ד"ר ג'אידב בגהל ישב בפתח ביתו וקרא עיתון. כשעמדתי בשער הברזל של הבית מוקף החומה, הוא הניח את העיתון והסתכל לעברי. לא ידעתי אם הגענו למקום הנכון או לא. קישור הנהג הוריד אותנו ברחוב הראשי ואמר לנו ללכת לתוך הסמטה. "אתם תמצאו כבר את המקום שבו עושים פסלים מברונזה", אמר לנו.
חשבנו שלא הבנו אותו. התחלנו ללכת בסמטה, שנראית כמו אחת ממיליוני סמטאות אחרות בעיירות הודיות על אם הדרך. לא ראינו שום דבר מיוחד, אבל המשכנו ללכת, אולי זה הלאה. היה נחמד לחלץ עצמות אחרי הטלטולים שקישור מטלטל את עצמותינו בדרכים המשובשות. הוא אפילו לא מאט כשהוא עובר על פני "במפרים" בכניסה לעיירות. הוא מנסה לראות איך הרכב יעבור את הבמפר ואנחנו, מאחור, קופצים עד התקרה.
אז המשכנו ללכת. אט אט חזרו העצמות למקומן הטבעי ואז ראינו את הבית.
חומה גבוהה הקיפה אותו ועליה מונחים אחד ליד השני פסלי אלים מאבן, דומים מאוד לפסלים אותם ראינו במקדשים השונים ברחבי אוריסה וצ'אטיסגר.
עמדתי מאחורי שער הברזל והסתכלתי על האיש. הוא סימן לי בידיו להיכנס וחשבתי שאולי זה רק מתוך נימוס. לא רציתי להפריע למישהו לקרוא את העיתון שלו ללא צורך.
שאלתי אם כאן יש פסלים מברונזה והוא הושיט את ידו לקחת את הקב שלו כדי לקום לקראתנו. אז הבנתי שהוא ממשיך לשבת, כי קשה לו לקום. הוא נכה. נכנסנו בשער הברזל והתקרבנו אליו.
ד"ר בגהל הזמין אותנו לשבת לצידו בחיוך רחב. כן, אמר באנגלית טובה, הגעתם למקום הנכון. אני הוא האמן-פסל ותיכף אראה לכם את העבודות שלי. לשמע קולותינו יצאה גם אשתו מתוך הבית. היא חייכה בביישנות והודתה שגם היא אמנית-פסלת.
מסתבר שהאיש אותו באנו לבקר הוא אדם מאוד מפורסם בכל רחבי הודו. על קירות סלון ביתו תלויים צילומים שלו עם כמה מנשיאי וראשי ממשלות הודו בעבר. הוא קיבל פרסים רבים על אמנותו ופסליו נמכרים בכל רחבי העולם.
כשישבנו בתוך הבית ושתינו תה יחד איתו הוא הצביע על שני ציורים התלויים על הקיר – אחד בו מצוירת אמו ואחד בו מצויר אביו.
"אמא ואבא שלי הם בני שבט המארייה. עד לפני 150 שנה כל השטח הזה שאתם רואים מסביב היה יער עבות. חיו כאן טיגרסים, פילים, אריות, וחיות רבות נוספות. בני שבט המארייה כרתו אט אט את היער כדי להכשיר את האדמה ולשתול אורז ולכן אתם רואים את כל שדות האורז האלה עד האופק".
ובכל זאת, כנראה שלא כל הטיגריסים נעלמו מן היערות בסביבה. לא הרחק מכאן ראינו בדרך לצד הכביש שלט עליו מצויר טיגריס וכתוב בהינדי. קישור הסביר שכתוב כאן שיש להיזהר, כי ביער הזה מסתובבים טיגריסים. הוא הצית את דמיוני כל כך, עד שכל שאר הדרך בהיתי דרך חלון המכונית לתוך היער מתוך תקווה שאולי בין העצים אראה פתאום פרווה נמרית חולפת ביעף. אבל כמובן שזה לא קרה.
ד"ר בגהל המשיך וסיפר: "עד לפני שנה לא היה הבית הזה שבו אנחנו יושבים כעת, אמר והצביע על בית האבן המטופח והיפה, מוקף החומה. גרתי עד אז בבית בוץ עם גג מקש, כמו אבותי ואבותיהם לפניהם ועיבדתי את שדות האורז שלי. אבל כשחליתי בסכרת והיה צורך לכרות את הרגל שלי, מכרתי את השדות ובניתי את הבית הזה ואת בית המלאכה שבו אני ובניי עובדים ומכינים את פסלי הברונזה. כמו כן יכולתי להרשות לעצמי להתקין פרוטזה במקום הרגל שלי ולקנות מכונית כדי שאוכל לנוע ממקום למקום.
הוא הכניס אותנו לחדר התצוגה של הפסלים שלו. הם היו מדהימים. עבודה עדינה ומרשימה מאוד של דמויות אנשי השבטים בפעולות היום יום שלהם. דמויות של חיות, מרכבות, פילים ועוד.
אי אפשר היה להתאפק ולא לרכוש. רכשנו שני פסלים. לאחר מכן הוביל אותנו ד"ר בגהל לבית המלאכה שבחוץ. שם היו פסלים בשלבים שונים של עבודה. וכמה מבני המשפחה עבדו עליהם.
"אף פסל אחד אינו זהה לשני. כל פסל הוא יחיד במינו ונעשה רק פעם אחת. אין לנו תבניות שבתוכן אנחנו יוצקים פסלים. אנחנו עובדים על כל פסל בנפרד ויוצרים כל אחד בפני עצמו. זוהי עבודה מאוד מורכבת ודורשת מיומנות רבה". הוא הראה לנו את שעוות הדבורים עליה יוצקים את הארד ובתום התהליך היא נמסה ונעלמת ואת מקומה תופסת הברונזה הנוזלית המתקשה והופכת לצורתה הנוכחית כפסל.
לפני שעזבנו את בית המלאכה הבחנו במקדשון קטן בחצר ובו פסל הלינגם של
שיווה. שאלתי את ד"ר בגהל אם הוא הינדו והוא חייך ואמר: גם וגם. אתם רואים את המבנה הזה? הצביע על חדר סגור. "כאן זה המקדש של השבט שלנו, שבט המארייה. וכאן, אמר והצביע על המקדשון של שיווה, כאן זה הינדו. אנחנו מאמינים בשניהם, כי אלוהים נמצא בכל מקום".
צ'אי שופ של פנינה 