדוראי שבדרום הודו, או אם הם מלוכסני עיניים כמו כאן, במקדשים בטיבט. ולא, אם ראיתם אחד או שניים, לא ראיתם את כולם, בכל מקום מתקיימת פעילות אחרת ובכל מקום אתם צפויים לחוויה חדשה.

ראיתי כאן, בטיבט, כמה מקדשים שהעלו דמעות בעיני. זה קרה לי היום וזה קרה לי באותו יום בו נסענו במיוחד מלהאסה למנזר גנדן, כ-40 ק"מממזרח ללהאסה.

הדרך למנזר גנדן עוברת בנופי הרים חומים, בעלי צורות מוזרות, שנראה כי בעונות אחרות בשנה הם מושלגים לגמרי,  והיום, כאשר השלג נמס במשך הקיץ שעבר ועדיין לא ירד חדש, הם נראים כאילו הפשיטו אותם משמלותיהם.

מנזר גנדן נמצא בראשו של הר כזה והדרך העולה אליו מפותלת ומאחורי כל פיתול ממתין לנוסע נוף בלתי אפשרי לתיאור. בסופה של הדרך נגלה המנזר בכל הדרו כשהוא תלוי על צלע ההר עם הבניינים הצבועים בצבעי אדמה חומים, אדומים, צהובים וכתומים והמקדשים ביניהם בעלי הגגות דמויי הפגודה בצבעי זהב.

כשמסתובבים בין הסמטאות במתחם המנזר אי אפשר להפסיק לצלם, שילוב של גג זהוב עם קיר צהוב ומרפסת חומה וחלון בעל מסגרת שחורה צבועה סביבו עם וילון לבן מתנפנף, אנשים הצועדים כשבידיהם שקיות צהובות ובהן חמאת יאק אותה הם שמים טיפין טיפין בכל סטופה, בכל גומחה בה נמצא אחד מפסליו הרבים לאין ספור של בודהה בצורותיו השונות. הם מוסיפים את החמאה למיכל גדול שבו נרות דולקים, כדי להבטיח שימשיכו לדלוק. הם משלבים את ידיהם, עוצמים עיניים ומבקשים משהו. הם לבושים בבגדים צבעוניים, חלקם צעירים, ביניהם נשים עם תינוקותיהן קשורים על גבן, מנמנמים ופוקחים עיניים מלוכסנות ומסתכלים בי בסקרנות. ביניהם סבתות זקנות, לבושות במיטב מחלצותיהן אוחזות חזק בידיו של נכד צעיר, בן ארבע, חמש או שש ומלמדות אותו כיצד לשים את החמאה והיכן לגעת עם היד כדי לזכות בברכה, כי הן רוצות כל טוב לנכד הזה שאוחז בידו הקטנה את ידה המצומקת של סבתו ואני מביטה בהם וכל כך מזדהה וגם מתגעגעת, כי איזו סבתא לא רוצה את הכי טוב לנכד שלה? ביניהם מתהלכים הנזירים בגלימותיהם האדומות, שהם תמיד תוספת מצוינת לצילום טוב של פינת סמטה הנפגשת עם קיר אדום ובתווך עובר הנזיר וראשו מושפל ובידיו מחרוזת תפילה.

הסתובבנו כך ביניהם וראינו אותם ברגעיהם היפים והרגשנו את השמחה וחלקנו איתם את בקשותיהם מאלוהים שייתן גם להם חיים טובים יותר.

מנזר גנדן

טיול בטיבט הוא בעיקר טיול במקדשים ובמנזרים הרבים ומה שרואים בדרך אליהם. היופי הבלתי נתפס של הבודהיזם הטיבטי, גם היופי החיצוני של מקומות הפולחן וגם היופי של פילוסופיית החיים הזו, הם משהו שגם מי שלא נחשף לו בעבר, יכול להתרגש ממנו כשהוא נתקל בו.

עזבנו את להאסה לכיוון דרום, אל הגבול הנפאלי ואנו אמורים להיות בדרך כשישה ימים. התחנה הראשונה הייתה העיירה גיאנטסה. עיירה טיבטית טיפוסית, אומרים שההשפעה הסינית כאן היא המעטה ביותר.

היינו אמורים לישון בעיירה ולהמשיך למחרת לשיגאטסה, שהיא העיר השנייה בגודלה בטיבט, אחרי להאסה. אולם לאחר שביקרנו במנזר המקומי וראינו שעדיין מוקדם והדרך לשיגאטסה אמורה לקחת כשעת נסיעה, החלטנו להמשיך בדרכנו ולבלות שני לילות במלון אחד במקום לקפוץ כל לילה למקום אחר.

הגענו לשיגאטסה לעת ערב. היה קר כל כך שאי אפשר היה לנשום, מה גם שעלינו בגובה מ-3600 לכמעט 4000 וגם זה לא הקל על הנשימה. החדר במלון טנזין נמצא בקומה השלישית. אני התמרדתי. ישבתי בקומה הראשונה ואמרתי – רק כאן, אבל זה לא עזר לי. כל החדרים בקומות הנמוכות תפוסים. מלון טנזין הוא מלון מבוקש. ראינו לא מעט מיניבוסים וג'יפים עוצרים ומהם יוצאים תיירים מרחבי המערב. נאלצתי להמשיך לטפס כשאני מתנשפת וההצטננות והשיעול שעוד לא הרפו ממני רק מוסיפים קושי.

החדר יפה. הרהיטים מעוצבים, האמבטיה והשירותים ברמה גבוהה והמחיר יחסית נמוך – 150 יואן ליחיד בחדר כולל ארוחת בוקר (כ-80 שקלים). אבל קר. כפור. אין חימום בחדרים. אני לוקחת את כל השמיכות ומתכסה בהן, אבל זה לא עוזר. הקור חודר לעצמות והשמיכות כבדות עלי ומקשות עוד יותר על הנשימה. אני שוכבת ומתפללת שהלילה יעבור. קשיי הנשימה בגלל הגובה רק גוברים עם החרדה ועם המחשבות של "מה אני עושה פה?" המתחילות להזדחל. "אני עוד אמות כאן מהקור הזה ומחוסר חמצן", אני חושבת ונלחצת עוד יותר.

בסופו של דבר כנראה שנרדמתי, כי בפעם הבאה שהייתי בהכרה, השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. ניסיתי את המקלחת וזרזיף, אמנם חם, יצא משם. טיפות טיפות ואני הרי צריכה לחפוף את הראש. אני מנסה. עומדת רועדת מתחת לזרזיף ומקלקלת את אמא של בעל המלון (מסכנה, מה היא אשמה?). מים חמים הוא הבטיח, וקיים, אבל לא אמר שהם יוצאים טיפות טיפות.

אחר כך צריך לטפס לחדר ארוחת הבוקר והנשימה הולכת וכבדה עם כל צעד שעושים. אין חמצן. הקפה הלא כל כך חם מרגיז ויותר מכך ה"מלצרית" הקופצנית, שלא מבינה מילה באנגלית (היא עובדת במלון אליו מגיעים כל יום עשרות תיירים זרים, לא צריך לדעת מה זה "לחם", או "קפה שחור"?)

 

אישה במקדש

אבל אחר כך, במנזר טאשים לופו, כשנכנסתי לקאפלה המרכזית וראיתי את הבודהה הענק, את ציורי הקיר המרהיבים, את המתפללים ועולי הרגל, העוסקים בטקסים שלהם, מוסיפים גושי חמאת יאק לקערות הזרועות נרות דולקים, עמדו דמעות בעיני. אני לא יודעת אם זה בגלל תנאי מזג האוויר והקשיים שחוויתי, אבל ממש בכיתי. עמדתי שם והרגשתי את כל האהבה השופעת מן האנשים ומהדמות המרשימה של הבודהה של החמלה והיופי של כל מה שמסביב, הרגשתי שכל שפע הטוב הזה מתנקז רק אלי ואמרתי לעצמי: זה שווה כל דקה נוראה שעברה עלי בלילה. מה שהוסיף להתרגשות הייתה לחיצת יד שנתנה לי אישה טיבטית שעברה לידי. היא חייכה אלי, תפסה את ידי, לחצה אותה בחום והמשיכה בדרכה.

כאשר סונם הסביר לנו כי כאן מוצגת דמותו של הבודהה העתידי וכאן אפשר לבקש בקשות לעתיד והראה לנו איך המתפללים מחזיקים ידיים צמודות אחת לשנייה, כשהאגודלים פנימה וזה יוצר מעין צורת לב, חיקיתי את מעשיו, עצמתי את עיני וביקשתי מאלוהים באשר הוא את בקשותיי שלי, יחד עם עוד עשרות ומאות טיבטים שבאו לכאן מאזורים מרוחקים ברחבי טיבט וסין. הרגשתי אחת מהם, אחת ממשפחת האדם. אלוהים נמצא בכל מקום ולא חשוב אם זה מנזר  בטיבט או בית כנסת בירושלים או מקום מיוחד בטבע. כאן הרגשתי אותו בתוך הלב.

המנזר בגיאנטסה

 

מעיינות חמים במקום אגם המלח הגבוה בעולם

רצינו מאוד לראות את אגם נאמטסו. נאמטסו הוא אגם המלח הגבוה ביותר בעולם והוא קדוש לטיבטים, אשר עולים אליו לרגל מדי שנה. פירוש שמו בשפה הטיבטית הוא"האגם השמימי" או "אגם האלוהים". הוא נמצא בגובה של מעל ל-4,700 מטריםמעל פני הים. מצפון לאגם נאמטסו משתרעת שרשרת הגבעות המושלגת של הרמה הטיבטית. השמיים הכחולים, הפסגות המושלגות, מי הטורקיז של האגם והמרחבים הירוקים המקיפים אותו – את כל אלה ראיתי בתמונות ונשבעתי שאגיע לשם.

אבל שבועות לחוד ומציאות לחוד, בעיקר כשזו מציאות סינית.

כבר בשינינג הזהיר אותנו וונגדן (זהו שמו של הסוכן דרכו רכשנו את "חבילת הטיול" לטיבט) שיש אפשרות שאם יירד שלג באיזור נאמטסו, לא יאפשרו השלטונות מעבר אל האגם ובמקרה כזה ייקחו אותנו לביקור באתר אחר. אנחנו קיווינו והתפללנו שלא ירד שלג ויום לפני הנסיעה סונם אמר שלפי התחזית לא צפויים שלגים למחר.

שמחות וטובות לב עלינו על הלנד קרוזר שלנו ויצאנו לדרך. ארבע וחצי שעות נסיעה עד לאגם. התלבשנו היטב כי בגובה של4700 מטרובחודש אוקטובר צפוי להיות קר שם.

כבר בתחנה הראשונה בדרך (נקודת המשטרה הראשונה) נאמר לנו שאין סיכוי, שלג יורד באיזור אגם נאמטסו ולא ייתנו לנו לעבור. אבל אנחנו מתעקשות. "הדרך יפה, וגם אם נגיע קרוב לאגם ואולי נראה אותו מרחוק – שווה לנו". סונם, ילד טוב להאסה, עושה מה שאנחנו אומרות. ואנו ממשיכים.

טאשי, הנהג שלנו יורד בכל תחנת משטרה בדרך מצויד בפתק וכשאנו שואלות מה זה הפתק הזה, סונם מסביר לנו שכך מודדים מהירות בסין. לא צריך מלכודות וניידות משטרה. יודעים כמה ק"מ יש בין תחנת משטרה כזו עד לבאה אחריה ואם הוא מקדים להגיע לתחנה הבאה, יודעים שהוא נסע במהירות גבוהה מהמותרת (איזה רעיון, הא? מעניין מה היו הנהגים הישראלים עושים אילו הפעילו את השיטה הזו אצלנו). אז טאשי נוסע מהר, אבל כמה ק"מ לפני תחנת המשטרה הבאה הוא זוחל וזוחל וזוחל. מה הטעם?

טוב, בכל תחנת משטרה כזו אנו מתבשרים ששלג עדיין יורד ואין מעבר ואנו ממשיכים עד שאנו מגיעים ל"שער הכניסה" לאגם, המצוי על הכביש כשעה נסיעה מהאגם עצמו. אנו יורדות מהלנד קרוזר קפואות לחלוטין, מחפשות שירותים ואין ומסתתרות מאחורי איזה קיר ושלג יורד, אמנם לא כבד, אבל שלג… ולא צריך להמשיך ולהרחיב בתיאור.

אנו מצלמות את השלג ואת הגבעות המושלגות אבל חלומנו לבקר באגם נגוז. "טוב, זו סיבה טובה לחזור לבקר בטיבט", אומרת לינדסי.

סונם שואל אותנו אם אנחנו רוצות "הוט ספרינג" כלומר – מעיינות חמים. בטח רוצות, אבל אין לנו בגד ים ומאיפה מביאים כזה? סונם אומר שאין בעייה, אפשר לקנות בגדי ים במעיינות.

אנו מגיעות לשם ונכנסות לחנות. בגדי הים נראים כמו בתמונות של סבתא שלי, כשהיא התרחצה בחוף בת גלים בשנות העשרים של המאה הקודמת. מין בגד ים שלם שתפורה לו חצאית קצרצרה. אני לובשת אותו ומרגישה כמו בלרינה. אנחנו מתפוצצות מצחוק. בגד הים עולה כ-18 שקלים, הכניסה עוד  כ-60 שקלים ואנו בתוך בריכה חמה מקורה, די גדולה. משפחות שלמות של טיבטים עם ילדים קטנים יושבות בתוך המים. אבל מחוץ לבריכה קור מקפיא. סונם אומר שזה בערך 7 מעלות בחוץ ואני תוהה אם זה שבע מעל לאפס או מתחתיו, כי אני רועדת מקור.

לאחר כשעתיים שלגביי היו עינוי, לגבי האחרים כנראה פחות, אנו מתקפלות וממשיכות בדרך ללהאסה. המים החמים של המעיינות מטילים עייפות על כולנו וחוץ מטאשי (מזל שהוא לא נכנס למים) כולם נופלים ונרדמים עד הכניסה ללהאסה.

קופאת מקור

 

 

להאסה, עיר הבירה והחלום

אני מצוננת, ההתעטשויות שלי מעירות דובים מתרדמת החורף שלהם. תנאי הגובה אינם מטיבים עימי. להאסה שוכנת בגובה של3600 מטרמעל פני הים. כבר הפסקתי לקחת את הכדורים למניעת מחלת גבהים, כי התרגלתי, אבל בכל יום כשאנו נוסעים לראות אתרים שונים בסביבות להאסה, אנו מעפילים למקדשים בראשי הרים בגבהים של4200 מטרויותר ואז ההליכה קשה והנשימה כבדה וההצטננות לא עוזרת כל כך.

בבוקרו של היום הראשון שלנו בלהאסה נפגשנו עם לינדסי, אלן וסונם המתוק (אני לא אפסיק לקרוא לו כך כי הוא כל כך מתוק. כמעט נער, בעל פנים טיבטיות נעימות, ילד טוב להאסה, שמוכן לעזור בכל מה שיבקשו ממנו – כספומט, אין בעייה. צריכות למלא את כרטיס הטלפון הסלולרי, אין בעייה, מחפשות מסעדה מסוימת, אין בעייה, סונם, על חשבון זמנו הפרטי, ייסע איתנו במונית עד למקום שצריך ויעזור. פשוט בחור מקסים).

אז ביום הראשון נסענו במונית לארמון הפוטלה. אני כל כך התרגשתי, כמעט עד דמעות. ארמון הפוטלה הוא ארמונו של הדלאי לאמה (או נכון יותר – ארמונם של כל הדלאי לאמות במשך מאות בשנים). זהו סימלה של טיבט ומשאת נפשם של כל הטיבטים באשר הם – לבקר בארמון הזה. לא אחת, כשהייתי בדרמסלה בהודו, מקום מושבו בגלות של הדלאי לאמה הנוכחי, ראיתי תמונות קיר צבעוניות של הארמון ובשלב מסוים זה הפך להיות גם משאת נפש שלי – לבקר בלהאסה ולראות את הארמון הזה. למרות שלא קל לבקר בטיבט, עדיין יש לי את הזכות שאין לטיבטים מהגרים רבים, שאינם יכולים להגשים את חלומם.

עמדתי שם מול הארמון הענק הזה, בצבעי לבן ואדום, עם המדרגות הרבות בחזיתו (300, וכן, טיפסתי אותם כמו גדולה, למרות הצינון ולמרות קשיי הנשימה בגובה). עמדתי שם וכמעט בכיתי בשביל כל אלה שלא יכולים להיות שם.

טיפסנו וטיפסנו. סונם המתוק לא הפסיק לדאוג, בעיקר לי, כי לי היה קשה יותר מאשר לאחרים. עברנו בתוך חדריו הרבים של הארמון העצום הזה (כמובן שלא בכולם, יש שם אלפים), ראינו את חלקו האדום – שהוא הארמון ששימש לצרכים דתיים ובו מקדשים ופסלים. ואת חלקו הלבן של הארמון – החלק ששימש את הממשל הטיבטי וכמעון החורף של הדלאי לאמה. ראינו את חדריהם הפרטיים של אלה שהתגוררו בו בעבר והשקפנו ממרומי חלונותיהם אל העיר להאסה שהשתרעה לרגלינו.

לוח הזמנים שלנו די דחוס, כי עוד בארץ, כשתכננו את הנסיעה ביקשנו לראות עוד ועוד והוספנו ימים ואתרים לטיול, כך שבאותו יום ראשון, בעוד גופנו לא הסתגל לגמרי לגבהים, כבר התרוצצנו בין ארמונות, מקדשים וגנים.

כך גם ביום השני. ראינו את נורבלינקה – ארמון הקיץ של הדלאי לאמות, הנמצא בתוך גנים נרחבים ובהם מספר ארמונות ומקדשים, פסלים ובריכות מקודשות. ראינו את מקדש סרה הנמצא כחמישה ק"מ מצפון ללהאסה וצפינו בנזירים המקיימים דיונים באחת מגינות המנזר. ביקרנו במנזר דרפונג הממוקם כשבעה ק"מ ממערב ללהאסה, ובמקדש צ'וקאנג הממוקם בליבה העתיק של להאסה, סביבו הבארקור – נתיב הצעידה המעגלי לעולי הרגל המקיימים כל ערב את ה"קורה" – ההליכה סביב המקדש בכיוון השעון, כשהם מתפללים וממלמלים מנטרות. מראה שאין שני לו בשום מקום אחר בעולם.

תארו לעצמכם רחובות שמשני צידיהם בתים עתיקים ובחזיתות הבתים דוכנים מלאי עבודות יד צבעוניות של טיבטים, שרשרות עם אבנים צבעוניות, בדים צבעוניים, כלים עתיקים ועוד ובתווך המוני בני אדם, לבושים בבגדיהם המסורתיים, טיפוסים שכל צלם, אפילו אם הוא רק חובב, יכול להפיק מהם תערוכת צילום מרהיבה. הולכים כולם בכיוון אחד, הליכה מהירה, ממלמלים ומתפללים וביניהם צועדים בסך חיילים סיניים בבגדים מנומרים, מצויידים ברובים ובמטפי כיבוי אש (מוזר, נכון?) כששאלתי לפשר העניין הסתבר שימים ספורים קודם לכן הצית את עצמו נזיר לאות מחאה באמצע הכיכר וכדי למנוע מקרים דומים בעתיד הם מצויידים במטפי כיבוי. אסור לצלם את החיילים ומוטב לסור מדרכם כשהם עוברים וכשאתה מתבונן בהם בחטף, אתה מרגיש שאכן כדאי מאוד להתרחק מהם עד כמה שאפשר.

ארמון הפוטלה

רכבת השמיים ללהאסה

כמה שנים חלמתי על הרגע הזה, בו אעלה על הרכבת הנוסעת בתוך ערבות קרח קפואות, הרים מכוסי שלג ואגמים שגושי קרח צפים עליהם. מובילה אנשים מערים גדולות בסין – בייג'ין, שנחאי, צ'נגדו , שינינג – אל להאסה, בירת טיבט.

תכננתי את הנסיעה הזו זמן רב והיא אמורה להיות שיא החוויה של הטיול הזה.

נרגשות עשינו את כל ההכנות לעלייה לרכבת. יש לנו חצי יום להסתובב בשינינג, לקנות דברים הנחוצים לנסיעה ולשבת לחכות בגסט האוס לרגע המיוחל.

הסתובבנו כל הבוקר – להוציא עוד כסף בכספומט, לקפוץ לסופרמרקט מיוחד שרק בו מוכרים קפה שחור (קפה הוא מצרך נדיר בסין), לקנות כוסות מיוחדות השומרות על חום המשקה בתוכן (ראינו את הסינים ברכבת מבייג'ין לשינינג משתמשים בהם וקינאנו מאוד, כי לנו לא הייתה שום כוס לרפואה וליד הברזים והשירותים ברכבת ישנו מתקן מיוחד למים חמים ובו הסינים ממלאים מים כל הזמן ומוסיפים עלי תה ירוק).

אז חיפשנו את כוסות התרמוס הללו ונסענו לשם כך במונית למקום מיוחד בו מוכרים אותן, לפי המלצתה של מנהלת הגסט האוס שלנו.

קנינו קפה ותה, ובדרך חזרה ישבנו לנוח באחד מבתי הקפה של רשת "אילי" רשת בתי מאפה בשינינג, הפזורים כמעט בכל רחוב ראשי. נהג המונית לקח אותנו, כנראה, לסניף המרכזי, שכן שם היה גם מקום לשבת על כורסאות נוחות ולשתות קפה ולאכול ממבחר המאפים הנאפים במקום.

הראנו את הפתק "צמחונית" ובקשנו מאפים מלוחים ללא בשר. אנחנו כבר יודעות ש"טיאן" זה מתוק ו"סיאן" זה מלוח ורצינו דווקא מלוח אבל כנראה שגם מלח הוא מצרך נדיר, כי כאשר לקחתי חצי לחמנייה מלחם חום שנראה כי בתוכה מוטמנת גבינה צהובה מותכת, התברר בנגיסה ראשונה כי ה"גבינה" היא קרם וניל מתוק…

בכלל – גבינה היא מוצר לא ידוע בסין. חשבתי שלפחות גבינת יאק צהובה מצוינת אותה אכלתי בהודו ובנפאל תהיה מצרך שלא יהיה קשה להשיגו, אבל טעיתי. אני מקווה שבטיבט, אליה אנחנו נוסעות ברגע זה ברכבת, אוכל למצוא גבינת יאק.

עלינו על הרכבת בשעה שבע בערב. החושך כבר ירד וידענו שאת תחילת הדרך לא נוכל לראות בכלל. היו לנו כרטיסים למחלקת "סופט סליפר" המחלקה הטובה ביותר ברכבת, בכל תא יש ארבע מיטות שתיים תחתונות ושתיים עליונות. הכרטיסים שלנו היו למיטה אחת עליונה ואחת תחתונה ודי דאגנו איך נסתדר עם זה, אבל כשעלינו לקרון התברר שבתוך התא לארבעה אנחנו רק שתינו לבד וזו הייתה הפתעה נעימה מאוד. תא לעצמנו שנסגר עם דלת ואפילו ננעל. בתא מיטות נוחות, מצעים (שעובדת הרכבת החליפה לנו לחדשים) מנורת לילה לכל מיטה, שולחן בין שתי המיטות התחתונות, ומשהו שמיוחד לרכבת הזו – ליד מנורת הלילה, מעל לראש של כל נוסע, ישנו פתח לבלון חמצן. הרכבת הזו נוסעת בגבהים של מעל5000 מטרבחלק מהדרך וישנה סכנה למחלת גבהים. אחת מצוות הרכבת החתימה אותנו על מסמך בסינית, שבו, כך הסבירה, צוין שאנחנו יודעות שיש סכנה בנסיעה ברכבת הזו, ושאנו מצהירות שאנחנו בריאות וכן התבקשנו לציין מספר טלפון של מישהו בבית שאליו יתקשרו במקרה ויקרה לנו משהו… נשמע מלחיץ.

לאחר שחתמנו על המסמך היינו אמורות ללכת לישון והיה קצת קשה להירדם עם המחשבות על מה יכול לקרות בלילה ואיפה בדיוק נמצא הכפתור שעליו צריך ללחוץ בשעת מצוקה כדי שיביאו לנו צינורית להתחבר לחמצן.

בסופו של דבר אני לפחות נרדמתי. התעוררתי בחמש וחצי, כאשר היה עדיין חושך בחוץ, אבל יכולתי לראות צלליות של הרים גבוהים מכוסי שלג ולאחר מכן, כשהתבהר, לראות שגם האדמה הקרובה מכוסה שלג בחלק מהדרך. בחלקים אחרים הנוף הוא נוף חום צחיח, כשפה ושם רואים אגמי מים כחולים קטנים, מי הפשרת השלגים. מדי פעם עוברים על פני "ישובים" קטנים שברובם ככולם מתגוררים פועלים המתחזקים את מסילת הרכבת לכל אורכה.

הרכבת והצל על האדמה הקפואה

"רכבת השמיים" ללהאסה החלה לפעול בשנת 2006 והיא נקראת כך משום שהיא נוסעת בגבהים שמתקרבים לגג העולם ונמצאים גבוה בשמיים. במשך שנים קשה מאוד היה להשיג כרטיסים לרכבת הזו וגם עתה אפשר לעשות זאת באמצעות סוכני נסיעות שיש להם קשרים עם ספסרים שונים.

מאז החלה הרכבת במסעה מהערים הגדולות  של סין אל להאסה, בירת האוטונומיה הטיבטית, כתבו על הרכבת הזו הרבה מאוד ואני, שיש לי חיבה מיוחדת לרכבות, נשבעתי לעצמי שיום אחד אעשה את הדרך הזו מבייג'ין ללהאסה.

לאחר לילה נעים של טלטולים מרגיעים קמנו אל בוקר קפוא אשר באוויר הדחוס של הרכבת לא הורגש. קרונות הרכבת סגורים כמו במטוס, איש לא יכול לפתוח חלון ולא דלת וכך אפשר להזרים חמצן אל תוך הקרונות כאשר הרכבת מטפסת לגבהים שבהם חוסר בחמצן יכול לגרום לתופעות לוואי אצל אנשים שאינם רגילים לכך.

נשארו לנו כעשר שעות עד שנגיע ללהאסה ואנו נצמדנו עם הפרצופים לשמשות החלון ומדי פעם שלפנו מצלמה. הצלחנו לצלם תמונות יפות של צילה של הרכבת הנופל על פני האדמה הקפואה, של הרים חומים שבראשם לובן של שלג עד, אגמים צלולים וכחולים, עדרי יאקים שמנקדים בנקודות שחורות את השדות הצהובים. הנוף אינו משתנה עם הזמן ואני נכנעת לטילטולי הרכבת המרדימים וצונחת אל הכרית הלבנה, מתכסה בשמיכה החמה ומנמנמת.

מעט מאוד נוסעים מערביים על הרכבת. שכנינו בתא הסמוך הם ארבעה. שני זוגות שיש להם עסקים בשנחאי ובאו לבקר בטיבט. מלבדם ראינו עוד כמה, אבל רוב הנוסעים סינים.

לנו מחכות בלהאסה שתי נשים. האחת – לינדסי, טיואנית שמתגוררת שנים רבות בסיאטל ואלן, צעירה מאיתנו, הולנדית, שבאה לטייל בסין ולפגוש את החבר הסיני שלה. הן הגיעו ברכבת המוקדמת יותר, ארבע שעות לפנינו.

כדי לטייל בטיבט אי אפשר לעשות זאת באופן עצמאי, אלא בקבוצה. את הקבוצה מארגנת סוכנות הנסיעות וכך הכירו בינינו לבין שתי הנשים. את לינדסי פגשנו בשינינג, את אלן עדיין לא.

מחוץ לתחנת הרכבבת , לאחר שאנחנו "נוחתות" תרתי משמע בלהאסה, מחכה לנו סונם הטיבטי. בחור צעיר ומתוק. הוא המדריך שלנו, ובלעדיו אנחנו לא יכולות לטייל בטיבט. הוא מחזיק בידיו את ה"פרמיט" שלנו, האישור שאיתו ניתן למערביים לטייל באזור ובו מצוין בדיוק מהלך הטיול. במשך הטיול שלנו בעיר להאסה עצמה לא מוצמד לנו רכב ונהג, אבל סונם יהיה איתנו כל הזמן, ישנם מקומות שבלעדיו לא יתנו לנו להיכנס. מחוץ ללהאסה יוצמד לנו ג'יפ לנד קרוזר עם נהג.

להאסה מפתיעה אותי. ציפיתי לראות עיירה קטנה, עם בתים עתיקים וביניהם הארמון המפורסם של הדלאי לאמה, הפוטלה. כנראה שהציפיות שלי לא היו דמיוניות כל כך ולהאסה נראתה כך לפני שנים לא רבות כל כך, לפני שהסינים החליטו ליישב שם את בני עמם ולהפוך את הטיבטים למיעוט.

העיר גדולה, מודרנית, עם רחובות רחבים, בתי עסק, מסעדות ובתי קפה, כמו בכל עיר מערבית. הסביבה קצת מזכירה את סביבת העיר אילת, עם ההרים החומים אדומים שלה.

אנחנו בחרנו להתגורר באיזור העיר העתיקה, הקרוב לככר הברקור ולמקדש ג'וקאנג. הרחובות הסמוכים לככר הברקור הם רחובות צבעוניים בהם צועדים המוני טיבטים בתלבושות מסורתיות, אוחזים בשרשרות חרוזים וממלמלים תפילות ומנטרות. הם מגיעים לחזית המקדש ונשכבים על הרצפה. קמים ונשכבים פעמים רבות. "זה כדי לענות את הגוף ולטהר אותו מחטאיו", מסביר סונם כשאנחנו משקיפות מגג מקדש ג'וקאנג על המחזה.

 

משתטחים לפני המקדש

 

 

חוויה של פעם בחיים במקדש

 

בוקר. השעה שבע ושלושים. יוצאות לרחוב מפתח המלון. קור אימים. העיירה טונגרן עוד לא התעוררה. פה ושם רואים אנשים ברחוב, ממהרים לעיסוקיהם. אנחנו מתות לשתות משהו חם, אבל שום דבר לא פתוח עדיין.

עוצרות מונית ומבקשות להגיע למקדש. בטח נמצא שם כבר משהו.

המראה שנגלה לעינינו בירידה מהמונית הוא פשוט מדהים. אין מילים לתאר את היופי והעושר של הצבעים והמבנים. ערפל הבוקר משרה על המקום אווירה של קסם ומסתורין. הקור ממשיך. אני מוציאה מהתרמיל עוד זוג מכנסיים ולובשת על המכנסיים שלי ועוד זוג גרביים וגורבת גם אותן. הידיים קופאות וגם הפנים.

אנחנו מתחילות ללכת לכיוון המקדש, הרגליים בקושי נושאות אותנו. אוף, כמה הייתי רוצה עכשיו לשתות תה חם ואפילו אם יגישו לי את התה הטיבטי הידוע בטעמו המוזר לחיך אנשי המערב, תה העשוי מחמאת יאק, מים חמים ומלח. גם אותו אשתה, אני מבטיחה.

אנחנו עוברות על פני המבנים. מקדש אחד כולו מוזהב, עם כיפה עגולה. השני כולו צבעוני, מכוסה תבליטים של פסלים צבעוניים. אנו מצלמות בווידאו ובתמונות את המתפללים הנראים תכליתיים כל כך. הם הולכים במהירות סביב המבנים, צמודים לגלגלי התפילה, מגלגלים אותם ומשמיעים מנטרות, ממשיכים ונכנסים לתוך ביתני הגלגלים הענקיים הצבועים בשלל צבעי הקשת, מגלגלים אותם ויוצאים משם, ממהרים לסט הבא של הגלגלים. כולם , בעיקר הנשים, לבושות בתלבושות מסורתיות שחורות.

אנחנו ממשיכות לטייל עד שאנו מגיעים לרחבת המנזר בה הנזירים מחלקים בצק מטוגן ומשקה חלב חם. מישהו רץ ומביא קעריות בשבילנו, לכל האחרים יש קעריות משלהם. אנחנו מתכבדות במשקה החם והוא זורם במורד הגרון אל החזה והבטן ומחמם את הלב.

אנו יושבות על מדרגות המנזר, הנזירים מתבוננים בנו בסקרנות ובכל זאת מקבלים אותנו כאורחות. השמש מציצה ואני לא זוכרת מתי כל כך שמחתי לראות את השמש. היא עולה מאחורי ההרים והאוויר מתחיל להתחמם.

אני מוציאה פנקס ורושמת דברים ומסביבי מתקבצים אנשים, סוגרים עלי במעגל כדי לראות איך אני כותבת מימין לשמאל, בסימנים שלא מוכרים להם.

הם צוחקים ומדברים ביניהם ומצביעים עלי ואומרים דברים בשפתם.

לאט מתקבצות נשים טיבטיות לבושות בתלבושותיהן המסורתיות עם המעילים השחורים ונקודות הצבע בקצותיהם, הצעיפים הצבעוניים, הצמות הקלועות על גבן. לחלקן ילדים ותינוקות קשורים על הגב. כולן מקבלות בצק מטוגן בשקיות גדולות המחולקות לקהל שבא לכאן מתוך עגלה גדולה מלאה בחתיכות בצק כאלה, נוטפות שמן.

הן מתאספות ברחבה ומתחילות לזמר. כנראה תפילת המזון או משהו דומה. אנחנו מצלמות בווידאו את הזמרה והמראות. לאחר מכן כולם מתיישבים על הרצפה. נשים וילדים ביחד. גברים לחוד. אנחנו יושבות בין הנשים. הן מכבדות אותנו מהבצק המטוגן ומוזגות לנו מקומקומי החלב שלהן. כל הזמן מישהי עוברת ומוסיפה עוד ועוד חלב.

הן כל כך יפות, הנשים האלה והילדים שלהן והתינוקות. אני לא מתאפקת ומשמיעה קולות של התפעלות למראה הפרצופים העגולים הקטנים שלהם, הלחיים האדומות מהקור והעיניים המלוכסנות. הנשים לא אוהבות להצטלם אבל את הילדים הן "מסדרות" במיוחד לצילום ומתפעלות מהמראה של התמונה על צג המצלמה.

השמש מתחילה להיות חמה מדי. גם הן מתחילות להשיל מעילים, גם אני מורידה שכבות. מסיימות לאכול, מחייכות אלינו, אוספות את השקיות והקומקומים ומתפזרות.

זו הייתה חוויה של פעם בחיים. "פעם בדור", אילנה אומרת.

כמה רגעי פחד בדרך לטונגרן

עם בוקר המשכנו בדרכנו ליעד הבא – הפארק הלאומי מנגדה. כבר בדרך רואים את מה שמחכה לך בתוך הפארק מאוחר יותר: נופי הרים גבוהים באופק, הרים נמוכים יותר לפניהם, משטחים של ירוק מנוקדים בנקודות צהובות של עצים ונקודות אדומות של שיחים נמוכים. על מדרונות ההרים רואים עדרי כבשים, סוסים, פרות, עדרי באפלו. בתחתית העמק זורם הנהר הצהוב. האוטובוס מסתובב ומתפתל עם הכביש ואנחנו לא יודעות לאן להסתכל קודם.

על הכביש עצמו מפזרים האיכרים את גרעיני החיטה ותוצרת חקלאית אחרת, כדי שהאוטובוסים והמכוניות העוברות ידושו אותם ולאחר מכן הם מטאטאים את המוץ ומשאירים את הגרעינים לייבוש על הכביש.

על הגרעינים המכוניות לא נוסעות. הנהגים העוברים בדרך משתפים פעולה עם החקלאים המשתמשים בכביש כמשטח ייבוש. פעם היו עושים זאת על גגות הבתים, אבל שטח הגג מוגבל והכביש לא. הוא משתרע מכאן ועד לאן שתרצו, לאורכה ולרוחבה של סין.

אנו מגיעות לעיירה הסמוכה לפארק הלאומי מנגדה. לפי התוכנית אנו אמורות לישון כאן, ומחפשות מלון כדי להניח בו את התיקים ולטייל בלעדיהם. אבל המלון שמראים לנו לא מוצא חן בעינינו ואנחנו מחליטות להמשיך לטייל עם התיקים ובסופו של יום להמשיך ליעד הבא – לטונגרן, שם צריך להימצא מקדש יפהפה שאותו ראינו בתמונות.

אנו מחפשות נהג שייקח אותנו לפארק. בחור טיבטי צעיר מציע את עצמו. הוא לא נהג מונית, אבל רוצה להרוויח כמה יואנים ואנחנו, לאחר מיקוח, מסכימות.

מסכמים מחיר, נכנסים למכונית ומתחילים בנסיעה. בהתחלה הכל בסדר. הוא מוריד אותנו בפתח הפארק,  הוא לא יכול להמשיך פנימה, כי כאן צריך לשכור את אחד הנהגים שעומדים בפתח הפארק. להם יש את הרשות להסיע נוסעים בתוך הפארק. מחיר השכירות גבוה, אבל אין לנו הרבה ברירות. הסיור הוא בן 3 שעות, כך נאמר והנהג שלנו מבטיח לחכות בחוץ, בחנייה.

אנו נכנסות למכונית אחרת ונהג אחר מוביל אותנו ברחבי הפארק. אנו מטפסות בגובה, האוויר מתחיל להיות דליל, אבל רוב הזמן אנחנו במכונית. רק באזור אחד מותר לטייל ברגל ואנו יוצאות אל האוויר הצח והקריר ויורדות בגשר מיוחד בנוי עץ בנקודת תצפית אופטימלית על הנוף. מסביב הרים, בתחתית אגם שמימיו נראים בצבע ירוק בקבוק. ההרים החומים העוטפים אותו גם הם מנוקדים באותם שיחים אדומים ועצים צהובים.

אנו ממשיכים במכונית לנקודה הבאה, שיש בה משהו קדוש לבודהיסטים, שכן סביבה קשורים דגלי תפילה צבעוניים מתנפנפים ברוח ומקשטים את הנוף היפהפה כשלעצמו – בעוד אלמנט צבעוני. מראה שמצטלם כל כך יפה שאי אפשר להוריד את המצלמה ולהפסיק לצלם.

לאחר שאנו יוצאות מהפארק אנו מבקשות מהנהג שלנו להמשיך לעיר טונגרן. אנחנו יודעות שזה רחוק, אבל הוא הסכים לעשות זאת ולמרות השעה המאוחרת, נראה שהוא דבק במשימה. כעבור שעה קלה הוא עוצר בעיירה קטנה בדרך. הוא מזמין אותנו לרדת ואנחנו סבורות שאולי כבר הגענו לטונגרן, אבל לא. עדיין לא. הוא רצה שנראה מקום יפה. אין כל כך זמן, אנחנו חושבות, אבל לא מתווכחות.

לאחר שנכנסים שוב למכונית הוא מתחיל לשוטט באותה עיירה. עוצר ושוב נוסע לאט, שוב עוצר. מדבר בטלפון בסינית ואנחנו מתחילות לדאוג. מה קורה איתו? באיזה שהוא שלב אני מבינה שהוא מתקשר לבחורה ומבקש ממנה להצטרף אלינו. מגיעות שתיים. הן נכנסות למכונית מצחקקות ואנחנו ממשיכים בנסיעה.

נוסעים ונוסעים והכביש מתחיל להתפתל בין ההרים והשעה מאוחרת ומתחיל להחשיך. ופתאום הדרך נפסקת והוא מדלג על אבנים ושביל עפר ואין נפש חיה ואני מתחילה להעביר סרטים בראש, שאולי עכשיו הולכים לשדוד ולהרוג אותנו, כי מי יודע מי הם האנשים האלה ואיזה שטויות אנחנו עושות.

עכשיו כבר לילה. השעה מאוחרת ולבסוף אנו רואות מרחוק את אורות טונגרן ומתחילות לנשום לרווחה. לקח עוד זמן לא מעט עד שמצאנו מלון ללון בו את שארית הלילה וגם עם הנהג לא גמרנו כל כך מהר. הוא כמובן רצה יותר כסף וגם קיבל, בלית ברירה, בסופו של דבר.