באשראם של גנפטי במייסור – פרק מהספר "אהבה בזמן הודו"

כפות הרגליים של איילת הפכו מחוספסות וכואבות. היא נאלצת ללכת יחפה במשך שעות. כשהיא נכנסת לאולם התפילה, שרצפתו שיש מבריק, עד כדי כך, שכל האולם משתקף בו כמו בבריכת מים, רק אז הן נרגעות. הרצפה הקרירה והחלקה מלטפת את הפצעים שנגרמו מאבנים קטנטנות, עליהן דרכה.

איילת נמצאת עכשיו בעיר מייסור שבקרנטאקה, באשרם של גנפטי. כמה שעות לאחר שעזבה את טירובאנאמאלאי, הרגישה שהדברים הולכים להשתנות. הסימן הראשון, היה הקלות, השמורה לאלה שיש להם מזל יותר משכל, בה מצאה את האוטובוס מבנגלור למייסור. ואיזה אוטובוס זה היה. ברגע ההוא ידעה שהכל הולך להיות טוב, אחרת אי אפשר. מה שהיא לא ידעה הוא, שעד שיהיה ממש טוב, תצטרך לעבור עוד כמה עינויים קטנים בדרך.

ערב קודם ארזה את חפציה במלון בטירובאנאמאלאי. היא כל כך השתוקקה לעזוב כבר את העיר הזו. עם בוקר, מוקדם ככל שיכלה יצאה אל תחנת האוטובוס בטירובאנאמלאי, כדי לעלות על האוטובוס לבנגלור ומשם למייסור, היעד הבא שלה. היא עלתה על אוטובוס שנקרא כאן "ממשלתי", וזה אומר אוטובוס שעוצר בכל תחנה, נהג עם צופר שגורם עוד קצת נזק לעור התוף שבאוזניה, ועם רדיו בווליום שמתחרה בצופר. זה אומר נסיעה עצבנית ומעצבנת, כשכל חפציה מונחים עליה, כולל המזוודה, התרמיל ותיק המחשב ולידה עוד יושבת מישהי שזה בכלל לא מעניין אותה. אבל, כמו כל דבר רע, וגם טוב, הנסיעה הזו הסתיימה לבסוף.

היא ירדה מהאוטובוס בתחנה המרכזית של בנגלור והלכה לכיוון המשרדים כדי לשאול היכן עומד האוטובוס למייסור. מיד כשנכנסה לאזור האוטובוסים היוצאים, ראתה מבנה עם קופות. לידו חנה אוטובוס לבן מהודר, עם תא מטען פתוח. היא ניגשה לקופות ושאלה והקופאי הצביע על האוטובוס היפהפה שעמד שם ואמר לה: הנה זה. איש במדים לבנים, עם כותפות כחולות וסימנים רקומים בזהב על הכותפות, הכניס את המזוודה שלה לתא המטען. אני בהודו? שאלה את עצמה בפליאה וצבטה את עצמה שוב ושוב להיות בטוחה שאינה חולמת. היא קנתה כרטיס בקופה ועלתה. האוטובוס היה מפואר לפי כל סטנדרט, גם אירופאי. קרירות נעימה של מיזוג אוויר קידמה את פניה. על גב הכסא שלפניה, בתוך תא המיועד לו, היה מונח בקבוק מים מינרליים סגור וחתום, במיוחד בשבילה. מעליה מדף, עליו הניחה את התרמיל הקטן ותיק המחשב. לא עוד חפצים על הברכיים. הנהג, שהיה האיש בחליפה הלבנה, נראה כמו אדמירל בצי האמריקני. הוא התיישב ליד ההגה ובעדינות ניווט את דרכו אל מחוץ לתחנה. הוא הכניס למכשיר הווידאו סרט בדי.וי.די בווליום מאוד נמוך ורק באמת מי שהבין את השפה, יכול היה לקלוט מה נאמר.

הוא יצא מהעיר ובכל פעם שהיה צורך לצפור, עשה זאת בקלילות ולא לחץ על הצופר במשך דקות ארוכות, כמו הנהג הפראי של האוטובוס ה"ממשלתי". מצב הרוח של איילת נסק לשמיים. היא הסתכלה על בנגלור מבעד לשמשות הכהות של האוטובוס. זוהי אחת הערים המודרניות ביותר בהודו, מאחר ובה התמקמה תעשיית ההייטק המפותחת מאוד כאן. איילת חשבה: כך תראה הודו כולה בעוד עשר שנים. כשהיא תגיע להודו יחד עם הנכד המתוק שלה, תמצא ארץ מפותחת, עם שירותים מודרניים, עם יותר אנשים משכילים והרבה פחות עוני. היא הייתה בטוחה בכך.

איילת ראתה במקריות ובקלות שבה מצאה את האוטובוס הזה למייסור – אות. זהו, חשבה, מעתה הכל ישתנה לטובה. אני נוסעת לעיר נחמדה, אני מכירה אותה מאחת הפעמים שכבר הייתי בדרום הודו. מייסור היא עיר מאוד סימפטית, נעימה ומפותחת. היא משופעת בהרבה גנים, רחובות רחבים, ארמון מדהים, מקדשים יפהפיים. הייתה לה תחושה טובה.

ברגע שירדה מהאוטובוס מצאה נהג ריקשה נחמד שהוביל אותה אל האשרם. עוד סימן טוב. בדרך ראתה המון אדם סביב לונה פארק גדול והריקשאי סיפר שהיום יש פסטיבל במייסור וכאן חוגגים אותו.

כשהגיעו לפתח האשרם היא הייתה בהלם. בתוך גנים נפלאים של צמחים מכל הסוגים, ניצבו כמה מבנים מפוארים וגדולים, ביניהם מקדש האופייני לדרום הודו, עם פסלים צבעוניים לכל אורכו. הריקשה נכנסה מבעד לשער והובילה אותה עד למשרד האשרם. כאן נגמר המזל הטוב.

איילת נכנסה למשרד בחשש. היא סיפרה לפקיד שלפני שבועות ספורים שלחה אליהם מייל וביקשה להתגורר באשרם. "יש לך הדפסה של האישור ששלחנו לך?" שאל. איילת אמרה שלא, שלא הדפיסה, אבל קיבלתי מהם תשובה שהסוואמי (הגורו) של האשרם יהיה במקום בין תאריכים מסוימים ולכן כיוונה את בואה במיוחד לתאריכים הללו.

"אני צריך אישור בכתב", הודיע לה האיש. "תאלצי לישון היום בעיר ומחר לבוא לכאן. צריך לשאול את האחראי, או את זה ששלח לך את המייל והוא לא נמצא עכשיו".

איילת ראתה איך עולמה חרב עליה. היא בדרך כבר כמעט עשר שעות. אז עכשיו שוב להיגרר חזרה העירה, לחפש מלון. מנין לה איזה מלונות יש כאן, ובאיזה אזור? בכלל לא התכוננה לאפשרות כזו. לא חיפשה שמות של מלונות באינטרנט. היא ניסתה בכל כוחה לשכנע אותו. סיפרה לו שהיא מוכרחה להיות באשרם. המציאה תארים וסיבות. שום דבר לא הרשים אותו. הוא היה בשלו.

"גברת, אל תתעקשי. זה לא יעזור". בסופו של דבר התרכך ואמר שאם תצליח להביא עכשיו תדפיס של המייל שקיבלה מהם, אולי הוא יוכל לעשות משהו.

איפה יש אינטרנט כאן? שאלה.

"ליד השער", ענה לה.

היא הרכיבה על כתפה את התרמיל, על הכתף השנייה את תיק המחשב, גררה את המזוודה לאורך כל הדרך חזרה אל השער וזו הייתה דרך ארוכה. חיפשה את האינטרנט ומצאה איזו חנות עם זוג מקומיים שמוכר צרכי משרד, ויש להם גם מחשב אחד. הם אמרו שאין אינטרנט, שהוא לא מתחבר. כשראו את פרצופה המיואש ניסו בכל זאת, צלצלו לספק האינטרנט שלהם, עשו ריסטארט למחשב, ניסו שוב. "אין אינטרנט".

כמעט בכתה. אין לה כוח יותר. היא רוצה מקלחת ולנוח. השעה הייתה כבר כמעט שש בערב. איילת אמרה להם שאולי יתקשרו לאיש במשרד ויגידו לו שאין אינטרנט. אולי הוא ירחם עליה וייתן לה להישאר הלילה באשרם ולא יכריח אותה לנסוע העירה.

הם לא הבינו מה היא רוצה והיא ויתרה. גררה שוב את עצמה עם התיקים למשרד. כשהגיעה לשם אמרה לאיש: אין אינטרנט, מה לעשות?

אז הוא אמר, אולי כדי להיפטר ממנה: "תיכנסי למנהל, אולי הוא יאשר לך".

איילת נכנסה חדורת רוח קרב. המנהל חקר אותה כמו בשב"כ. "למה באת לכאן בכלל?" "איפה שמעת עלינו?" "מה המטרה שלך?" "מי את?" ותוך כדי חקירה הוא הודיע לה כל הזמן "שתדעי שאת ישנה היום בעיר". היא הצליחה לשכנע אותו לנסות להיכנס לדואר האלקטרוני שלה כדי לראות את המייל ששלחו לה. הוא הסכים לנסות ואפילו הצליח. אבל אחרי שקרא את המייל קבע: "זה לא אומר כלום. זה לא אומר שהאיש ששלח לך את זה אישר שתבואי. הוא רק נתן לך את לוח הזמנים של הסוואמי. תשמעי לי. סעי העירה ותחזרי מחר בשבע וחצי בבוקר, אפגיש אותך עם הסוואמי והוא יחליט".

איילת הבינה שזה סופי. ששום תחנונים לא יעזרו עוד. ביקשה שימליץ לה על מלון, כדי שיהיה לה מה להגיד לנהג הריקשה. הוא נתן לה פתק.

נהג הריקשה הוביל אותה למקום והיא חששה. המקום נראה מפואר, זה בטח עולה הון תועפות. מילא. אין לה כוח יותר. היא נכנסה ללובי מפואר, שאלה אם יש חדר. אמרו שכן. המחיר? 350 רופי. לא נורא. שלא כהרגלה בהודו, לא ביקשה לראות את החדר לפני ששילמה. מה כבר יכול להיות גרוע? המלון מבחוץ נראה מפואר, הלובי רחב ידיים ונראה גם הוא לא רע בכלל. אז עד כמה החדר יכול להיות גרוע? וחוץ מזה, זה רק ללילה אחד.

ואיך שטעתה. אלוהים אדירים. בחיים לא היה לה חדר כזה, בשום מקום בהודו.

אי אפשר היה לגעת בשום דבר. הלכלוך היה כל כך נורא. הקירות מטונפים, כאילו זה עתה מרחו אותם בצואה. גב המיטה – כנ"ל. הסדינים נראו מכובסים, אבל היו עליהם כתמים של שנים. השירותים – מעין הכלאה של שירותים הודים ושירותים מערביים. איך אפשר לתאר אותם? מי שמכיר שירותים הודיים, שיגביה אותם קצת בדמיונו, יוסיף להם מושב מוזר וזהו. אבל הם היו כל כך מלוכלכים, שרצתה להקיא. הברז במקלחת טפטף והרעיש, אי אפשר היה לסגור אותו. מה עושים?

משלימים. היא פרשה את הסדין מהבית על המיטה, עטפה את הכרית בציפית שלה, גלגלה את הסדין שהם נתנו לה להתכסות בו ושמה אותו בין הכרית לגב המיטה, שהכרית לא תיגע שם. היא לא יכלה להרדם. צוות המסעדה של המלון, הממוקמת מתחת לקומת החדרים, צרח ודיבר עד חצות, או בעצם, עד שאיילת פתחה את החלון וצרחה שעכשיו לילה ושישתקו כבר. היא הוציאה בצעקה הזו את כל התסכול שמלא אותה מאז נדחתה מהאשרם. לקח להם עוד איזה עשרים דקות עד שממש היה שקט. היא שכבה וחיכתה לבוקר, מתכננת מה תאמר לסוואמיג'י, איך תשוחח אתו. היא חשבה שזו תהיה שיחה אישית, לא תארה לעצמה איזו מין פגישה זו הולכת להיות.

למרות שלא ישנה כל הלילה, לא איבדה את האופטימיות. מוקדם בבוקר, עוד לפני שבע, ארזה הכל והשאירה בחדר. ירדה ולקחה ריקשה לאשרם. ישבה לפני המשרד, עד שהחלו להגיע העובדים והם הציעו לה ללכת לאולם התפילה, שם נמצא הסוואמי. המנהל יבוא גם הוא לשם, אמרו, כשיגיע לאשרם.

היא היססה. המנהל אמר לה לחכות כאן. מה היא תיעלם לו? ואם הוא יגיע ולא יראה אותה, יחשוב שלא באה ואחר כך יגיד לה שמאוחר מדי. אתמול הוא אמר שאחרי שמונה וחצי סוואמיג'י לא מקבל יותר אנשים, שתשתדל להקדים. לבסוף החליטה ללכת בכל זאת לאולם התפילה המפואר. היא ישבה שם וחיכתה.

היא מוכרחה להיות באשרם הזה. היא תתעקש. לא יעזור כלום. אשרם גנפטי סצ'יצ'ידננדה מתבסס רק על הסוואמי שלו – סרי גנפטי סצ'יצ'ידננדה. סוואמיג'י, כפי שמכנים אותו חסידיו. הם מאמינים שהוא גלגול של קדוש יוגי קדום בשם דטטריה, אשר נולד בזמנו עם שלושה ראשים המשקפים את השילוש ההינדי (ברהמה, וישנו ושיווה). דטטריה היה יוגי ומוסיקאי וסוואמיג'י סרי גנפטי ידוע כמוסיקאי ומורה קרייה יוגה. הוא מקיים קונצרטים של מוסיקה דתית ומוסיקה הודית מסורתית, ומאמין שבעזרתה ניתן לרפא את כל המחלות בעצם. מאמיניו של סוואמיג'י טוענים שהוא ריפא בעזרת המוסיקה אנשים שהרפואה הקונבנציונאלית לא נתנה להם סיכוי לחיות. המוסיקה של סוואמיג'י גורמת לפתיחת ערוצי האנרגיה בגוף וכך מביאה לריפוי. אפשר לרכוש באשרם עצמו קלטות ודיסקים של מוסיקה לכל חולי – לכאב גב, לכאב ראש, ללחץ דם, לבעיות נפשיות ואפילו כדי לרפא סרטן.

סרי גנפטי מקיים קונצרטים בכל רחבי הודו ורוב הזמן הוא אינו נמצא באשרם. זו הסיבה שכדאי לברר לפני שמגיעים אם הוא כאן, כי בלעדיו, הפעילות מאוד קטנה.

סוואמיג'י מלמד קרייה יוגה גם באשרם וגם במקומות אחרים בעולם בהם הוא נמצא. זוהי יוגה המבוססת על פראניאמה – נשימות העוזרות לפתיחת המעברים העצביים.

איילת קראה על סרי גנפטי ושיטת הריפוי במוסיקה עוררה את סקרנותה. היא ידעה שהיא מוכרחה להיות כאן ולחוות את הבהג'נים שהסוואמי מקיים, להקשיב למוסיקה ולראות איך היא משפיעה עליה. ידעה שאם תצליח להשתתף בקורס של קרייה יוגה שהוא מעביר, זה יגרום לה אושר. לכן לא היה מצב שמישהו יוכל לדחות אותה מלהיות כאן, החליטה.

 

היא ישבה באולם הענק והמפואר וראתה כיצד הוא מתחיל להתמלא באנשים. באחת הפינות נשמעו מזמורים דתיים (בהג'נים). ראתה את המנהל מגיע. אתמול הוא היה כל כך לא סימפטי אליה והיום הוא חייך כשהבחין בה. היא חשבה, שאולי הם מקשים על הבאים בכוונה. בעיקר אלה הבאים מהמערב. הם רוצים לבדוק עד כמה באמת אתה רוצה לבוא ועד כמה אתה רציני. הם כנראה מאמינים שאם יעשו לך חיים קשים ואתה בכל זאת תגיע, סימן שכוונותיך רציניות.

הפעילות באולם הייתה די מבלבלת. בצד אחד נשמעו מזמורים, בחלק המרכזי נראו כוהנים מטפלים בפסל שניצב שם. את סוואמיג'י לא ראתה בינתיים. לפתע הקהל קם ורץ לירכתי האולם. המנהל נעמד ליד איילת והסביר – שם בפינה ההיא, המקום בו נשמעת השירה, יושבים אנשי הממשלה. הם אורחים קבועים אצלנו. עכשיו סוואמיג'י נמצא אתם, תכף הוא ישב בחלק המרכזי.

המנהל נשאר צמוד אליה והסביר לה בכל פעם מה קורה. לאחר שהמזמורים נדמו, החל טקס האש. סוואמיג'י הדליק אש גדולה וברך את כולם, נערות עם כלים קטנים ובהם נרות ניגשו והניחו אותם לפני המזבח המרכזי.

לאחר שנגמר הטקס, הורה לה המנהל לקנות מנחה לסוואמיג'י ולעמוד בתור. במקביל ניגש אליה בחור מערבי (מעט מאוד מערביים נמצאים באשרם) ואמר לה ששמו פינגלה והוא ממונה על האנשים שבאים מהמערב. הוא שמע שהגיעה אתמול, והיום, לאחר שתקבל אישור ליום יומיים מהסוואמיג'י הוא יסדר לה מיטה בחדר שינה גדול (דורמיטורי), שבו יש הרבה מיטות אמנם, אבל עכשיו רק בחורה אחת מתגוררת שם. אין חדר פרטי. איילת כל כך שמחה שהיא הולכת לקבל אישור להישאר שם, שלא היה אכפת לה להיות בחדר עם עוד אנשים, העיקר שתהיה כאן. היא הייתה מוכנה לכל דבר.

 

*

 

כשבידיה סלסלה שקנתה בחמישים רופי ובה אגוז קוקוס, שרשרת מחרוזי פרי כלשהו, ועוד כמה דברים שלא זיהתה, עמדה איילת בתור לפגוש את סוואמיג'י. הוא ישב במקום מוגבה במעין חלון. אחד אחד ניגשו אליו האנשים, קיבלו ברכה, נתנו את מנחתם והמשיכו הלאה. המנהל עמד שם וחיכה. כשהגיע תורה, הוא ניגש יחד איתה לחלון, אמר בשפת המקום כמה מילים לסוואמיג'י, שבהם הבינה –  "ישראל". סוואמיג'י אמר משהו ונתן לה מנחה קטנה והיא יצאה מהתור. זהו?  אחרי כל הנאום שהכינה כל הלילה וכל אמצעי השכנוע עליהם חשבה… המנהל אמר שסוואמי אישר יומיים. זה הכל. הוא אמר לה לגשת למשרד ולהרשם.

בחוץ פגשה את פינגלה. הוא ביקש שתגיע באחת עשרה וחצי לחדר שלו. לא כל כך הבינה למה לחדר ובשביל מה, אבל אמרה בסדר. הכל, רק שלא יתחרטו פתאום. פינגלה הצביע על שולחן שניצב במרכז הרחבה הגדולה ואמר: לכי לאכול ארוחת בוקר.

איילת ניגשה לשולחן, לקחה צלחת עגולה מנירוסטה, ואיש אחד מזג לה, מתוך דלי, מין דייסה לבנה. דייסת אורז, חשבה. זהו. היא הסתכלה סביב וראתה אנשים עומדים ואוכלים את הדייסה עם הידיים. מה אני עושה עם זה? חשבה, איך אוכלים דייסה עם ידיים?

היא ניסתה להכניס את אצבעות יד ימינה (רק ימין, עם שמאל מנגבים את הישבן, אז אוי ואבוי), לתוך הדייסה והדייסה הייתה חמה אש. איילת ליקקה את האצבעות בכאב. היא המשיכה להסתובב עם הצלחת והדייסה. הייתה רעבה. היא לא זוכרת מתי אכלה בפעם האחרונה. יום קודם נסעה כל היום, נשנשה חטיפים וביום שלפניו, בטירובאנאמאלאי אכלה רק בבוקר במסעדה המערבית היחידה שהייתה מול האשרם. בשאר אותו יום לא אכלה כלום, כי בעיר יש רק מסעדות הודיות ומגישים בהן מבחר מצומצם מאוד של מאכלים חריפים ביותר.

הרעב זרז אותה לדחוף שוב את הידיים לתוך הדייסה. עכשיו היא כבר התקררה קצת. איילת הצליחה לדלות משם משהו ולהגיש לפה. את השאר זרקה. שטפה את הצלחת והחזירה למקום. מאוחר יותר אכלה בקנטינה של האשרם, מה אם לא מאסאלה דוסה? (מין פנקייק מלוח) שטובלים אותו, היא חושבת במשהו שהיה טחינה, אבל זה היה כל כך חריף, שלא הצליחה לזהות.

לאחר שהביאה את חפציה מהמלון ופגשה את פינגלה, הבינה שהוא זה אשר נותן את החדר, רושם אותה שוב (חוץ מהמשרד) ונותן לה את הוראות ההתנהגות (לא לעשן, לא לשתות אלכוהול, לא לקיים יחסי מין, לא להאכיל את הכלבים באשרם, כיבוי אורות בעשר וכו').

בצהרים נכנסה לחדר האוכל. נתנו לה שוב צלחת נירוסטה, שפכו לתוכה אורז וכל מיני רטבים, שקיוותה שהם לא חריפים, נתנו לה "מי חלב" בכוס נירוסטה ושלחו אותה לשבת לאכול. כמובן שבידיים, אלא איך?

איילת הסתכלה סביבה, חדר האוכל נראה כמו חדר אוכל בבית הכלא. אבל בבית כלא הודי. חדר ענק, שולחנות נירוסטה צרים וארוכים ושורות של אנשים יושבים על שרפרפים מול השולחנות. היא הסתכלה בהם. ניסתה לחקות אותם. לפורר את האורז ביד, לטבול אותו ברוטב ולהגיש לפה. כשרעבים אוכלים הכל ובכל דרך. דווקא היה לא רע. לחריף כבר התרגלה פחות או יותר. השתדלה לא לטבול ברוטב האדום, כי תארה לעצמה שזה הצ'ילי וגם לא בירוק, כי גם זה צ'ילי בדרך כלל. כל השאר היה בסדר.

גולת הכותרת של היום הייתה: הבהג'ן של הערב. דרי האשרם חייבים להשתתף בשני הטקסים – בשבע ורבע בבוקר ובשש וחצי בערב.

איילת הגיעה לאולם עוד לפני הזמן וישבה קצת במדיטציה. השיש החלק והנעים ליטף לה את הרגליים והיא נתנה לו להרגיע לה את הכאבים מההליכה המרובה ללא נעלים. בחלק גדול מהאזורים באשרם אסור לדרוך עם נעליים והיא טיילה כל היום בכל רחבי המתחם. הייתה בגן של עצי הבונסאי, גן מדהים, ממש יפהפה, של עצי בונסאי ופסלים ומפלים וגשרונים, מולו ביקרה בגן צמחי המרפא האיורוודיים, בגן הקקטוסים, במוזיאון של האשרם, המרשים מאוד. כל זאת עשתה יחפה ובין לבין חזרה גם לחדר, שגם זה מרחק לא קטן.

עכשיו ישבה באולם, וכשהבהג'ן התחיל, הבינה מה המוסיקה הזו עושה. המנגנים והשרים התמקמו בחזית האולם. הסוואמי לא הגיע, הוא הראה את עצמו לכמה דקות ונעלם. רוב האנשים ישבו על הרצפה, היא ישבה על כסא. המוסיקה החלה. היא עצמה את העיניים והפליגה על גבי המוסיקה לעולמות אחרים. זו הייתה חוויה שלא מן העולם הזה. משהו קסום. השירה עלתה וירדה, הנגינה חיזקה את השרים והמוסיקה נמשכה ונמשכה ואיילת לא רצתה שתיגמר. לבסוף, מבעד לעפעפיים הסגורים, חשה שהאורות כבו לפתע. היא פתחה את העיניים. האולם אכן הוחשך. ראתה את אחד הכוהנים מקיים את טקס האש, בעוד המוסיקה ממשיכה. הוא הדליק את האש סביב הפסלים, לפניהם ומולם. המראה היה כל כך קסום.

 

*

 

אחרי שנגמרו לאיילת היומיים שקיבלה מסוואמיג'י, הוא אישר לה עוד שלושה ימים. היא עמדה שוב בתור אחרי הפוג'ה של הבוקר, עם סלסלת מנחה ביד וביקשה וסוואמיג'י אישר. הסיבה: מהיום מתחיל קורס בן שלושה ימים של קרייה יוגה והיא מאוד מאוד רוצה להשתתף.

