פרק 2: בובנשוואר – עיר של מקדשים

500. כך כתוב בלונלי פלנט. 500 מקדשים עתיקים  נשארו בעיר הזו. בבובנשוואר. פעם היו כאן יותר מ-7000. כך האגדה מספרת.

זוהי עיר המשמשת מרכז דתי כבר יותר מאלפיים שנה, עוד לפני שישוע חשב להיוולד ואיתו הנצרות. אבל רבים מהמקדשים שנותרו כאן הם מתקופת ימי הביניים. הלונלי ממליץ לקחת נהג ריקשה ולנסוע איתו בין המקדשים שנותרו.

 

אנחנו דווקא מתחילים את היום בלשכת התיירות של אוריסה.  פקיד צנום, לבוש חולצה מכופתרת היטב, עם שרוולים ארוכים (בחום הזה). איש נחמד, מקדם את פנינו בחיוך ומוכן לעזור, כי זה תפקידו, אבל גם מעבר לזה.

הוא מסביר לנו שאת הסיור היומי בעיר כבר הפסדנו, הוא יצא לפני עשר דקות, בתשע (אוף, למה היינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן לאומלט בחדר האוכל?), אבל "בואו נראה מה אפשר לעשות", הוא אומר בענייניות. הוא לוקח נייר צהוב שמודפס עליו משהו בצד אחד, הופך אותו לצד השני ורושם "תוכנית טיול". אני מסבירה לו שגן החיות לא מעניין אותנו, אבל כל השאר כן (זה מתוכנית הטיול של האוטובוס). הוא מסדר את המקומות לפי מיקומם הגיאוגרפי ובינתיים מחייג לנהג ריקשה.

תוך כדי המתנה אני שואלת אותו על ביקור באזורי השבטים הפרימיטיבים של אוריסה ורואה על פניו שזה לא כל כך פשוט. הוא אומר לי "אל תתפתו לנסוע דרך אחת מסוכנויות הנסיעות כאן. הם סתם ייקחו מכם הרבה כסף ובסופו של דבר המדריך שהם שולחים אתכם לא יועיל לכם שם ותצטרכו לקחת מדריך מקומי שידע לתקשר עם בני השבטים. כך תשלמו כפול". הוא אומר ואני מחייכת לעצמי: הרי זה מה שתכננתי וחשבתי. קיבלתי הצעת מחיר באינטרנט מסוכן נסיעות בבובנשוואר לטיול בן 7 ימים, במחיר של כמאה דולר ליום. כשראיתי את תוכנית הטיול הבנתי שרק 3 ימים מתוך השבע הוא באמת לוקח אותנו לראות את השבטים ובשאר הזמן הוא מורח אותנו בעיר הבירה עצמה, בעיר פורי אשר לשפת הים ובקונארק שבה יש מקדש מאוד מעניין. את כל אלה אני יכולה לראות לבד במחיר של נסיעת רכבת וכמה עשרות רופי. גם את הנסיעה לאזור השבטים – לעיר ראיאגאדה – אפשר לעשות ברכבת. באזור עצמו כדאי לקחת מדריך ורכב, כי אין הרבה אפשרויות לראות את בני השבטים ללא מישהו שיתקשר איתם. אבל כך חוסכים כ-700 דולר, לא?

אמרתי לו תודה ואמרתי שכך חשבתי וציינתי לעצמי שיושב מולי אדם ישר.

עם זאת, הוא אמר שצריך בכל זאת לברר  אם צריך אישור מיוחד לביקור שם ואת זה צריך לעשות לא בלשכת התיירות, אלא במשרד התיירות שנמצא לא הרחק משם. הם גם יתנו לכם מפות שאין לי כאן, הוסיף.

נהג הריקשה אותו שכרנו לכל היום תמורת אלף רופי הביא אותנו ללשכת התיירות שנפתחת כאן רק בשעה עשר בבוקר.

כשאמרנו לפקיד שם שאנחנו רוצים פרמיט לאזור השבטים הוא אמר שאי אפשר, רק דרך סוכן נסיעות.

כשהתעקשתי שאני לא מוכנה לכך ושאמרו לי שאין צורך בסוכן נסיעות הוא הביא מישהו בכיר ממנו לתיגבור. האיש הזה, מלא חשיבות עצמית, אמר: תראי, אני נציג הממשלה, ואני לא אומר לך סתם. את לא יכולה להגיע לאזור השבטים אלא דרך סוכן נסיעות (ופניו גילו לי שהסוכן הזה נותן לו עמלה שמנה מתוך ה-700 דולר שאני אשלם לו, על מנת להגיד את זה).