עכשיו היא כבר "ותיקה" באשרם. כפות הרגליים משופשפות מספיק, היא מכוסה בצעיף ענק לבן ועליו כתובות באדום בהינדי, באנגלית ובשפות מקומיות נוספות שהיא לא מצליחה לזהות, וכן ציורים של אום ושל דטטריה בעל שלושת הראשים. היא כבר הולכת בצעד בטוח בין השבילים, כמו אותם אנשים שראתה ביום הראשון שהגיעה לאשרם וכל כך קנאה בהם שהם חלק מהמקום.

יש לה כאן אפילו כמעט חברים. את ה"קנטינה", מנהלת אישה הודית מצחיקה, שלא יודעת מילה באנגלית. ובכל פעם שאיילת באה, היא מקדמת אותה בשמחה ובחיוכים ושואלת: קופי, צ'אי? וכשאיילת רוצה לאכול, היא מראה לה עם היד לפה, אז האישה מציעה לה או דוסה עם משהו חריף, או צ'פטי.

אתמול היא שאלה את איילת אם היא רוצה צ'פטי. איילת התפלאה: עם מה? סתם כך צ'פטי? (צ'פטי היא מעין פיתה עשויה על פח לוהט). ישב שם איש, שגם האנגלית שלו הסתכמה במשפטי הסקרנות הידועים: "מאיפה את?" "מה שמך?" והוא עזר קצת: "ירקות?"

כן, ירקות, קפצה איילת על המציאה. היא הולכת כאן ימים שלמים מורעבת. אין לה מה לאכול. אז היא כל כך שמחה לרעיון שהאישה הזו תכין לה איזו צלחת ירקות טעימה עם שני צ'פטי.

איילת ישבה בשקט על הכיסאות בחוץ וחיכתה. לקח למבשלת זמן. לבסוף היא הגיעה עם שלוש כפות של תבשיל ירקות על צלחת עלים ושני צ'פטי.  לכן היא שאלה אם איילת רוצה צ'פטי. היא הביאה לה צ'פטי עם ירקות ולא ירקות עם צ'פטי. וזה אמור להשביע אותי? חשבה איילת, אבל כשטבלה את הצ'פטי בירקות הבינה למה כל כך מעט. זה כל כך חריף, שאי אפשר ממש לאכול, רק לטבול. והיא ביקשה מראש, עוד לפני שהאישה בישלה: נו ספייסי, נו צ'ילי, מירצ' נהי. בכל השפות שהיא יכולה לבקש "לא חריף".

איילת הראתה לאישה על הצלחת. בתוך התבשיל רבצו חתיכות בולטות מאוד של צ'ילי אדום. היא הוציאה אותם בעדינות עם חתיכת צ'פטי, שמה אותם בהפגנתיות בצד הצלחת ואמרה לאישה: יו סי, נו צ'ילי. מה האישה עשתה? היא התחילה לבחוש  באצבעות שלה בתוך התבשיל בצלחת של איילת והוציאה חתיכות קטנות ירוקות, של צ'ילי ירוק. היא נעמדה מול איילת וחייכה בניצחון. נו, טוב, מה עכשיו? חשבה איילת, שאני לא אוכל? היא אכלה.

כל אותו הזמן עמד שם בחור, אחד מעולי הרגל, לבושי השחורים וכחכח בגרון ולא הפסיק לירוק בקולות נוראיים. ממש ליד איילת, כשהיא אכלה. איילת לא יכולה הייתה להתאפק יותר ואמרה לו: הלו, מספיק עם זה… היא הראתה לו שאוכלים כאן. הוא חייך במבוכה והתיישב.

בשנייה הבאה הרגישה איילת מכה על היד השמאלית שלה, בה החזיקה חתיכת צ'פטי. זו הייתה האישה של הקנטינה. איילת הסתכלה אליה והיא הראתה לה על יד שמאל ועל יד ימין. "לא אוכלים ביד שמאל, זה לא יפה", אמרה בתנועות ידיים.

אופס. זה מה שנקרא הבדלי תרבויות, חשבה איילת. מה שמגעיל אותי (יריקות רועמות בכלל ובזמן האוכל בפרט), לא מגעיל אותם, ומה שמגעיל אותם (לראות מישהו אוכל ביד שמאל) לא מגעיל אותי.

 

אתמול בערב, במקום הבהג'ן הרגיל במקדש נתן סוואמיג'י קונצרט באולם הקונצרטים הענק. מסתבר שזוהי מעין סדרת קונצרטים אותה מצלמים בווידאו, עם סיפורים מהמיתולוגיה ההודית. סוואמיג'י, לבוש בבד בצבע ורוד ישב במרכז וסביבו חבורת מנגנים לבושי לבן עם כלי נגינה שונים, ביניהם ראתה איילת מתופף המקיש על החלק התחתון של כד חרס. סוואמיג'י שר שירים וסיפר את סיפורו של גאנש, או בשמו הנוסף – גנפטי.

גאנש הוא בנם של שיווה ופרווטי. שיווה הוא האל המשמיד, או ההורס ופרווטי היא אשתו. גאנש נולד לאחר שאביו יצא למלחמה. כששיווה חזר הביתה, חיכה בפתח הבית הילד, שהפך כבר לנער, כי אבא היה במלחמה הרבה זמן. שיווה, שלא ידע מיהו הבחור שמעז לעמוד בפתח ביתו, התרגז כל כך וכרת את ראשו. פרווטי בכתה וצעקה שהוא הרג את הבן שלהם ושיווה כל כך הצטער על בכייה של אשתו והבטיח לה שימצא פתרון. הוא יצא מהבית, כרת את ראשו של הייצור הראשון שמצא בדרכו והרכיב את הראש על גוף בנו. הייצור היה פיל. מאז גאנש הוא האל הפיל, בנם של שיווה ופרווטי ובפסלים יש לו גם קצת גוף של פיל ולא רק ראש ובעצם יש לו צורות שונות, במקומות שונים, הכל על פי המסורת וההווי המקומיים.

 

סוואמיג'י סיפר את סיפור חייה של משפחת האלים הזו בשפה המקומית של קארנאטקה – קאנדה. איילת לא הבינה, כמובן, אף מילה ואז ראתה שחלק מהאנשים משתמשים באוזניות ואת מזכירו של סוואמיג'י מדבר לתוך מיקרופון. היא הבינה שיש תרגום, אבל עד שקיבלה אוזניות חלפה שעה ארוכה והיא הפסידה די הרבה מהסיפורים.

בשארית הזמן שמעה סיפורים על סיטואציות מחייהם של בני משפחת האלים, שמהם אפשר להקיש על חיי בני האדם. כל סיפור כזה מלווה, כמובן, במוסר השכל. בין הסיפורים שר סוואמיג'י בקולו הערב ותיבל בבדיחות. האולם שיכול להכיל אלפי אנשים, היה תפוס רק בחלקו ואיילת ישבה בשורה הראשונה, קרוב לסוואמיג'י והביטה על כל תנועה שלו.

אפשר לומר עליו, על סוואמיג'י סרי גנפטי צ'יצי'אננדה, שיש לו באמת קסם מיוחד. שלא כמו חלק מהגורואים האחרים שאיילת פגשה בעבר. הוא גבר נאה מאוד, בן 64, בעל זקן לבן ארוך ועיניים טובות. בחדר שבו היא מתגוררת ישנן כמה תמונות שלו מתקופות מוקדמות, כששערו וזקנו עוד היו שחורים והוא נראה ממש בחור יפה. איילת חשבה שבקלות הייתה יכולה להתאהב בו. היא התרשמה שהוא לא כל כך מרגיש נוח עם הטיפול הגורואי שהוא מקבל מחסידיו, שמתרוצצים סביבו ללא הרף ודואגים לנוחותו.

סוואמיג'י כנראה מאוד פופולרי בקרב שכבה אמידה ומשכילה בהודו. הבוקר, כשיצאה לכיוון המקדש לפוג'ה שפותחת את היום, פגשה רכבי משטרה וצבא בכמויות מפחידות בכבישי האשרם. הפוג'ה הפעם התקיימה במקדש המרוחק, שנמצא קרוב יותר לכביש. היא הלכה לשם והנוכחות המשטרתית הורגשה עוד יותר.

איילת ישבה בתוך האולם וראתה חבורה מאוד מכובדת, מוקפת באנשי בטחון, נכנסת לתוך חדר פרטי במקדש, שם חיכה להם הסוואמי. כשבררה מאוחר יותר עם המנהל מי הייתה האישיות החשובה מאוד שביקרה, הוא אמר בגאווה: "ממלא מקום וסגן ראש ממשלת הודו כולה" (כלומר לא רק אישיות פוליטית חשובה מקומית, ממדינת קארנאטקה).

 

*

 

קורס הקריה יוגה החל אתמול בערב, בברכתו של הסוואמי סרי גנפטי ובהדרכתם של כמה מורים מצוות האשרם. סוואמיג'י הגיע לאולם שבו התכנסו התלמידים, על מנת לברך אותם. בצעדים מדודים ועם הרבה הדרת כבוד, הוא עלה לבמה, ניגש למיקרופון והסביר מהי קריה יוגה ולמה היא חשובה כל כך לחיי כולם. הוא לא ישב בכסא המלכותי שהציבו שם בשבילו, דיבר בעמידה ויצא. לאחר מכן ניתנו בעיקר הרצאות רקע בנושא והיום ומחר מתחילים בתרגול הנשימות המיוחדות.

לאחר מספר ימים בהם איילת וחברתה לחדר, בחורה רוסייה נחמדה, כמעט לא ראו אחת את השנייה, אלא לדקות ספורות במשך היום, עכשיו הן מתראות הרבה. גם הבחורה הרוסייה משתתפת בקורס הקרייה יוגה והן הולכות וחוזרות יחד. בימים הקודמים, בכל פעם שאיילת ראתה אותה, הייתה הבחורה במטבח המשותף ובישלה משהו. תמיד הציעה גם לאיילת. לא פעם הכינה לה תה והניחה על שולחן ארון הלילה ליד מיטתה של איילת, בצירוף איזו עוגיה ומיהרה להעלם. היא הייתה הולכת לפגוש את החבר שלה.

היום סוף סוף יצא לשתיהן לשוחח. התברר שהבחורה הרוסייה, שאיילת לא הצליחה לקלוט את שמה, פגשה את החבר שלה רק כאן באשרם. עכשיו אני מבינה למה הם מנצלים כל רגע פנוי להיות יחד, חשבה. אתמול ראתה אותם מחזיקים ידיים בהיחבא, כי זה אסור על פי חוקי האשרם.

הבחורה סיפרה לאיילת שמחר זהו יום מיוחד מבחינת מצב הירח. זה יום שבו נוהגים אנשים המתעסקים ברוחניות לעשות מדיטציה ולדמיין דברים שהם רוצים שיקרו להם, ובדרך כלל הדברים מתגשמים.

אבל מחר בלילה, כשזה יקרה, איילת כבר לא תהיה כאן. היא בדרכה לפוטאפרטי, לאשראם של הגורו סאי באבא. קורס הקרייה יוגה בגנפטי אשראם הסתיים יום קודם ואיילת לא ראתה שום סיבה להישאר עוד. היא החליטה להמשיך הלאה.

לפני סיום הקורס נקראו כל חבריו לאולם הגדול בו התקיים קונצרט עם סוואמיג'י. הושיבו אותם בפינה אחת של האולם, כולם בלטו בבגדיהם הלבנים לעומת האחרים. סוואמיג'י קם ממקומו, ניגש לפינה בה ישבו ולנוכח כל הקהל שהיה במקום ברך אותם ואמר שהוא מקווה שבאמת יתרגלו את הקריה יוגה שלמדו, כי זה חשוב מאוד לעתידם, לבריאותם ולחייהם בכלל. איילת התרגשה.

 

 

מודעות פרסומת

פרק 10: אלוהים נמצא בכל מקום

ד"ר ג'אידב בגהל ישב בפתח ביתו וקרא עיתון. כשעמדתי בשער הברזל של הבית מוקף החומה, הוא הניח את העיתון והסתכל לעברי. לא ידעתי אם הגענו למקום הנכון או לא. קישור הנהג הוריד אותנו ברחוב הראשי ואמר לנו ללכת לתוך הסמטה. "אתם תמצאו כבר את המקום שבו עושים פסלים מברונזה", אמר לנו.

חשבנו שלא הבנו אותו. התחלנו ללכת בסמטה, שנראית כמו אחת ממיליוני סמטאות אחרות בעיירות הודיות על אם הדרך. לא ראינו שום דבר מיוחד, אבל המשכנו ללכת, אולי זה הלאה. היה נחמד לחלץ עצמות אחרי הטלטולים שקישור מטלטל את עצמותינו בדרכים המשובשות. הוא אפילו לא מאט כשהוא עובר על פני "במפרים" בכניסה לעיירות. הוא מנסה לראות איך הרכב יעבור את הבמפר ואנחנו, מאחור, קופצים עד התקרה.

אז המשכנו ללכת. אט אט חזרו העצמות למקומן הטבעי ואז ראינו את הבית.

חומה גבוהה הקיפה אותו ועליה מונחים אחד ליד השני פסלי אלים מאבן, דומים מאוד לפסלים אותם ראינו במקדשים השונים ברחבי אוריסה וצ'אטיסגר.

עמדתי מאחורי שער הברזל והסתכלתי על האיש. הוא סימן לי בידיו להיכנס וחשבתי שאולי זה רק מתוך נימוס. לא רציתי להפריע למישהו לקרוא את העיתון שלו ללא צורך.

שאלתי אם כאן יש פסלים מברונזה והוא הושיט את ידו לקחת את הקב שלו כדי לקום לקראתנו. אז הבנתי שהוא ממשיך לשבת, כי קשה לו לקום. הוא נכה. נכנסנו בשער הברזל והתקרבנו אליו.

ד"ר בגהל הזמין אותנו לשבת לצידו בחיוך רחב. כן, אמר באנגלית טובה, הגעתם למקום הנכון. אני הוא האמן-פסל ותיכף אראה לכם את העבודות שלי. לשמע קולותינו יצאה גם אשתו מתוך הבית. היא חייכה בביישנות והודתה שגם היא אמנית-פסלת.

מסתבר שהאיש אותו באנו לבקר הוא אדם מאוד מפורסם בכל רחבי הודו. על קירות סלון ביתו תלויים צילומים שלו עם כמה מנשיאי וראשי ממשלות הודו בעבר. הוא קיבל פרסים רבים על אמנותו ופסליו נמכרים בכל רחבי העולם.

כשישבנו בתוך הבית ושתינו תה יחד איתו הוא הצביע על שני ציורים התלויים על הקיר – אחד בו מצוירת אמו ואחד בו מצויר אביו.

"אמא ואבא שלי הם בני שבט המארייה. עד לפני 150 שנה כל השטח הזה שאתם רואים מסביב היה יער עבות. חיו כאן טיגרסים, פילים, אריות, וחיות רבות נוספות. בני שבט המארייה כרתו אט אט את היער כדי להכשיר את האדמה ולשתול אורז ולכן אתם רואים את כל שדות האורז האלה עד האופק".

ובכל זאת, כנראה שלא כל הטיגריסים נעלמו מן היערות בסביבה. לא הרחק מכאן ראינו בדרך לצד הכביש שלט עליו מצויר טיגריס וכתוב בהינדי. קישור הסביר שכתוב כאן שיש להיזהר, כי ביער הזה מסתובבים טיגריסים. הוא הצית את דמיוני כל כך, עד שכל שאר הדרך בהיתי דרך חלון המכונית לתוך היער מתוך תקווה שאולי בין העצים אראה פתאום פרווה נמרית חולפת ביעף. אבל כמובן שזה לא קרה.

 

ד"ר בגהל המשיך וסיפר: "עד לפני שנה לא היה הבית הזה שבו אנחנו יושבים כעת, אמר והצביע על בית האבן המטופח והיפה, מוקף החומה. גרתי עד אז בבית בוץ עם גג מקש, כמו אבותי ואבותיהם לפניהם ועיבדתי את שדות האורז שלי. אבל כשחליתי בסכרת והיה צורך לכרות את הרגל שלי, מכרתי את השדות ובניתי את הבית הזה ואת בית המלאכה שבו אני ובניי עובדים ומכינים את פסלי הברונזה. כמו כן יכולתי להרשות לעצמי להתקין פרוטזה במקום הרגל שלי ולקנות מכונית כדי שאוכל לנוע ממקום למקום.

הוא הכניס אותנו לחדר התצוגה של הפסלים שלו. הם היו מדהימים. עבודה עדינה ומרשימה מאוד של דמויות אנשי השבטים בפעולות היום יום שלהם. דמויות של חיות, מרכבות, פילים ועוד.

אי אפשר היה להתאפק ולא לרכוש. רכשנו שני פסלים. לאחר מכן הוביל אותנו ד"ר בגהל לבית המלאכה שבחוץ. שם היו פסלים בשלבים שונים של עבודה. וכמה מבני המשפחה עבדו עליהם.

"אף פסל אחד אינו זהה לשני. כל פסל הוא יחיד במינו ונעשה רק פעם אחת. אין לנו תבניות שבתוכן אנחנו יוצקים פסלים. אנחנו עובדים על כל פסל בנפרד ויוצרים כל אחד בפני עצמו. זוהי עבודה מאוד מורכבת ודורשת מיומנות רבה". הוא הראה לנו את שעוות הדבורים עליה יוצקים את הארד ובתום התהליך היא נמסה ונעלמת ואת מקומה תופסת הברונזה הנוזלית המתקשה והופכת לצורתה הנוכחית כפסל.

לפני שעזבנו את בית המלאכה הבחנו במקדשון קטן בחצר ובו פסל הלינגם של
שיווה. שאלתי את ד"ר בגהל אם הוא הינדו והוא חייך ואמר: גם וגם. אתם רואים את המבנה הזה? הצביע על חדר סגור. "כאן זה המקדש של השבט שלנו, שבט המארייה. וכאן, אמר והצביע על המקדשון של שיווה, כאן זה הינדו. אנחנו מאמינים בשניהם, כי אלוהים נמצא בכל מקום".

 

 

 

 

פרק 9: נוסעים בתוך ציור

הדרך ממדינת אוריסה לשכנתה צ'אטיסגר עוברת בתוך נופים שנראה כאילו נלקחו מציור. מזג האוויר שהיה עד עכשיו כל כך חם באוריסה החל להשתנות ככל שעלינו בגובה אל היערות של הרי הגת וככל שהתרחקנו מהים. גם הלחות נמוכה יותר ועומס החום לא מורגש כל כך.

נראה כאילו אנחנו נוסעים בתוך חלום. ערפילים מטשטשים את האופק, השמיים אפורים וגשם דק יורד בלי הפסקה. דוקר בפנים כשפותחים את החלון.

הכל רטוב מסביב. האדמה הדשנה, עלי העצים, האנשים, הבתים.

אנחנו נוסעים בכביש-שביל חום אדום, סביבנו צמחייה טרופית צפופה. עצים גבוהים בעלי עלים ענקיים, כמוהם אפשר לראות רק באזורים טרופיים. שרכים מטפסים ומתנדנדים מעל העצים הגבוהים. פה ושם מנוקד הירוק בצמחי לנטנה כתומים. זה נראה כמו ציור של ואך גוך.

מבין העצים מציצים מדי פעם בתי כפר עשויים בוץ וגג מקש המגיע כמעט עד לרצפה. פה ושם הופכת דרך העפר לכביש משובש מגשמי המונסונים שירדו בחודשים האחרונים וחוזרת להיות דרך בוצית. קישור לא מוריד את הרגל מהגז. למרות שהכביש משובש הוא נוסע ומקפץ. אני מרגישה שהמעיים שלי מחליפים מקום עם הכליות והטחול עם הכבד, שלא לדבר על מה שהטילטולים האלה גורמים לשלד שלי.

איש הולך לאורך הדרך, לבוש סמרטוט באזור החלציים ושאר גופו ערום לגמרי. הוא נושא מקל ארוך שבשני קצותיו תלויים דליים על חבל. בין בתי הבוץ של הכפר אפשר לראות פה ושם אנטנות לווין. כאן מתגוררים שבטים שהתרבות כבר הגיעה אליהם, יחד עם החשמל שמספקת ממשלת הודו.

עוברים בתוך כפר. אישה רוחצת כלים ליד הבאר במקום אחד. במקום אחר גבר מתרחץ במים הנשאבים מהבאר המרכזית של הכפר. ילדים ערומים מתרוצצים כשרק שרשרת קשורה להם סביב המותן. מהחלון הפתוח של מכונית הארבע-על-ארבע שלנו עולה ריח של אדמה רטובה. ריח שמזכיר לי תמיד חורף. ריח שאני אוהבת.

יוצאים מהיער הסבוך ועוברים בין שדות אורז ירוקים בהירים, כמעט צהובים, המשתרעים מאופק עד אופק. פה ושם רואים נקודות צבעוניות בתוך הירקרק הזה. אלה הם בגדי הנשים העובדות בשדה. ישנם שדות מנוקדים בלבן. אלה הן אנפות שכנראה ניזונות מהאורז הגדל שם.

אנחנו זוללים קוקוס שרמי קנה באחד השווקים וכעת מוציא את תוכנו בעזרת אולר קטן. אני מושיטה יד ומקבלת חתיכת קוקוס, מכניסה לפה וממשיכה להביט בנוף. רמי עסוק בחיתוך הקוקוס.

קישור נוהג כמו מטורף ברגע שהכביש מאפשר לו זאת. אבל לפתע הוא עוצר בבת אחת. הגענו ל"מקדש" של בני השבטים. זהו מקדש הממוקם בתוך חורשת עצים וכולו שטח מגודר בלוחות צפחה תקועים באדמה. בתוך המתחם המגודר ישנו מבנה פתוח בתוכו כנראה מתכנסים המתפללים. לפניו מעין נדנדה עשויה ממסמרים כמו מיטת פאקיר, מכוסה בסמרטוט לבן. קישור שואל את הנוכחים, הכפריים, והם מספרים שעל הנדנדה הזו יושב הכהן שמנהל את טקס התפילה. הם מזמינים אותנו לבוא בערב לראות את הטקס, אבל קישור אומר שזה יהיה מאוחר מדי.

ליד ה"נדנדה" ישנה סככה נוספת ובתוכה יושבים נגנים. שני מתופפים ואחד תוקע בחצוצרה מנגינה נוגה. הם מתאמנים לקראת הערב. אומרים לנו שכל בני השבטים מהכפרים בסביבה יבואו לטקס הערב. חבל שאנחנו לא.

קישור, שעכשיו הוא גם נהג וגם מדריך, לוקח מאוד ברצינות את תפקיד המדריך. הוא מתחקר את הכפריים בשפתם ומנסה באנגלית רצוצה לספר לנו מה הם אמרו לו.

הוא שמח לבשר לנו שגילה כי יש כמה שווקים בסביבה והוא ייקח אותנו לכולם לראות את בני השבטים. אנחנו נוסעים קילומטרים רבים בתוך הנוף הקסום הזה ועוברים בין כמה שווקים. כולם נראים אותו דבר: כמה שבילי בוץ טובעני שגם אנחנו טובעים בו עד הקרסוליים, ובשני צידי השבילים סככות, דוכנים, סתם יושבים על הרצפה ומוכרים החל מירקות ועד אלכוהול, כדים, דברי סידקית,  דגים, בדים וקטניות. בין השבילים המון רב צבעוני מאוד של נשים, גברים וילדים. וגשם דק מטפטף ללא הרף עד שמפסיקים להרגיש בו. כאן מותר לנו לצלם ואנחנו "מתפרעים" בכמות הצילומים, מתוך תיסכול על החסך שנגרם לנו באוריסה.

מצד שני האטרקציה המרכזית בשוק הם דווקא… אנחנו. כולם בוהים בנו במבטים תמהים, מנסים להבין מה השניים האלה עושים בשוק שלהם. למי מהם שיש טלפון סלולרי, הוא שולף אותו ומצלם אותנו.

 

פרק 8: צילום גנוב תחת איום של חץ וקשת

שבט הבונדה, החי במרומי הרי הגת שבאוריסה, הוא אחד השבטים האלימים והמפחידים ביותר באזור. מספרים על גברי השבט כי הם מתהלכים שיכורים כל הזמן ולא צריך הרבה כדי לעורר את רצונם להשתמש בקשת ובחיצים או בחניתות שלהם.

נירא, המדריך שלנו, אסר עלינו להביא את המצלמות לשוק באונקדלי, לשם יורדים בני שבט הבונדה מההרים בכל יום חמישי. הם מוכרים כאן את הסחורה שהביאו איתם, יושבים בקצה השוק, שותים אלכוהול, מביטים בעוברים ושבים במבטים אטומים ומחפשים סיבה לריב.

הוא אסר להביא את המצלמות לא רק משום שממשלת אוריסה חוקקה חוקים חדשים לפיהם אסור לצלם בשוק, אלא משום שזה מסוכן לצלם, אמר וסיפר את מה שקרה לו: "באחד הימים הגעתי לכאן עם קבוצת תיירים. אז עוד לא אסרה הממשלה על צילום בשוק. ישבנו לנוח בצל אחד העצים מחוץ לשוק ואני התעסקתי במצלמה שלי, העברתי את התמונות שצילמתי והסתכלתי בהן. ראיתי בזוית העין קבוצה של גברי שבט בונדה, לבושים רק סמרטוט סביב אזור החלציים שלהם, מתקרבת לעברי. הם הקיפו אותי ואחד מהם אמר שהם רוצים כסף, כי צילמתי אותם. אמרתי להם שלא צילמתי ואני יכול להראות להם את התמונות. הם לא רצו לראות את התמונות וחזרו על דרישתם לקבל כסף. אמרתי להם שלא יקבלו כלום, כי לא צילמתי ואז הם התחילו להתקרב אלי באיום. חשבתי שעדיף לשלם ולסגור עניין ושאלתי כמה הם רוצים. הם אמרו 200 רופי. אמרתי שאתן להם 100 רופי והם צחקו ואמרו: 200 רופי לכל אחד מאיתנו. אמרתי להם שאין לי כל כך הרבה כסף ואז אחד מהם ניגש לערימת הנשק שהם הניחו בצד, הרים חץ וקשת וירה את החץ לעברי. ברחתי והסתתרתי מאחורי עץ המנגו והחץ לא פגע בי. מאז אני לא לוקח איתי מצלמה לשוק הזה".

שאלתי את נירא למה אני לא רואה שוטרים כאן כדי שישמרו על הסדר והוא ענה בלחישה: השוטרים פוחדים לבוא לכאן, הם לא רוצים להתעמת עם בני הבונדה.

אנשי השבט ישבו בשורה סביב כיכר השוק. הנשים בחבורה אחת, לבושות פיסת בד סביב הישבן ואת החזה מכסות שרשרות מאלמוגים וחרוזים בצבעי כתום וצהוב. ראשן של בנות הבונדה מגולח וסביבו אותן שרשרות שמכסות את החזה. סביב כתפיהן הן מניחות פיסת בד לשם הצניעות, אבל קשה שלא לראות פה ושם את הבטן, שד מציץ או רגליים חשופות עד למקום שממנו הן מתחילות.

הן ישבו ולפניהן כדי האלכוהול, מוכנות למכור לתוך כלי שאנשים מביאים מהבית. הגברים ישבו קצת בנפרד מהנשים, אבל השגיחו שאיש לא יעז לצלם את בנות השבט. הגברים קטנים ורזים, אבל המבט הקשוח בעיניהם והידיעה שהם עלולים, בכל רגע, ללא סיבה נראית לעין, להתפרץ באלימות, ושיש להם נשק, הביאה אותנו לכך שנעדיף לזוז הלאה.

הרחק מהגברים שלהן היו נשות הבונדה קצת יותר חביבות. ברגע שנירא עזב אותנו להסתובב קצת לבד בשוק, תפסה אחת מהן ביד שלי והובילה אותי אחריה. ניסיתי להבין מה היא רוצה ולא התנגדתי להיות מובלת. רמי הלך אחרינו והיא משכה ומשכה אותי עד לאחת החנויות בצד הדרך. היא הצביעה על שקית ניילון ובה משהו לא מזוהה. הבנתי שהיא רוצה שאקנה לה את זה. שאלתי את המוכר והוא אמר: 10 רופי. קניתי. מישהי אחרת שראתה את זה ביקשה גם היא. שילמתי שוב ואז הן הלכו.

לאחר מכן נכנסנו לחנות כי רצינו לקנות קוקוס. המוכר הביא לי כסא נמוך בזמן שרמי בחר קוקוס. כשאני מוסתרת בחשכת החנות, ראיתי בחוץ, ליד הדוכן, אישה משבט הבונדה עם תינוק בידה. הוצאתי את הטלפון הסלולרי, שלמרבה המזל נשאר בתיק שלי ועשיתי את עצמי משחקת בו. כיוונתי וצילמתי אותה כארבעה צילומים. התסכול שאתה עובר כל כך הרבה קילומטרים כדי לראות משהו ואתה לא יכול לצלם, הומתק קצת בזכות הצילומים ה"גנובים" שעשיתי מתוך החנות.

 

בדרך לכפר של אנשי הפאראג'ה עברנו בפרויקט שמקים בובו סוכן הנסיעות מפורי. הוא מקים מעין בית הארחה, שבו יעבדו אנשי השבט מהכפר הסמוך. מלבד היכרות עם התיירים שיבואו להתארח, יגדלו אנשי הכפר בתחום בית ההארחה את הירקות בגינת הירק, יבשלו עבור האורחים וייצרו קשר בלתי אמצעי, על מנת שהאורחים יכירו וילמדו על התרבות הנכחדת של בני השבט.

אנחנו הוזמנו לארוחת צהרים שהוגשה על גבי עלי בננה גדולים ואכלנו, כמו כולם, עם אצבעות הידיים את האורז, הירקות המבושלים ורוטב העדשים.

לאחר הארוחה עלינו אל הכפר ותוך כדי כך שאנו מטיילים בין בתי הבוץ עם גגות הקש ומקבלים הסבר מאחד מבני הכפר שעובד בפרויקט של בובו, התארגנה קבוצת צעירים שהציבה את כלי הנגינה שלה בכיכר הכפר והחלה לנגן ולרקוד לכבודנו. כל מי שהיה בכפר יצא מביתו ובא לכיכר כדי לראות את הריקודים ולברך את האורחים. הנערים ניגנו והמוסיקה חיממה את הלב.

לעת ערב נפרדנו מנירא. הוא נשאר בתחומי אוריסה ואנחנו המשכנו למחרת עם קישור הנהג לעבר המדינה השכנה צ'אטיסגר שבה נמצאת אוכלוסיית שבטים גדולה. שבטים שונים מאלה שבאוריסה באורח החיים, בלבוש וביכולת שלהם לתקשר עם ההודים ועם אורחים מהמערב.

 

פרק 7: מה אפשר לעשות עם עשרה רופי

לפני כמה עשרות שנים בלבד היו בני דנגארייה, שבט אנשי הגבעות, המתגוררים בלב הרי הגת שבאוריסה, מקריבים קורבנות אדם לאלת האדמה.

פעם בשנה היה השמאן של השבט נכנס לטראנס, במהלכו היה מקבל מסר מעולמות אחרים, ובו הוראות מיוחדות כיצד למצוא את הקורבן הבא שיועלה לאלה.

הוא ידע לתאר את מראהו, את גילו, היכן יעבור ומתי, כדי שיוכלו ללכוד אותו. הוא הורה ללוחמי השבט היכן להתמקם ולארוב לאיש.

הקורבן היה תמיד מישהו זר, שלא מאנשי השבט. הוא היה אדם צעיר ובריא, שהרי אלת האדמה לא רוצה מישהו זקן וחולה, שאינו ראוי להיות קורבן.

הם היו אורבים ביערות שבשולי הכפר, וכשהאיש היה עובר שם, היו תופסים אותו, קושרים ומביאים לכפר. שם היו מלבישים אותו במיטב המחלצות ומשחררים אותו למשך שבועיים להסתובב בכפר כרצונו. הוא לא יכול היה לצאת מתחומי הכפר, אבל יכול היה לבקש כל דבר אחר. כל מה שרצה לאכול, כל גחמה שעלתה בדעתו, כל אישה בכפר שבה חמד. במשך שבועיים הוא היה יותר ממלך. הוא היה אל.

בתום הזמן הזה, התכנס כל הכפר לטקס המארייה, טקס העלאת הקורבן. האיש נקשר בשרשראות ואזיקים והובל אל המזבח, שם הותז ראשו מעליו ודמו נאסף.

טקסי המארייה נאסרו בהודו על ידי הבריטים במהלך המאה ה-19 ומאז נאלצים בני דאנגרייה להשתמש בבקר או תרנגולות לצורך העלאת קרבנות. אבל על גולגלות האדם שהעלו כקורבן לפני עשרות שנים, הם עדיין שומרים במקום נסתר בכפריהם. כך לפחות סיפר לנו נירא, המדריך, בדרכנו לפגוש את בני דאנגרייה החביבים ברדתם לשוק בצ'איטקונה, המתקיים פעם בשבוע בימי רביעי.

 

השלטונות באוריסה לא כל כך רוצים שתיירים יסתובבו באזורי המחייה של השבטים הפרימיטיביים במדינה. מהי הסיבה ? זוהי תעלומה עבורי, אותה לא הצלחתי עדיין לפענח.

מהרגע הראשון שבו הבעתי רצון להגיע למקום הזה, היה מי שניסה למנוע בעדנו. זה התחיל עוד בעיר הבירה, כשביקשנו לקבל פרמיט מיוחד. זה המשיך בשיחות עם אנשים ברחוב, בקפה אינטרנט, במוזיאון.

היו שאמרו שזהו אזור בשליטת המורדים המאואיסטים וממשלת הודו לא רוצה שתיירים יסתובבו שם. היו שטענו כי בני השבטים אלימים ורצח בשבילם הוא דבר של מה בכך ולכן זה מסוכן בשבילנו.

אחד התירוצים התמוהים ביותר ששמעתי היה מפיו של בובו, סוכן נסיעות בפורי. הוא אמנם לא ויתר על עמלתו כשסידר בשבילנו את כל הניירת, כדי להגיע לאזור השבטים, אבל אמר שממשלת הודו לא רוצה שתיירים יצלמו שם והשביע אותנו שלא נצלם אף תמונה. זאת משום שקבוצת תיירים שביקרה במקום בעבר צילמה את בני השבטים רוקדים, כשהם בלבוש מינימאלי ופרסמה את הסרטים ביו-טיוב. ממשלת הודו לא רוצה שבמערב יחשבו שזאת הודו, כי הודו היא הרבה יותר מזה…. כך אמר. לכן נחקקו חוקים חדשים, זה עניין של כמה חודשים בלבד, אבל ממשלת הודו אוכפת את החוקים האלה וכדאי מאוד שלא נפר אותם.

הוא שלח אותנו עם מדריך מוסמך, המדבר בשפתם של בני המקום ועם נהג שהוא עצמו יליד אחד השבטים, מתוך מגמה שיותר מאשר יעזרו לנו – הם ישגיחו שנעמוד בתנאים.

כשנירא, המדריך וקישור הנהג לקחו אותנו לשוק בצ'אטיקונה, שליד ראיאגאדה, הם עצרו לפני מחסום. שם התבקשנו לרדת ולהיכנס לתחנת ביקורת. לאחר שהוצגו הניירות שנירא הכין מבעוד מועד, התבקשנו למלא פרטים ולחתום. עוד חיכינו לשוטר מיוחד שיבוא ויאשר את כניסתנו ורק אז הורשינו להמשיך.

מנקודת הביקורת המשכנו ברגל. המכונית נשארה שם ובתוכה המצלמות שלנו. זה היה התנאי לכניסה. שלא ננסה לצלם בסתר. כדי להמחיש את חומרת המעשה, אם ייעשה, הסבירו לנו שלא מזמן ביקרה במקום חבורה של אוסטרלים, ללא פרמיט ועם מצלמות וכולם נכנסו ביחד לכלא.

לאחר שהורשינו להיכנס לשטח, היה צורך בהליכה לא מעטה עד לשוק עצמו. בדרך ראינו קבוצות של נשים בעיקר, מגיעות מכל עבר, לבושות פיסת בד סביב גופן ועל ראשיהן סלים מלאים כל טוב למכירה בשוק. על אפיהן נזמים ופניהן מעוטרות בכתובות קעקע. לחלקן היו קשורים במנשא של בד תוצרת בית, תינוקות בני חודשים מעטים, פיותיהם צמודים לשד של אמא, או מביטים סביב בסקרנות של תינוק ובעיניים צבועות בכחל נגד עין הרע.

נשות שבט הדאנגרייה באות לשוק עם דברי אמנות שבני הכפרים מכינים, בעיקר פסלי ארד של חיות ודמויות בני השבט רוקדים, רוכבים על פילים, נשים מניקות, גברים עם כלי נשקם ועוד. הן מביאות כדים מלאים אלכוהול שנעשה בהפקה ביתית, ירקות שקטפו ושורשים שליקטו ואת כל הכבודה הזו הן שוטחות לפניהן על פיסת בד, יושבות ומחכות לקונים. הן קונות בשוק לפני חזרתן לכפר, מרחק של קילומטרים, דגים מיובשים, סלים, מלח, אורז, ירקות ועוד.

כשראו אותנו, הזרים, ביקשו למכור לנו בעיקר את פסלי הארד שלהן. נירא היה המתווך בינינו לבינן, אבל לא רצה להתערב במשא ומתן על המחיר. קנינו כמה פסלים, כי אי אפשר היה לעמוד בפניהם וחילקנו לקבוצה מבנות השבט שישבה שם בחבורה ופטפטה – סיכות ראש צבעוניות שהבאנו מהארץ. לילדים הקטנים ניפחנו בלונים ונתנו ביד והשמחה הייתה רבה. רק לצלם לא יכולנו. הגברים ישבו בחבורות נפרדות והם בעיקר היו אלה שסחרו בתרנגולות מקרקרות צבעוניות להפליא, שהסתובבו או שכבו על הרצפה קשורות ברגליהן.

נירא שוחח עם הנשים, הסביר לנו על פרטי הלבוש שלהן, כשהוא מצביע על כל צמיד, עגיל, או סיכת שיער ואחת הבנות הסכימה למכור לי את אחת מסיכות שערה שנראית כמו מגל קטן בעל ידית מעוטרת, פריט יפה להפליא. היא הוציאה אותו משיערה וקיבלה עבורו 100 רופי (5.5 שקלים).

משוק צ'יטאקונה המשכנו בדרכנו בין שדות האורז והנופים הירוקים לאחד הכפרים של בני השבטים. בני הכפר בהאטפור קיבלו את פנינו בחיוכים ובשמחה והכניסו אותנו היישר לכיתת גן אותה מנהלת אישה מארגון הדואג לרווחתם של ילדים ואמהות באזור הכפרי.

הילדים בכיתת הגן הזו מקבלים כל יום ארוחה חמה ושלוש פעמים בשבוע ביצה קשה ואבקה המכילה ויטמינים ומינרלים, כדי שלא יחסרו להם בתקופה הקריטית של הגדילה שלהם. הילדים היו בני שנתיים עד שש, ישבו על רצפת הכיתה, החזיקו בידיהם חוברות צביעה והביטו בנו בעיניים גדולות וסקרניות.

המורות קראו לנו להיכנס לכיתה ואנחנו שמחנו שיש לנו בתיק כמות גדולה של עטים. את העטים נתנו לנירא שיחלק בין ילדי הכיתה. הילדים ישבו בשקט וחיכו כל אחד לתורו לקבל עט. הם נראו מאושרים ורציניים מאוד. המורות ואולי גם כמה אמהות סקרניות שרצו לדעת מה הזרים האלה עושים בכיתת הגן של הכפר, עמדו בצד ועודדו את הילדים להודות לנו על המתנות. לקטנים שהיו על זרועות האימהות חילקנו בלונים.

את בני השבטים פאראג'ה ומאלי ראינו בשוק הבא – שוק פודאגאדה. הם היו לבושים בלבוש האופייני לבני השבט שלהם: פיסת בד צבעונית עוטפת את הגוף ומשאירה כתף אחת חשופה, נזם באף, שרשראות ועגילים וכתובות קעקע על הידיים. הן הביטו בנו בסקרנות, אבל לא ניסו ליצור קשר או למכור לנו משהו, למעט אישה אחת צעירה עם תינוק מתוק, שינק וינק משדה בהתלהבות ומאוד כעס כשהיא הוציאה את השד מפיו וכיסתה אותו, כדי לדבר איתנו. היא ראתה שאנחנו קונים סיכות ראש (כדי לחלק לילדות בכפרים הבאים) וביקשה שנקנה לה זוג עגילים. היא הביטה בעגילים בערגה ואנחנו כמובן הסכמנו. חיוך האושר שעלה על פניה כשהחזיקה את העגילים בידיה ילווה אותי עוד הרבה זמן. מה זה 10 רופי? אלוהים אדירים. עם כל כך מעט אפשר לגרום לשמחה כל כך רבה.

 

 

פרק 6: קבלת פנים חמה אצל בני השבט

האוויר בראיאגאדה נעים וצלול. גשם ירד כאן כל היום הקודם וכשאנחנו יוצאים מהרכבת בחמש בבוקר אל חושך רטוב, פוסעים עם המזוודות על הרציף המנוקד בגופות ישנות של אנשים שמחכים כנראה לרכבת הבוקר, אנחנו רואים מולנו שני בחורים מחייכים ומושיטים ידיים. לא קשה לזהות אותנו. זוג תיירים מערביים יש כאן רק אחד בתוך מאות האנשים. זהו קישור הנהג המשופם ונירא המדריך המיניאטורי והחייכן.

וולקאם, וולקאם הם קוראים אלינו. קישור לוקח מידי את המזוודה ונירא אומר: בואו למכונית. הם מביאים אותנו למלון הכי טוב בעיר, אבל "הכי טוב" זה לא אומר שזה באמת טוב לפי מושגים מערביים. המקום חשוך. חוסכים חשמל. איך אפשר לראות חדר בחושך? ריח העובש זורק אותי החוצה מהחדר ואני אומרת: "לא רוצה". לוקחים אותנו לחדר אחר ורק אחרי שנירא מסביר לי שכאן זה ראיאגאדה ויותר טוב מזה אין, אני מתרצה. אני כבר רוצה לשים את הראש על הכרית ולישון. לישון בשקט.

באור היום המלון לא נראה כל כך נורא. אנחנו ישנים כמה שעות, אוכלים ארוחת בוקר הכלולה במחיר (לא זול. אוריסה יקרה מאוד יחסית לשאר הודו), ואז מתחילים את היום. נירא נמרץ ומסביר שהוא לוקח אותנו לכפר, לראות חלק מהשבטים, אלה שכבר התקדמו קצת ועוסקים בחקלאות, לא בצייד וליקוט מזון ביער. מגדלים בעלי חיים, הם בעלי אדמות וחקלאים, אבל עדיין מאמינים בכוחו של הטבע וסוגדים לאדמה, לשמש ולרוחות השמיים.

עובדה: הבתים שלהם, הבנויים ברובם מבוץ וקש, הם בעלי גגות משופעים היורדים עד לגובה של כשישים ס"מ. כדי להיכנס לבית צריך להתכופף. נירא מסביר שזה משום שבכל פעם שאתה נכנס לבית, אתה קד קידה לאימא אדמה על הטוב שהיא משפיעה עלינו ועל מה שהיא נותנת לנו – מזון וחומרי בנייה. לכן אנחנו צריכים להודות לה על כך ולזכור את זה תמיד.

קישור נוהג בארבע על ארבע שלו בין שדות האורז הירוקים בהירים ועובר מדי פעם על פני נשים נושאות חבילות עצים על ראשיהן, בין גברים מובילים עדר באפלו וילדים ערומים למחצה מתרוצצים בין השדות לבין הכביש. בשלב מסוים נירא מחליט לאפשר לנו ללכת קצת ברגל וכשמתקרבים לכפר הוא שולח את קישור עם המכונית קדימה ומוציא אותנו אל הטבע. מזג האויר נעים, אבל אחרי הליכה של כמה דקות השמש די מציקה. אבל נירא לא מוותר. זה לא רחוק הוא אומר ואנחנו מבינים שהוא החליט להעביר אותנו סדרת כושר.

הכפר של בני השבט הזה, כמו כל השבטים האחרים באזור הוא "רחוב" אחד ראשי ומשני צידיו בתים. בחלקם בתי בוץ וקש ובחלקם בתי לבנים עם גגות אסבסט, או רעפים אדומים. בקצה הכפר ישנה באר ובמרכז הכפר מבנה קטן ולא מרשים, שנירא מסביר לנו שהוא בעצם מקדש לא פעיל בדרך כלל, אלא רק בימי חגים ופסטיבלים.

ברגע שאנו מגיעים אל הבית הראשון בכפר הוא מורה לנו לשבת בצל, על מיטת החבלים העומדת בפתח הבית. מולנו יושבת בעלת הבית ומביטה בנו בסקרנות ובחשדנות. לא מחייכת. אני מבקשת מנירא רשות לצלם והוא אומר: עוד לא. אתם צריכים קודם כל להתקבל על ידי אנשי הכפר. כמה דקות אחר כך אני מבינה למה הוא מתכוון כשהוא אומר "להתקבל". מאי שם מגיעה אחת מבנות הכפר ובידיה צלחת. היא מתקרבת אלינו, מחייכת בכל גופה ופניה ומשמיעה קולות צהלולים. שאר הנשים מצטרפות אליה. היא מסמנת טיקה אדומה על מצחנו, שמה פרח סגול מאחורי כל אחת מאוזנינו ומפזרת עלינו פרחים לבנים קטנים, או אולי עלי כותרת של פרחים לבנים, לא ראיתי כי הייתי מלאה בהם.

כולם שמחים וטובי לב. כל הכפר מתקבץ סביבנו. ילדים בלבוש מינימלי, נשים (בעיקר. מעט מאוד גברים היו שם), לבושות סארי, אבל לחלקן נזמי זהב באפן ועגילים ושרשראות מוזהבים, כנראה מה שמראה על מעמדן הגבוה יותר לעומת האחרות.

אנחנו, מצידנו, הוצאנו את הבלונים שהבאנו איתנו והתחלנו לנפח ולתת לכל אחד מעשרות הילדים שהיו שם. האימהות דחפו אותם אלינו, רמי ניפח וקשר בסרט סגול ואני צילמתי וצילמתי. האווירה הייתה נפלאה.

לאחר מכן הוביל אותנו נירא לסיור בכפר, הוא הראה את הבתים, הסביר על שיטות בנייה, הראה את מחסני המזון, הרשה להציץ פנימה אל תוך הבית. ראינו גדיים בני יומם, ועיזים ליקקו את המלח שהיה על הזרועות שלנו, זה שנשאר שם מהזיעה הרבה.

בבית האחרון הזמינו אותנו פנימה, בעלת הבית הכינה משקה עשוי מאורז ומים מורתחים ואנחנו לא ידענו אם כדאי לסכן שוב את הקיבה שרק החלה להחלים מהקילקול האחרון. נירא סימן לנו שזה בסדר ואין סכנה ואני אמרתי לרמי שאני מקווה שלא נתחרט על כך אחר כך, אבל אי אפשר להעליב את בעלת הבית. שתינו לגימה אחר לגימה. נירא הסביר שזה משקה אנרגיה שעוזר לחקלאים להגן על עצמם מהשמש הקשה שמייבשת את גופם בשדה.

אחר כך הביאו לנו בירה מקומית, אותה הם סוחטים מעץ דקל מיוחד הגדל באזור. גם כאן טעמנו מעט. זה היה טעים. רמי ביקש תוספת וכשקמנו ללכת הוא הרגיש אותה.

בדרך חזרה, כשעברנו את הכפר לאורכו, שמענו תיפופי תופים ונעצרנו ליד מקום ההתקהלות, ליד המקדש של הכפר. ישבו שם מתופפים שהכו בתופי מתכת ואישה שרקדה באקסטזה. נירא אמר שזה לכבוד פסטיבל כלשהו שמתקיים היום ואנחנו חשבנו שהריקודים לכבודנו.

 

פרק 5: הרכבת בהודו – לא לבעלי קיבה רגישה

עוד רבע שעה והרכבת לראיאגאדה צריכה להיכנס לתחנה. אנחנו כבר בהיסטריה. יש כאן שישה רציפים וכדי לעבור ביניהם צריך לעלות במדרגות ברזל רעועות, לדלג מעל הודים ישנים, לקפץ בין צרורות ענק של חבילות ומזוודות, לרוץ על הגשר ולרדת לצד השני. חושך, מהומה בתחנה. מאות אנשים מסתובבים הלוך ושוב. שרידי הגשם שירד לא מזמן ממלא שלוליות ובוץ ניתז לכל עבר בכל צעד, שלא לדבר על גרירת מזוודה.

שלוש מאות פעם כבר שאלתי את מנהל התחנה מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלנו והוא באדישות מטריפה אומר לי שהוא עדיין לא יודע. "עוד מעט נגיד בכריזה, את תשמעי". נהדר. וברגע שאני אשמע אצטרך לרוץ לרציף הנכון, למצוא את הקרון שלי בתוך רכבת של 50 קרונות ולרוץ אליו וכל זה בחמש דקות שהרכבת מתעכבת בתחנה. איך עושים את זה?

אבל איזו ברירה יש לי?

חמש דקות לפני כניסת הרכבת לתחנה והם עדיין לא יודעים לאיזה רציף היא תכנס. הודו.

פתאום שומעים את הכריזה. קולה הצפצפני של הפקידה מכריז על הרכבת שלנו. היא תיכנס לרציף 6. טוב, מתחילים לרוץ. המזוודה מקרטעת בין השלוליות, רצים על המדרגות, אלה שיושבים שם בתנוחות שינה לא מתכוונים לפנות מקום וצריך לדלג עליהם בקפיצות.

הגענו לרציף, הרכבת מתקרבת לאיטה. אנחנו מנסים לקרוא את מספרי הקרונות אבל לא כל כך מצליחים. בסופו של דבר מוצאים סבל ושואלים אותו, וכן, לפי כל חוקי מרפי, הוא שולח אותנו לצד השני. עוברים 50 קרונות ומתחילים לרוץ חזרה, בדיוק להתחלת הרכבת. דקה לפני שהיא מתחילה בתנועה איטית ביציאה מהתחנה אנחנו על הקרון.

מחלקה A3. מחלקה ממוזגת, נחשבת לאחת המחלקות הטובות ברכבת ההודית. מסדרון צר, מצד אחד תאים עם שישה דרגשים, שלושה בכל צד. הרווח ביניהם כשישים ס"מ, בקושי מספיק לאדם לשכב בלי לזוז. מצידו השני של המסדרון עוד שני דרגשים אחד מעל השני. הצפיפות איומה. הריחות עוד יותר. מאחר והגענו אחרונים וזו גם לא התחנה הראשונה של הרכבת הזו, היו כבר כאלה שהורידו נעליים וריח זיעת הגרביים ממלא את הקרון עד מחנק. וילונות כחולים שלא כובסו כבר חמישים שנה, מאז נבנה הקרון, מפרידים בין התאים למסדרון וקולות הישנים (נחירות, הוצאת גזים בלתי מבוקרת) עוברים לאורך המסדרון. אני מתמקמת על הדרגש האמצעי (העליון גבוה לי מדי, לא מסוגלת לטפס לשם על ה"כאילו" סולם שמוביל אליו). רמי על העליון, הוא קצת יותר אתלטי ממני. מתחתי אישה הודית, ממולה גבר שכבר ישן ונוחר ומפליץ לסירוגין, מעליו – ממולי – בחור צעיר שלא מפסיק ללחוש לטלפון שלו ומעליו דרגש ריק. בצד השני של המסדרון אישה ותינוק מיילל ומעליה ולצידיה בחורים צעירים עם מחשב נייד שרואים סרט או מתקתקים בסמארטפון שלהם.

כיף חיים, לא?

במיוחד שאנחנו, שנינו, בעיתוי מדהים, אחרי יום של קלקול קיבה חמור, הקאות, שלשולים, שכיבה כמו זומבים במיטה במלון והחלטה לא לדחות את הנסיעה המסויטת הזו בכל זאת.

אני נרדמת ונדמה לי שגם רמי. בחמש בבוקר אנחנו צריכים לרדת מהרכבת וגם אז יש לנו חמש דקות לעשות זאת, כי היא ממשיכה בדרכה.

חצי שעה לפני הירידה אנחנו מתמקמים ליד דלת היציאה, עם המזוודות והתיקים. הראש כבד. הגוף חלש, אבל יש תקווה: שם, בחוץ, מחכים לנו נהג עם מכונית ארבע על ארבע ומדריך. אנחנו שלהם והם שלנו למשך הימים הבאים. הם ייקחו אותנו ממקום למקום, יפתחו לנו את הדרך לליבם ולכפריהם של השבטים הפרימיטיביים של אוריסה. הכל אפשרי בהודו. זה רק עניין של מחיר. ושילמנו מחיר לא רע עבור התענוג הזה, בלית ברירה. כי אחרת אי אפשר לראות את מה שאנחנו כל כך רוצים: את האנשים המיוחדים האלה, על חייהם שנעצרו בזמן של לפני כמה מאות שנים. אנשים שחיים בתנאים בהם חיו אבותינו והם, כמו שאמר לנו נירא המדריך מאוחר יותר, הם עשירים מאוד בתרבות ועניים בחומר.

פרק 4: תנוחות אירוטיות במקדש השמש

מי שחשב שפסלים ארוטיים בהודו אפשר למצוא רק במקדשי קג'וראהו המפורסמים – טעה. מקדש השמש בקונארק שבאוריסה עולה עליהם פי כמה במספר הפסלים ובתנוחות שהם מתארים, תנוחות שונות ומשונות לפי מיטב המסורת של הקאמה סוטרה.

המדריך האנרגטי בן ה-88 ששכרנו ברחבה שלפני המקדש אולי כבר שכח את טעמה ותחושתה של תנוחת ה-69, אבל הוא יודע היטב להסביר עליה ולהראות את התבליטים שמציגים אותה במקדש.

44 שנים הוא מדריך כאן, במקדש השמש בקונארק, עיירה השוכנת לחופו של מפרץ בנגל.

מקדש השמש שנבנה לכבודו של האל סוריה, אל השמש, נכלל ברשימת אתרי מורשת העולם של אונסקו. הוא אחד המקדשים המרשימים ביותר בהודו. נבנה במאה ה-13 והסיפורים סביבו בנויים לרוב מאגדות.

כמו זו שהמדריך הקשיש שלנו סיפר לנו. הוא אמר שצריח המקדש, שאיננו כעת, היה בנוי ממגנט רב עוצמה, אשר החזיק קורות ברזל עצומים שתמכו בקירות המקדש. הוא טען שהבריטים הורידו את המגנט וברגע שעשו זאת קרס כל הצריח.

בלונלי פלנט כתוב כי לא ברור מי היה זה שבזז את הנחושת ממנה היה הצריח בנוי וכי זה נעשה ככל הנראה במאה ה-16 ומאז הצריח נפל.

מה שנשאר שם ואפשר לראות גם היום, אלה הם התבליטים המפוסלים על קירות המקדש. הם מתארים את חייהם של בני שושלת קאלינגה ששלטה באזור לפני כמה מאות שנים.

נראה שבני אותה שושלת חיו חיים פעילים ודי פרועים. מתוארות שם סצינות רגילות של חיי יום יום, של נשים מבשלות וגברים במסעות צייד, לצד חיי מין פעילים וסצנות סקס מגוונות של נשים עם נשים, גברים עם אישה אחת ושתי נשים עם גבר אחד,  כמו גם אישה הנהנית מליקוקיו של כלב ואפילו גבר המטפל במחלת מין שבה לקה (איך לא?). מדריכנו הנמרץ שש להראות לנו כל פסל ופסל ולא פסח על אף אחד מהם. זה שהיינו צריכים לעמוד בשמש הקופחת מעל לראש, לא כל כך עניין אותו. הוא את תפקידו צריך לעשות תמורת 250 הרופי שקיבל מאיתנו.

לאחר ששחררנו אותו לדרכו, ישבנו לנוח ולהירגע מהמראות המעוררים, בצילו של עץ פיקוס ענק, מתחתיו ישבו קבוצות גדולות של תיירים מקומיים. עוד אנחנו מנגבים את הזיעה שנזלה פלגים פלגים מהשיער על הפנים ובמורד הגב, מרטיבה את הגוף עד לתחתונים, ניגשו אלינו נער ונערה מחויכים וצוהלים ובאנגלית של בית ספר פתחו בשיחה. "מאיפה אתם?" שאלו את שאלת השאלות  שכל הודי שואל איש זר הנקרה בדרכו.

כששמעו שאנחנו ישראלים אורו פניהם בשמחה. "קראתי את אקסודוס אמרה הנערה ואני מאוד אוהבת את ישראל ואת הישראלים ואני שמחה לפגוש אתכם", אמרה ורצה לקרוא להוריה, כדי שיכירו את הישראלים החדשים שגילתה.  

תוך חמש דקות הוזמנו לביתם שבכלכתה, בפעם הבאה שנגיע לעירם ולא נראה לי שזה יהיה בקרוב.

בדרך חזרה לריקשה שלנו, עצרנו ליד כמה קבצנים וילדים והתחלנו שוב בחלוקת בלונים ובצילומים. לשמחה הצטרפו גם כמה נזירים סגפנים (סדהואים) שישבו על הרצפה עם תלבושתם המיוחדת (ובעצם רק עם אזור חלציים וראסטות בשיער).

 

פרק 3: הדרך לגן עדן עוברת בג'אגנאת מאנדיר

שעטות רגליהם של קופי הענק על גג ספריית רגהונאנדן, נשמעו כמו מכות הציקלון שהכה באוריסה לפני כמה שנים. פקיד הספרייה שהלך לפנינו במדרגות המובילות לגג, מצויד במקל גדול, ניסה להרגיע: אל תדאגי, איי אם יור בודי גארד. יופי, נהדר. עוד שומר ראש כזה ואבדנו. איש שמנמן, שתנועותיו מסורבלות, ובידו מקל, אמור להגן עלינו. מול קופי הענק, אותם ראיתי קודם מהרחוב, יכול לעזור רק אר פי ג'י.

הוא דפק בעוז על המדרגות, אני עליתי אחריו ואחריי רמי, מאוד מרוכז בלצלם את מה שהוא רואה.

רק מגג ספריית רגהונאנדן אפשר לראות את מקדש ג'אגנאת הענק אשר בפורי שבאוריסה. כאלה שאינם הינדו, לא יכולים להיכנס למקדש, אלא לראותו בלבד – ומבחוץ.

הדרך לספרייה הזו הייתה רצופת יסורים. אני חשבתי שהיא נסגרת בארבע אחר הצהרים (כך נדמה היה לי שקראתי בלונלי פלנט) וזרזתי את נהג הריקשה להגיע לפני שסוגרים. כשהגענו בשלוש, התברר שהיא רק נפתחת בארבע ויש לנו שעה להמתין בשמש היוקדת ובחום של 40 מעלות בצל – שאיננו.

צעדנו לאורך כביש הגישה למקדש, שהיה עמוס משני צדדיו דוכנים צבעוניים של מזכרות ומנחות לאל המקדש – ג'אגנאת. אי אפשר היה לחמוק מהשמש הנוראה ואי אפשר היה לבקש מנהג הריקשה שייקח אותנו עד למקדש. "אסור לי" טען, "אני חייב לחכות כאן". למרות זאת היו כמה ריקשות שנעו הלוך ושוב לאורך הרחוב. רק לא שלנו. כשהבנו שיש לנו שעת המתנה בחרנו לעשות אותה במסעדה ממוזגת ונעימה, עם ארוחה הודית של מנות שכבר ניסינו אותן ואהבנו מאוד – ביריאני או פולאו קשמירי, נתחי גבינת פאניר בגריל ותבשיל ירקות מוקרם – נווראטן קורמה הידוע. יאמי. חבל שאי אפשר לעשות משלוחים לארץ כל יום עם האוכל הזה.

מאוששים ושבעים יצאנו מהמסעדה בדרך חזרה אל ה"ספרייה", הממוקמת מול המקדש. תהינו איך נכנסים למבנה ההרוס שעמד לפנינו: בניין ענק, עתיק, בעל קשתות, עמודים וכרכובים מפוסלים, אבל עטור ירוקת, כשחלקים גדולים ממנו הרוסים לגמרי. שלטים קטנים מודפסים במדפסת של מחשב הורו את הדרך ואנחנו הלכנו בעקבותיהם, משתאים איך זה יכול להיות שאף אחד לא משקם בניין כל כך נפלא.

איש הספרייה שקיבל את פנינו בסוף אותה דרך (ארוכה), עמד בפתחו של אולם גדול ובו כמה ארונות ספרים מטים ליפול, עקומים וישנים ובהם כרכים על גבי כרכים של ספרים. אפילו שולחנות עיון וכסאות היו שם בתוך החורבה הזו.

על העמודים תלויות תמונות של האפיפיור, שבא לבקר וחתם בספר האורחים. (איך הוא עלה לבניין הזה במדרגות השחורות והמלוכלכות עם גלימתו הלבנה המפוארת?). הוא גם צולם יושב על כסא לפני שולחן הספרייה וחותם בספר האורחים. כאשר ביקש ממני הפקיד לחתום ב"ספר האורחים" שלו, היה לי הכבוד לשבת על אותו כסא עליו ישב האפיפיור.

כאשר גורשו כל הקופים הרעשניים עלינו אל הגג ומשם ראינו את הנוף המדהים של המקדש. יכולנו להציץ מרחוק על שיירת הנכנסים עם המנחות בידיהם, ממהרים לבקש מהאל ברכות. בפתח המקדש ישבה שורה של קבצנים בלבוש מינימלי, נשים וגברים וגם ילדים.

כאשר ירדנו למטה, התפתינו להוציא מתוך התרמיל את אחד הבלונים שלנו, כדי לנפח אותו ולתת לאחד הילדים.

תוך שנייה אחת היינו מוקפים בכל להקת הקבצנים, שדחפו ידיים וביקשו עוד ועוד. רמי חילק ואני צילמתי בטירוף. אחר כך לקחתי מידיו את הבלונים והרגשתי שעוד רגע אני נרמסת תחת ידיהם המושטות של עשרות אנשים. זה היה מחזה שקשה לתאר אותו ואם לא הייתם שם וראיתם, לא תוכלו להאמין כיצד זה נראה.

מהמקדש נסענו היישר אל חוף הים של פורי למקום שנקרא סווארגדוואר, הוא אתר לשריפת גופות המתים ההינדו. בלונלי פלנט כתוב שבמקום נשרפים בכל יום כ-40 גופות, אנשים שמתו בכל רחבי מזרח הודו מגיעים לכאן כדי להפוך לאפר.

נהג הריקשה הוריד אותנו על הכביש שלפני המשרפה. מצד אחד של הרחוב, מוקף בחומה לא גבוהה, היה אתר המשרפה.

בצד השני, לאורכו ורוחבו של החוף היו דוכנים של שוק שהציע הכל – החל מתיקים, בדים, כלי בית, תכשיטים וכלה בדוכני אוכל, עליהם צלו דגים ומאכלי ים. ריח שריפת הבשר בשני צידי הרחוב התערב זה בזה ואי אפשר היה לדעת מי מהם הוא ריחו של מי.

החוף היה מלא במטיילים, נופשים, תיירים הודים. היו כאלה שקנו, כאלה שאכלו וכאלה שסתם ישבו על החוף על כסאות פלסטיק ובהו בים.

משני צידי המשרפה שמעבר לכביש נבנו בתי מלון, מפוארים פחות ומפוארים יותר. מראה סוריאליסטי לכל הדעות. אחד מבתי המלון, הקרוב ביותר למשרפה נקרא "מלון גן עדן". כמה סימלי וכמה אירוני.

לצד המשרפה היה מקדש של האלה קאלי, האלה האכזרית המפוסלת תמיד עם שרשרת גולגלות על צווארה וסכין בידה האחת, מוכנה לערוף עוד ראש. מתחת לרגליה שוכב האל שיווה. קאלי היא אחת מגלגוליה של האלה דורגה.

נכנסנו לאתר עצמו וצעדנו על שבילי הבטון שנבנו בתוך האתר, על מנת שההולכים לא ידרכו על אפר שנשאר שם מגופות קודמות. את אפר המתים לא אוספים או מפנים משם. הוא נשאר במקום.

רוב מדורות השריפה היו לקראת סיום והעובדים ליבו את האש, כדי שהכל יישרף ולא יישארו שאריות עצמות, להן חיכו בתאווה הכלבים שהסתובבו במקום. בין המדורות הסתובבו גם פרות. הן לא אוכלות שאריות של גופות מתות. הן צמחוניות, כידוע, וניזונות שם מהפרחים שנזרקו הצידה וקודם כיסו את גופת המת, לפני שהונחה על המוקד. מדורות אחדות העלו עשן, אחרות עוד דלקו במלואן. גופה רזה שכבה מתחת לכיסוי סמרטוטים על אלונקה מאולתרת מעץ במבוק, מחכה לתורה.

הלכנו משם. זה היה מספיק בשבילנו. בשביל כל אחד. מספיק חומר למחשבה.

 

פרק 2: בובנשוואר – עיר של מקדשים

500. כך כתוב בלונלי פלנט. 500 מקדשים עתיקים  נשארו בעיר הזו. בבובנשוואר. פעם היו כאן יותר מ-7000. כך האגדה מספרת.

זוהי עיר המשמשת מרכז דתי כבר יותר מאלפיים שנה, עוד לפני שישוע חשב להיוולד ואיתו הנצרות. אבל רבים מהמקדשים שנותרו כאן הם מתקופת ימי הביניים. הלונלי ממליץ לקחת נהג ריקשה ולנסוע איתו בין המקדשים שנותרו.

 

אנחנו דווקא מתחילים את היום בלשכת התיירות של אוריסה.  פקיד צנום, לבוש חולצה מכופתרת היטב, עם שרוולים ארוכים (בחום הזה). איש נחמד, מקדם את פנינו בחיוך ומוכן לעזור, כי זה תפקידו, אבל גם מעבר לזה.

הוא מסביר לנו שאת הסיור היומי בעיר כבר הפסדנו, הוא יצא לפני עשר דקות, בתשע (אוף, למה היינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן לאומלט בחדר האוכל?), אבל "בואו נראה מה אפשר לעשות", הוא אומר בענייניות. הוא לוקח נייר צהוב שמודפס עליו משהו בצד אחד, הופך אותו לצד השני ורושם "תוכנית טיול". אני מסבירה לו שגן החיות לא מעניין אותנו, אבל כל השאר כן (זה מתוכנית הטיול של האוטובוס). הוא מסדר את המקומות לפי מיקומם הגיאוגרפי ובינתיים מחייג לנהג ריקשה.

תוך כדי המתנה אני שואלת אותו על ביקור באזורי השבטים הפרימיטיבים של אוריסה ורואה על פניו שזה לא כל כך פשוט. הוא אומר לי "אל תתפתו לנסוע דרך אחת מסוכנויות הנסיעות כאן. הם סתם ייקחו מכם הרבה כסף ובסופו של דבר המדריך שהם שולחים אתכם לא יועיל לכם שם ותצטרכו לקחת מדריך מקומי שידע לתקשר עם בני השבטים. כך תשלמו כפול". הוא אומר ואני מחייכת לעצמי: הרי זה מה שתכננתי וחשבתי. קיבלתי הצעת מחיר באינטרנט מסוכן נסיעות בבובנשוואר לטיול בן 7 ימים, במחיר של כמאה דולר ליום. כשראיתי את תוכנית הטיול הבנתי שרק 3 ימים מתוך השבע הוא באמת לוקח אותנו לראות את השבטים ובשאר הזמן הוא מורח אותנו בעיר הבירה עצמה, בעיר פורי אשר לשפת הים ובקונארק שבה יש מקדש מאוד מעניין. את כל אלה אני יכולה לראות לבד במחיר של נסיעת רכבת וכמה עשרות רופי. גם את הנסיעה לאזור השבטים – לעיר ראיאגאדה – אפשר לעשות ברכבת. באזור עצמו כדאי לקחת מדריך ורכב, כי אין הרבה אפשרויות לראות את בני השבטים ללא מישהו שיתקשר איתם. אבל כך חוסכים כ-700 דולר, לא?

אמרתי לו תודה ואמרתי שכך חשבתי וציינתי לעצמי שיושב מולי אדם ישר.

עם זאת, הוא אמר שצריך בכל זאת לברר  אם צריך אישור מיוחד לביקור שם ואת זה צריך לעשות לא בלשכת התיירות, אלא במשרד התיירות שנמצא לא הרחק משם. הם גם יתנו לכם מפות שאין לי כאן, הוסיף.

נהג הריקשה אותו שכרנו לכל היום תמורת אלף רופי הביא אותנו ללשכת התיירות שנפתחת כאן רק בשעה עשר בבוקר.

כשאמרנו לפקיד שם שאנחנו רוצים פרמיט לאזור השבטים הוא אמר שאי אפשר, רק דרך סוכן נסיעות.

כשהתעקשתי שאני לא מוכנה לכך ושאמרו לי שאין צורך בסוכן נסיעות הוא הביא מישהו בכיר ממנו לתיגבור. האיש הזה, מלא חשיבות עצמית, אמר: תראי, אני נציג הממשלה, ואני לא אומר לך סתם. את לא יכולה להגיע לאזור השבטים אלא דרך סוכן נסיעות (ופניו גילו לי שהסוכן הזה נותן לו עמלה שמנה מתוך ה-700 דולר שאני אשלם לו, על מנת להגיד את זה).

אמרתי לו, די בכעס: תראה אתה. אני לא מוכנה לשלם 100 דולר ליום, רק כדי שביום הזה מישהו יסיע אותי מכאן לראיאגאדה (מרחק של כעשר שעות נסיעה ברכבת) אם אני יכולה לנסוע לשם בעצמי ב-200 רופי ברכבת.

פניו האדימו (מכעס, כנראה) והוא אמר: אבל אני נציג הממשלה, ואני אומר לך. אז אמרתי לו: ואני אומרת לך שאני אסע לשם ברכבת ואף אחד לא יוריד אותי ממנה בדרך…

בשלב זה, וכדי לצנן את הרוחות, התחלנו בשתיית הצ'אי שהביאו לנו. אז שמענו את הפקיד הממשלתי הנחרץ מדבר בטלפון עם מישהו, באנגלית, על מנת שנבין, ושואל אותו אם אפשר להגיע לראיאגאדה ברכבת ואם אוכל לחפש שם מדריך. כשסיים את השיחה ניגש אלינו עם הזנב בין הרגליים ואמר: סעו ברכבת, אתם לא צריכים פרמיט, תמצאו שם מדריך, הכל בסדר.

יופי נחמה!

כדי לתקן את הרושם שעשה הוא שלח את אחד הפקידים וזה הביא לנו חולצות טי שירט עם כתובות משרד התיירות וכובעים לבנים, גם הם עם כתובות. ביקש מאיתנו לחתום בספר האורחים ולציין את רמת השירות. כתבתי "אקסלנט" ויצאנו משם שמחים וטובי לב לטיול שלנו סביב העיר.

התחלנו, לפי הרשימה, במקדש ראג'אראני שנבנה בסביבות שנת 1100. מקדש יפה שסביבו גן מאוד מטופח, אבל פנים לא מרשים כלל, אולי כי היה בשיפוץ. על הקירות החיצוניים פסלים של נימפות, סצינות אירוטיות וכן תבליטים של חיות שונות.

 

משם נסענו במשך כמה דקות למקדש הבא – מוקטסוואר, שבמתחם שלו עוד כמה מקדשים. אחד מהם הוא מקדש מקושט שמופיע על כרזות התיירות של אוריסה. שם נדבק אלינו כוהן שהחליט על דעת עצמו לעשות לנו "פוג'ה" טקס דתי עם ברכה וביקש 500 רופי לאחר שנחתום בספר האורחים שלו. נתנו לו 50 והוא המשיך להציק עד ששאלנו זוג תיירים הודים כמה הם שילמו לו והם אמרו 20 וגם זה יותר מדי…. חה, חה, חה.

 

מקדש 64 היוגיני נמצא מחוץ לבובנשוואר בכפר בשם היראפור. בנסיעה לשם עברנו עם הריקשה בדרך עפר קופצנית שפרקה את עצמות השלד שלנו לחלקיהם, אבל שדות האורז הירוקים היפהפיים סביבנו הסיחו את הדעת מהכאבים.

מקדש יוגיני הוא מבנה נמוך ללא גג ובו 64 פסלים של האלה דורגה, בכל דמויותיה וגילגוליה. הבעיה היחידה הייתה ללכת ברגליים יחפות על האבנים השחורות הלוהטות של המתחם. צריך היה לרוץ אחר כך לדשא שמקיף את המקדש כדי לצנן את הרגליים השרופות.

מקדש נוסף בו ביקרנו ולא הייתי ממליצה עליו  (והלונלי פלנט אומר שכן) היא סטופת השלום שנבנתה על ידי היפנים בשנות השבעים של המאה הקודמת, חבל על הזמן.

מוזיאון המדינה היה אכזבה כי הגענו חצי שעה לאחר שנסגר ולמרות זאת נתנו לנו לעשות סיבוב מהיר בו.

מה שכן היה מאוד מרשים הוא אתר המערות הג'ייניות – אודאייגירי וקהאנגירי. מערות חצובות בסלע שנחצבו במאה הראשונה לפני הספירה ונמצאות שישה ק"מ מחוץ לבובנשוואר.

בכניסה לאתר המערות התקבלנו בשמחה רבה על ידי להקת קופים מיוחדים, שכמותם לא ראיתי בהודו. קופים בהירים עם פנים שחורות. היה כיף לשבת ביניהם ולראות את התרגילים שהם עשו למבקרים, כדי לזכות בתשומת לב. כשאחד מהם הניח עלי יד, וניסה להתיידד, העדפתי שנישאר ידידים מרחוק, לא מקרוב כל כך וקמתי משם. למזלי רמי הנציח את הסצנה במצלמתו.