אמרתי לו, די בכעס: תראה אתה. אני לא מוכנה לשלם 100 דולר ליום, רק כדי שביום הזה מישהו יסיע אותי מכאן לראיאגאדה (מרחק של כעשר שעות נסיעה ברכבת) אם אני יכולה לנסוע לשם בעצמי ב-200 רופי ברכבת.

פניו האדימו (מכעס, כנראה) והוא אמר: אבל אני נציג הממשלה, ואני אומר לך. אז אמרתי לו: ואני אומרת לך שאני אסע לשם ברכבת ואף אחד לא יוריד אותי ממנה בדרך…

בשלב זה, וכדי לצנן את הרוחות, התחלנו בשתיית הצ'אי שהביאו לנו. אז שמענו את הפקיד הממשלתי הנחרץ מדבר בטלפון עם מישהו, באנגלית, על מנת שנבין, ושואל אותו אם אפשר להגיע לראיאגאדה ברכבת ואם אוכל לחפש שם מדריך. כשסיים את השיחה ניגש אלינו עם הזנב בין הרגליים ואמר: סעו ברכבת, אתם לא צריכים פרמיט, תמצאו שם מדריך, הכל בסדר.

יופי נחמה!

כדי לתקן את הרושם שעשה הוא שלח את אחד הפקידים וזה הביא לנו חולצות טי שירט עם כתובות משרד התיירות וכובעים לבנים, גם הם עם כתובות. ביקש מאיתנו לחתום בספר האורחים ולציין את רמת השירות. כתבתי "אקסלנט" ויצאנו משם שמחים וטובי לב לטיול שלנו סביב העיר.

התחלנו, לפי הרשימה, במקדש ראג'אראני שנבנה בסביבות שנת 1100. מקדש יפה שסביבו גן מאוד מטופח, אבל פנים לא מרשים כלל, אולי כי היה בשיפוץ. על הקירות החיצוניים פסלים של נימפות, סצינות אירוטיות וכן תבליטים של חיות שונות.

 

משם נסענו במשך כמה דקות למקדש הבא – מוקטסוואר, שבמתחם שלו עוד כמה מקדשים. אחד מהם הוא מקדש מקושט שמופיע על כרזות התיירות של אוריסה. שם נדבק אלינו כוהן שהחליט על דעת עצמו לעשות לנו "פוג'ה" טקס דתי עם ברכה וביקש 500 רופי לאחר שנחתום בספר האורחים שלו. נתנו לו 50 והוא המשיך להציק עד ששאלנו זוג תיירים הודים כמה הם שילמו לו והם אמרו 20 וגם זה יותר מדי…. חה, חה, חה.

 

מקדש 64 היוגיני נמצא מחוץ לבובנשוואר בכפר בשם היראפור. בנסיעה לשם עברנו עם הריקשה בדרך עפר קופצנית שפרקה את עצמות השלד שלנו לחלקיהם, אבל שדות האורז הירוקים היפהפיים סביבנו הסיחו את הדעת מהכאבים.

מקדש יוגיני הוא מבנה נמוך ללא גג ובו 64 פסלים של האלה דורגה, בכל דמויותיה וגילגוליה. הבעיה היחידה הייתה ללכת ברגליים יחפות על האבנים השחורות הלוהטות של המתחם. צריך היה לרוץ אחר כך לדשא שמקיף את המקדש כדי לצנן את הרגליים השרופות.

מקדש נוסף בו ביקרנו ולא הייתי ממליצה עליו  (והלונלי פלנט אומר שכן) היא סטופת השלום שנבנתה על ידי היפנים בשנות השבעים של המאה הקודמת, חבל על הזמן.

מוזיאון המדינה היה אכזבה כי הגענו חצי שעה לאחר שנסגר ולמרות זאת נתנו לנו לעשות סיבוב מהיר בו.

מה שכן היה מאוד מרשים הוא אתר המערות הג'ייניות – אודאייגירי וקהאנגירי. מערות חצובות בסלע שנחצבו במאה הראשונה לפני הספירה ונמצאות שישה ק"מ מחוץ לבובנשוואר.

בכניסה לאתר המערות התקבלנו בשמחה רבה על ידי להקת קופים מיוחדים, שכמותם לא ראיתי בהודו. קופים בהירים עם פנים שחורות. היה כיף לשבת ביניהם ולראות את התרגילים שהם עשו למבקרים, כדי לזכות בתשומת לב. כשאחד מהם הניח עלי יד, וניסה להתיידד, העדפתי שנישאר ידידים מרחוק, לא מקרוב כל כך וקמתי משם. למזלי רמי הנציח את הסצנה במצלמתו.

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: